חגיגות נצחון אובמה בשיקגו (צילום: John W. Iwanski, רישיון CC BY-NC 2.0)

חורקים שיניים

"ארבעה ימים להכרעה: יתרון לרומני בהצבעה המוקדמת", קראה הכותרת מעל לטור של אמנון לורד, שפורסם ביום שישי האחרון בעמודי החדשות של "מקור ראשון". "פרשנים בעלי נטייה רפובליקאית", כתב לורד, "כבר מסתכנים בהערכות שרומני ינצח, ולא בהפרש קטן. עם זאת, מתגבשת הסכמה רחבה בין פרשנים דמוקרטים ורפובליקאים לגבי הרוב במספרים מוחלטים: בקרב כלל המצביעים, מיט רומני כנראה עומד להשיג רוב".

אמנם, הוסיף לורד, לדעת פרשנים דמוקרטים אובמה ינצח במדינות המתנדנדות ולכן גם בנשיאות, אולם "מה פירוש העובדה שבקרב הבוחרים העצמאים רומני נהנה מיתרון של בין 16 ל-20 אחוזים? מה רומז סקר NPR (הרדיו הציבורי), שלפיו אובמה הפסיד יתרון של 7 אחוזים ורומני מוביל עליו עכשיו באחוז אחד? מדובר בתנועת מטוטלת אדירה של שמונה אחוזים מצד לצד. היכן תיעצר המטוטלת ביום שלישי בעשר בלילה? מה משמעות הדבר שבכל הסקרים – כולל כאלה שאובמה מוביל בהם – הוא לא מצליח לחצות את רף 47 או 48 האחוזים? מה זה אומר שרומני נמצא בחודש אוקטובר מעבר ל-50 אחוז? אין מועמד שהגיע ל-50 אחוז באוקטובר והפסיד. קארל רוב, האסטרטג הפוליטי הנחשב ביותר בקרב הרפובליקאים, אומר שפענוח המספרים מצביע על יתרון ברור לטובת רומני".

קארל רוב, אם כן, צפה ניצחון למועמד הרפובליקאי (שעבורו התרים מאות מיליוני דולרים). בליל הבחירות, כשרשת פוקס-ניוז הכריזה על אובמה כזוכה באוהיו ובבחירות בכלל, התעקש עדיין האסטרטג הפוליטי הנחשב והמתרים הגדול שהקרב לא אבוד. רוב, שהתארח באולפן הרשת, התווכח עם מחלקת הסטטיסטיקה ודרש לבדוק מחדש את הנתונים. הם נבדקו. אובמה ניצח באוהיו ובארה"ב כולה.

"אותם אלה הנמנים על שלד תומכים, שהם מאות אלפים ואולי כמה מיליונים, מתקשים להבין את מסרי המצוקה האלה ממטה הבחירות של אובמה", כתב לורד ביום שישי האחרון במדורו הקבוע במוסף "יומן" של "מקור ראשון". "הם מפחדים שמשהו לא טוב קורה. לעומתם, תמונת ראי בקרב הרפובליקאים. אלה משדרים, אולי בחשיבה אסטרטגית, מסר הפוך. מסר של ביטחון עצמי, תנופה, דהירה אלי ניצחון".

ועוד ציין לורד בפני קוראיו: "לקראת סיום המירוץ, יש יותר ויותר סימנים לאלתורי ייאוש של אובמה. רובם מתמקדים בניסיון למשוך חזרה את הקול הנשי, שהחל לנדוד לעבר רומני בחודש האחרון, מאז דנוור. כל התבטאות אזוטרית של סנטור מאינדיאנה או רפובליקאי שעיר [כך במקור] מקנטקי הופכת לתחמושת בידי מטה אובמה. הפליטות האחרונות עוסקות שוב בענייני הפלות והתייחסות לאונס. אפשר להשוות את זה לשימוש בנק"ל עם קוטר נמוך ברגעים המכריעים של הקרב. מלבד סנדי, שיש לה השפעה גם בעדו וגם נגדו, לאובמה למעשה אזלה התחמושת".

שלשום ציין לורד כי "הסקרים נוטים להעניק יתרון קלוש לנשיא", אולם "פתאום מישיגן ופנסילבניה מחכות לזה שיקטוף את פירותיהן ראשון. הן נראות כהולכות ונשמטות מידיו של אובמה. ושתיהן הן פרס גדול".

