לא הצלחתי להתרגש באמת מהאיומים על חייו של גדעון לוי. חייהם של הטייסים ה"רעים" מאוימים יותר, כמו שהיו חייהם של החיילים הבודדים שנקברו בימים האחרונים בהלוויות המוניות. יש אמנם בעיה בעובדה שיש מי שמנסים לסתום פיות ולהוציא מהשיח העיתונאי והציבורי שלנו דעות שונות, אבל בפועל הבמות עדיין פתוחות לרווחה, המיקרופונים משדרים ללא הפסק והמקלדות רועשות. בואו לא נגזים בעוצמתו של האיום על חופש הביטוי.

נטרול כמעט מוחלט של תוכניות תחקיר לטובת אולפנים פתוחים משתיק את התחקירים ואת הביקורת; ביקורת שדווקא היא נחוצה כעת כדי לגרום למערכות השלטון לשפר את תפקודן

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה בעת מלחמה נובעת דווקא מגישת הזרם המרכזי בעיתונות ובציבור, שלפיה יש לשמור את הביקורת לשש אחרי המלחמה. חיילים נהרגים, אומרים האוחזים בקונספציה הזו, לא זו העת למתוח ביקורת על מערכת הביטחון על שלא סיפקה נגמ"ש ממוגן לחיילי גולני שהתפוצצו מטיל הנ"ט הראשון שנורה לעברם.

חיילים נהרגים, הם אומרים, לא זו העת למתוח ביקורת על מחדל המנהרות, שהפוטנציאל ההרסני שלהן, למרבה הפלצות, נחשף רק כעת למרות שנים של אזהרות שנענו בביטול. חיילים נלחמים, לא זו העת לשאול לאן נעלם האיום האיראני, ששתה עשרה מיליארד שקל מתקציב אזרחי המדינה. חיילים נלחמים, לא זו העת לבדוק כיצד מערכת הביטחון מנסה, תוך כדי לחימה, להעביר עוד החרגה לחוק המילואים, בניסיון לנצל עוד קצת את מתי המעט שממשיכים להתגייס לכל מלחמה.

אבק הטנקים והפצצות המטוסים משתיקים בעיקר את עבודתם של העיתונאים שבעת הזו היו צריכים לעבוד כפליים, בתחקירים, ולא רק בדיווחים שוטפים מחוץ לגדר. החלטות מוזרות על נטרול תוכנית התחקירים "מבט שני", דווקא עכשיו, הן איום כבד בהרבה על חופש הביטוי ועצמאות העיתונאים ברשות השידור, הרבה יותר מהאיומים על גדעון לוי, שעיתונו שלו מאפשר לו לכתוב כל יום על כל דבר ועניין.

נטרול כמעט מוחלט של תוכניות תחקיר אחרות לטובת אולפנים פתוחים משתיק את התחקירים ואת הביקורת, ביקורת שדווקא היא נחוצה כעת כדי לגרום למערכות השלטון לשפר את תפקודן. העדרם של ראיונות עם ראש הממשלה לא הטריד עיתונאים רבים עד לאותה מסיבת עיתונאים שנערכה בליל פרסום שמותיהם של 13 הרוגי גולני. האיום על הדמוקרטיה גדול עשרות מונים כשראש הממשלה מנהל מדיניות ומקבל החלטות ללא שום דיווח וביקורת ציבורית ועיתונאית. גדעון לוי חוגג אולי על פרסום דעותיו, אבל הציבור לא מקבל עובדות. לא תשובות ולא הסברים למהלכי הממשלה.

גדעון לוי חוגג אולי על פרסום דעותיו, אבל הציבור לא מקבל עובדות. לא תשובות ולא הסברים למהלכי הממשלה

התחושה שבעת התלכדות ציבורית מאחורי הלוחמים אסור לבקר ואסור לשאול את מערכת הביטחון ואת ממשלת ישראל את השאלות הקשות המתחייבות בעת הזאת – זהו האיום המיידי והחמור על הדמוקרטיה הישראלית.

מחדל המחסור באימונים של חיילי מערך המילואים נחשף במלחמת לבנון השנייה רק אחרי שעשרות חיילים נהרגו ויחידות שלמות נתקעו בשטח לבנון, כמה מהן בשל אי-כשירות. המחסור בציוד אצל לוחמי המילואים הועלה לסדר היום הציבורי רק בעת המלחמה, ולא יום קודם לכן. פיטוריהם של אנשי מילואים בעת מבצע "חומת מגן" נתקלו בחוסר עניין עיתונאי, ומיגון הנגמ"שים בשקי חול נחשב הלצה עד שהסתבר ששוב מוכנסים נגמ"שים לא ממוגנים לשטחי לחימה, למרות ההבטחות ולמרות דו"חות מבקר המדינה שפורסמו בעניין.

אני לא מצליח להתרגש מהקיצונים מימין ומדברי הבלע שהם משמיעים כלפי אנשי שמאל, ולהפך. עידן המידע מאפשר לכל אחד לכתוב ולדבר מנהמת לבו ושריריו. זו המגרעת וזה היתרון של חופש הביטוי הפתוח לכולם. מה שעד היום נשמע רק במגרשי הכדורגל נשמע עכשיו בפוסטים מוטרפים ובהפגנות היסטריות. אבל זו אינה בעיה של דמוקרטיה, זו בעיה של חינוך ותרבות.

איתי לנדסברג-נבו הוא עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ 1