תמונה דומה, אגב, עלתה בימים האחרונים מסיקור הבחירות של "ישראל היום", העיתון שיוצא לאור בזכות מימונו של התורם הגדול ביותר של רומני, איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון. כותרת המשנה לראשית ביום שישי האחרון, לדוגמה, הסתיימה במלים "בכיר האסטרטגים של הרפובליקאים, קארל רוב: 'רומני ינצח'". שלשום בלט בעיתון זה הפער בתיאור מצבי הרוח בין מטה הרפובליקאים למטה הדמוקרטים. לרעת הדמוקרטים.

אולם אתמול השתנתה מעט הגישה. בועז ביסמוט, עורך מדור חדשות החוץ של "ישראל היום" ושליח העיתון למטה רומני בבוסטון (המקום שאליו הגיע גם שלדון אדלסון כדי לצפות בתוצאות הבחירות), סיפק לקוראים ארבעה תסריטים אפשריים לתוצאות הבחירות: "אובמה זוכה בהפרש קטן [...] אובמה מנצח גדול [...] גם אצל רומני התסריטים דומים. הוא יכול גם לנצח בדוחק [...] היתה גם אפשרות שרומני [...] נכנס לבית-הלבן בניצחון מוחץ". ואמנם, התחזית של ביסמוט התממשה במדויק! כלומר אחת מארבעתן.

"אמריקה חלשה מעולם לא הועילה לידידיה. אגב, רוב ידידיה מרוצים מנצחון אובמה. אלה מהם שהעדיפו את רומני יצטרכו לחרוק שיניים, ולהתרגל", חתם אתמול יואב קרני ב"גלובס" את טור הפרשנות שלו על נצחון אובמה (גם הוא שמר לעצמו מבעוד מועד זכות לא להיות מופתע מניצחון רפובליקאי). הבוקר נאלץ "ישראל היום" לחרוק שיניים. רומני הפסיד בבחירות, אבל עוד יותר מכך הפסידו בני הזוג ד"ר מרים ושלדון אדלסון.

ב"מעריב" מדווח צח יוקד כי עשרות מיליוני הדולרים שהשקיע אדלסון בבחירות הללו ירדו לטמיון. מלבד רומני, שהפסיד בבחירות לנשיאות, תמך אדלסון בקמפיינים של עוד ארבעה מועמדים לסנאט ולבית-הנבחרים. כולם הפסידו אתמול למתחריהם. יוקד מתאר את אדלסון כ"מי שבסופו של דבר ביקש לקנות את תוצאות הבחירות בכסף ושסיים את הערב אתמול עם מאזן עגום של אפס מתוך חמש". לפי יוקד, "נצחונו של אובמה אתמול לא היה רק נצחונם של הדמוקרטים, אלא גם נצחונם של אלו שמתנגדים לקשר ההדוק שנוצר בחסות אדלסון ואחרים בין הון ושלטון". הקריקטורה היומית של "הארץ" [עמוס בידרמן] מציגה את אדלסון ונתניהו ליד שולחן הרולטה, רגע לפני שהם מאבדים את כל הצ'יפים ששמו על השולחן.

בעיתון של אדלסון, "ישראל היום", מתנחמים עם כותרת ראשית על החלטת הפרקליטות לערער על פסק הדין וגזר הדין שהושתו על אהוד אולמרט (ועל כך בהמשך). סיקור תוצאות הבחירות בארה"ב מתמקד במפסידים ולא במנצחים. בכפולה הפותחת כותב ביסמוט ממטה רומני, ורק בכפולה השנייה כותב יוני הרש ממטה אובמה.

בטקסט של ביסמוט נכללים שני משפטים מעניינים: "רומני לא היה האיש אשר לו המחנה הרפובליקאי ייחל. ראיתי זאת היטב במהלך המסעות והביקורים שלי בארה"ב". ביסמוט ראה היטב, אבל לא שיתף היטב את התרשמותו עם הקוראים. בימים האחרונים ציטט בעיקר את התחזיות האופטימיות ממחנה רומני. לכל היותר ציין בשולי הדיווח כי "רומני מקרין דימוי של איש עסקים מוצלח, אך לא בהכרח סוחף המונים". לשם מה נשלח עיתונאי למדינה זרה אם לא כדי להעביר את התרשמותו הכנה מהנעשה בה?

ב"ידיעות אחרונות", כרגיל, תמונת מראה. אולמרט נעדר לחלוטין מעמוד השער (אם כי נמצא מקום לכותרת על פרישת אורי שגיא מהמירוץ למפלגת העבודה), וסיקור תוצאות הבחירות מתמקד במנצח, לא במפסיד. אם ב"ישראל היום" כותב ביסמוט כי "אחרי מערכת בחירות ארוכה, יקרה ומתישה, נשארנו בסוף עם אותו הדבר בדיוק: ברק אובמה ממשיך לכהונה שנייה עם בית-נבחרים רפובליקאי ועם סנאט דמוקרטי", הרי שבכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מנסה נחום ברנע לשכנע שבכל זאת משהו השתנה.

"הכל נשאר כשהיה, אבל הכל פתוח לשינוי", כותב ברנע ומסביר כי המסר שהתקבל מהבוחר האמריקאי הוא "קריאה להתמתנות". מעבר לכך, לשני הצדדים יש כעת סיבה לשתף פעולה, טוען ברנע. "אובמה חדל להיות היריב של המפלגה הרפובליקאית. [...] הרפובליקאים לא יכולים להינזק אלקטורלית משיתוף פעולה איתו – רק להיבנות. הוא לא יכול להינזק משיתוף פעולה איתם – רק לבנות את המורשת שישאיר אחריו". לא בטוח שגם הרפובליקאים חושבים כך.

"בצד המפסיד", נכתב בראש עמוד שמקדיש "ידיעות אחרונות" לבנימין נתניהו. איתמר אייכנר ויובל קרני מדווחים כי "בלשכת ראש הממשלה הוכו בהלם" לנוכח נצחון אובמה. לפי הדיווח שלהם, "שרים וח"כים מהימין נדרשו לרסן את תגובותיהם ולתאם אותן מראש עם דוברי נתניהו".

"הברכות והחששות" היא הכותרת שנבחרה למסגר עמוד דומה אך בכל זאת שונה מאוד ב"ישראל היום". שלמה צזנה וגדעון אלון מדווחים כי בסביבת ראש הממשלה ביקשו משרים להימנע מהפגנת החשש כאילו "הנשיא עשוי 'לבוא חשבון' עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ויקשיח עמדות מול ישראל, מתוך הערכה שרה"מ העדיף את מיט רומני". לפי צזנה ואלון, אם כן, אובמה "מעריך" שנתניהו העדיף את רומני. הם לא מפרטים על סמך מה אובמה מעריך כך, אבל כותבים שה"חשש" הזה "יוצא מכל פרופורציה".

"ראש הממשלה שלנו התערב בבחירות בארה"ב בשמו של מיליארדר אמריקאי, שהשתמש בראש ממשלת ישראל כדי לקדם מועמד משלו לנשיאות", מצוטט אהוד אולמרט בידיעה מאת אייכנר וקרני ב"ידיעות אחרונות". באופן יוצא מגדר הרגיל, הציטוט הזה אינו מקבל כל דגש בעיתון (ב"הארץ" הופכת ההתבטאות לידיעה מאת ברק רביד).

הערת אגב

"בתום מערכת בחירות צמודה, רווית יצרים ובוודאי היקרה בתולדות ארצות-הברית, נבחר אתמול הנשיא המכהן ברק אובמה לכהונה שנייה", פותחת נטשה מוזגוביה את הידיעה המרכזית בשער "הארץ", מתחת לכותרת הראשית, "עוד 4 שנים בבית-הלבן: אובמה ניצח בבחירות".

גם עיתונאים אחרים מגדירים את מערכת הבחירות האחרונה כיקרה ביותר בתולדות ארה"ב. לפי מתיו אובריאן מ"האטלנטיק", מערכת הבחירות הזו לא היתה היקרה בתולדות ארה"ב, אם בוחנים את עלותה לעומת התל"ג לנפש. לפי מדד זה, מערכת הבחירות של 1896 עלתה כמעט פי חמישה מהנוכחית (המועמד הדמוקרטי העלה אז הצעה שבעיני אנשי וול-סטריט עלולה היתה לגרום להם להפסדים נכבדים. כולם התגייסו כאיש אחד להביסו, והצליחו. מהפער בין ההתגייסות של וול-סטריט אז להתגייסותה כיום אפשר להסיק כי אובמה אינו באמת האויב של המערכת הפיננסית בארה"ב, כפי שמבקשים לעתים להציגו).

המעמד החציוני

אתמול דיווח אדריאן פילוט ב"גלובס" כי על אף שהשכר הממוצע במשק מגיע לכ-9,000 שקל בחודש, רוב השכירים מרוויחים עד 6,655 שקל בלבד. על סמך מחקר שערך פרופ' ערן ישיב, עמד פילוט על ההבדל בין השכר הממוצע לשכר החציוני במשק. לפי ממצאי פרופ' ישיב, לא זו בלבד שיש פער ניכר בין השכר הממוצע לחציוני, הפער הזה הולך ומתרחב בשנים האחרונות.

"הדבר נובע מכך שחלה עלייה בהכנסות הגבוהות בקבוצה לא גדולה של שכירים; לפיכך השכר הממוצע עולה יותר מהר משהשכר החציוני עולה על פני השנים", אמר ל"גלובס". "מדובר בעלייה באי-השוויון". בהשוואה למדינות OECD אחרות, מצבה של ישראל בכי רע. השכר החציוני עומד על כ-74% מהשכר הממוצע, וזאת לעומת 86% ברוב מדינות ה-OECD. רק בפורטוגל הפער גדול יותר מאשר בישראל.

"אי-שוויון, מתכון לאסון", נכתב בכותרת רשימה קצרה מאת שאול אמסטרדמסקי, המתפרסמת הבוקר במוסף השבועי של "כלכליסט". אמסטרדמסקי משווה בין שלל פרמטרים כדי לעמוד על המתאם בין אי-שוויון לאיכות חיים ירודה. התוצאות מדכדכות למדי.

סיקור לא תקני

כאמור, אהוד אולמרט יכול להביט הבוקר בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" בלי חשש. העמוד כולו מוקדש לנצחון אובמה ואין בו אפילו מלה אחת על הערעור המקיף שהגישה אתמול פרקליטות המדינה על פסק הדין וגזר הדין שנתנו שופטי בית-המשפט המחוזי בעניינו. ידיעה על הערעור, מאת תלם יהב ואיתמר אייכנר, מתפרסמת בעמ' 22 של העיתון, העמוד הראשון בקונטרס החדשות שאינו מוקדש לסיקור נצחון אובמה.

בראש שער "ישראל היום" קוראת הכותרת: "הפרקליטות עירערה: 'התנהלות אולמרט מושחתת באופן ברור'". בעמודים 20–21, הראשונים שאינם מוקדשים לסיקור הפסדו של רומני, מדווחת עדנה אדטו על הגשת הערעור תחת הכותרת "מערערים על הכל". לדיווחה נלווים שני מאמרים מאת שניים מהמבקרים המתמידים והקולניים ביותר של אולמרט – מרדכי גילת ודן מרגלית.

"הפרקליטות מנהלת כאן בשארית כוחותיה את הקרב האחרון אולי על פרצופה של מדינה ישראל: מדינת חוק או מדינת עולם שלישי", כותב גילת. "מבחינה הגיונית יש אפשרות שאולמרט עבריין ולחלופין שהוא במלה לא תקנית – מטומטם גמור. אין אופציה שלישית", כותב מרגלית.

ב"הארץ" מנסח זאת גידי וייץ במלים עדינות יותר: "האם שלושה שופטים בכירים הסתנוורו מהכוח והמעמד ועיוותו עובדות כדי להציל פוליטיקאי בכיר מאימת הדין? או שמא ראשי התביעה הכללית ניהלו מסע ציד תוך שימוש בכל כלי התחמושת הפלילית נגד פוליטיקאי שכשל לכל היותר בכשלים אתיים?".

עם כל הכבוד למה שכתבתי בשבוע שעבר

בשבוע שעבר קרא פרשן "הארץ" אמיר אורן לנשיא המדינה שמעון פרס להתפטר מתפקידו ולרוץ לתפקיד ראש ממשלת ישראל. לפי אורן, פרס, בן ה-89, "כשיר למשימה. הוא שולט בחושיו ובתחומי עיסוקו יותר משהיו מנחם בגין ואריאל שרון בשנותיהם האחרונות בראשות הממשלה. דומה שהוא אף נינוח וממוקד יותר משהיה פרס עצמו בחודשים הקצרים שלאחר רצח יצחק רבין".

אורן העריך עוד כי "אם פרס אכן יהיה ראש הממשלה, לא בהכרח למלוא כהונת הכנסת הבאה, משימתו ההיסטורית תהיה לטאטא את שברי נתניהו ולהעביר את ההנהגה לדור הבא. מבחינה זו, גילו לא יהווה מכשול; הוא יהיה מעין לי קוואן יו של סינגפור, קברניט הנשאר ליד טייסי המשנה עד להעברה חלקה של ההגאים".

הבוקר חתום אורן על מאמר המתפרסם במדור הדעות של "הארץ", ובו השוואה בין גילי המנהיגים של ארה"ב לגילי המנהיגים של ישראל. "אמריקה מביטה קדימה. עם כל הכבוד לנסיון העבר, לתבונה המצטברת של ותיקים שהביאו אותה עד הלום, היא מעדיפה לפנות אל ולבנות על הדור הבא", כותב אורן. "[...] אם ישראל תביט קדימה, כמו אמריקה אתמול, יש לה סיכוי לשרוד ולשגשג בעולם החדש".

לימבו

"לראשונה זה 30 שנה, אתמול בבוקר לא יצא עיתון 'מעריב' לאור", כותבים "כתבי 'מעריב'" לקוראיהם בעמ' 10 של העיתון. העמוד כולו מוקדש לשביתה ההיסטורית. עיתונאי "מעריב" מבקשים להסביר לקוראיהם "למה שבתנו", כשבצד העמוד מובאת תגובת ההנהלה החדשה (ועליה תגובת ארגון העיתונאים בישראל).

זו התנהלות מעוררת כבוד. העיתון מספק דין-וחשבון לקוראיו על נסיבות השביתה, בלי להסתיר את חילוקי הדעות בין נציגי העובדים (ורוב העיתונאים) לבעלים החדש. גם הביקורת מפי השופטת ורדה אלשיך מצוטטת (אם כי לא נכללים בציטוט המשפטים הביקורתיים ביותר בהחלטתה).

קשה להעלות על הדעת עיתון אחר שיכול לדווח על עצמו כפי ש"מעריב" מדווח על עצמו בימים אלה. היתרון הגדול של "מעריב", שמאפשר לכתביו חופש ביטוי, טמון בעובדה שהעיתון נמצא באזור ביניים. ההנהלה הקודמת עזבה, החדשה טרם נכנסה.

מצד אחד, אי-הוודאות, החרדות הקיומיות והתסכול מגיעים לשיא. מנגד, העיתון הוא סוף-סוף באמת של העיתונאים, והם עושים בו לפי מיטב שיפוטם.

המראה מלבב, אך קצרצר. לחובבי הדימויים – כפריחת הדובדבן. היום אמורים להיות מפוטרים מאות העיתונאים של "מעריב" והמושכות יועברו באופן רשמי לידיו של בן-צבי. ריח החופש מהנהלה בוודאי משכר. יש לקוות כי העיתונאים שהתבשמו בו בימים האחרונים יישאו אותו איתם הלאה, לאן שילכו.

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" על עצומה של כמה מעובדי "מעריב" הקוראים לבטל את המכירה לבן-צבי ולהעביר את העיתון לאלי עזור.

"אנשיו של בן-צבי, אלעד טנא, שיהיה סגן עורך 'מקור ראשון', ואודי רגונס, מתחילים להבין את הבצה הטובענית שבתוכה דרכו", כתב אברבך במאמר נפרד. "פתאום הנתונים המספריים קיבלו נפח אנושי, ערכי. הם רואים עד כמה קשה להביט על עיתון כעל שורה תחתונה עסקית ומבינים שהוא גם מכלול של היסטוריה, אמוציות וצרכים אישיים. הם גם רואים מציאות של עסק שהתנהל רע הרבה שנים, ניפוח במקומות מסוימים, דלות במקומות אחרים. הם מוצאים ספקים שלא רוצים לעבוד עם 'מעריב', שאין להם אמון בו או בבעל הבית החדש".

עמרי מניב מדווח ב"מעריב" כי ההסדר בין ערוץ 10 למשרד האוצר נדחה אתמול, "לאחר שבאוצר הציבו דרישה להתחייבויות נוספות מצד הערוץ".

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי עובדי החדשות המקומיות הפגינו אתמול מול משרד האוצר במחאה על אי-אישור החוק שיאפשר את המשך עבודתם.

"לא אתפלא אם מאחורי הקנוניה שהובילה את אבו-מאזן לראיון השקרי בערוץ 2 עומדים כמה מאדריכלי ההונאה של ההתנתקות והסכם אוסלו", נכתב בכותרת המשנה למאמר דעה מאת נדב העצני, המתפרסם הבוקר ב"מעריב". להרחבה והעמקה, ראו "תיק דבקה".

האותיות במלים "מעריב ספורט", שחותמות את עמודי מוסף הספורט שנמצא בימים אלה בסכנת הכחדה, השתבשו. במקום "מעריב ספורט" נכתב הבוקר בתחתית עמודי המוסף "מרעיב ספורט". אופס.