בעת מלחמת ההתשה, זו שהתנהלה לאורך תעלת סואץ בין ישראל למצרים לאחר מלחמת ששת-הימים, פירסמו העיתונים הישראליים מדי בוקר את תמונות חיילי צה"ל שנהרגו בחילופי האש. מסדר הנופלים היומי היה תגובה תקשורתית הולמת למחירה הנורא של המלחמה ומחוות זיכרון מתבקשת לקורבנותיה בצד הישראלי. בה בשעה הפכה השגרה העיתונאית הזו לענן מעיק, הולך וכבד, שהשתלט על האווירה הציבורית ועיצב את יחסם של אזרחי המדינה למלחמה המתמשכת והשפיע, ואולי אפילו קבע, את תוצאותיה.

הניסיון מלמד שגם במצבי מלחמה וחירום, נחישות עיתונאית לחשוף את האמת תרמה תרומה חשובה, אם לא מכרעת, ליכולתה של המדינה לזהות ריקבון וכשלים ולסלק אותם

מלחמת ההתשה (1967–1970) נתפסה גם בדיעבד כעימות שהסתיים במעין תיקו. אפילו הצמרת הבטחונית בישראל נחלקה בדעותיה ביחס לתוצאותיה: כמה מחבריה, למשל משה דיין וחיים בר-לב, קבעו כי מצרים נכשלה בהשגת מטרות המלחמה שיזמה. אחרים, כמו עזר וייצמן ומתי פלד, סברו כי בפועל מצרים ניצחה.

מכל מקום, כשהושג הסכם הפסקת אש באוגוסט 1970, הותירה המערכה הצבאית משקע חמוץ בגרונות הישראליים: צה"ל לא הצליח ליצור תמונת ניצחון ברורה. היו פוליטיקאים שתלו את התחושה המתסכלת הזו בהתנהלות התקשורת: הפרסום היומי של דיוקנות הנופלים וסיפור חייהם פגע במורל הציבור והכביד, כביכול, על חופש הפעולה של הנהגת המדינה בניהול העימות הצבאי.

אולי כדי לחסוך מעצמו האשמות דומות החליט השבוע ערן טיפנברון, העורך הראשי של ynet, להצניע את סיקור הנופלים במבצע "צוק איתן". בניגוד לכל כלי התקשורת האחרים, ובאופן הסותר את הדי.אן.איי העיתונאי המכתיב את ההתנהלות של אתרו בדרך כלל, הורה טיפנברון לעורכיו לא לפרסם את המידע על החיילים הנופלים ואת תצלומיהם בראש דף הבית. לאורן פרסיקו הסביר: "ההיגיון העיתונאי והציבורי בזמן מלחמה מחייב היררכיה עריכתית שמפנה את תשומת לב הקוראים למה שמרכזי – הפעילות הצבאית. אסור לתת לעניינים שברגש לקבוע, לא את דרך ההתנהלות של מדינה ולא את הדרך שבה עורכים תקשורת".

עורכו הראשי של ynet בחר אפוא לגונן על מורל הציבור. טיפנברון גורס שהבלטת גורלם האישי של חללי צה"ל עלולה להזיק לניהול המערכה. העיקר, בלשונו, הוא סיקור הפעילות הצבאית. מתן דגש על מחירה הנורא של המלחמה, היינו החיילים הנופלים בה, הוא, לדידו, עניינים שברגש, שיש להזיזם הצדה בעת שהתותחים רועמים.

זו בחירה לגיטימית, והיא אינה שונה עקרונית מבחירותיהם של עורכי "הארץ", למשל, להעניק משקל שווה בדיווחיהם למחיר המלחמה בחיי אדם שמשלמים הן הישראלים והן הפלסטינים. אני נתפס להחלטתו של טיפנברון משום שנדמה לי שהיא מייצגת מגמה הולכת ומתרחבת מצד כלי תקשורת או עיתונאים בכירים לשמור על מורל הציבור.

זו התנדבות צרופה: עיתונאים נרתמים לגונן על הציבור מפני רישומן של ידיעות קשות באופן שאינו מתחייב בהכרח מהתנהלותם המקצועית השגורה. זו החלטה שניתן להבינה על רקע מצב החירום שבו נמצאת המדינה, הזדהות התקשורת (בכללה, להוציא חריגים ספורים) עם עצם היציאה למבצע הצבאי ועם מטרותיו כפי שמנסחת אותן הממשלה, ותחושת הסולידריות הלאומית שמשרות הנסיבות.

עם זאת, החלטת עיתונאים וכלי תקשורת להושיט כתף לקברניטים אינה חפה מבעיות: היא נוגדת את טבעה של התקשורת ואת תפקידה לפקח על התנהלות המנהיגים ולבקר אותה; היא סותרת את שליחותה המובהקת של התקשורת להציג, כמיטב יכולתה, את האמת כפי שהיא ולא לייפות אותה; היא עלולה לשבש את יכולתו של הציבור לקיים דיון על התנהלות ההנהגה בעת המערכה, לשפוט את ביצועיה ולהשפיע על הכיוון שאליו היא מובילה את המדינה.

הניסיון מלמד שגם במצבי מלחמה וחירום (ערב מלחמת יום-הכיפורים וימיה הראשונים של המלחמה, מלחמת לבנון הראשונה, פרשת קו 300, מלחמת לבנון השנייה), נחישות עיתונאית לחשוף את האמת תרמה תרומה חשובה, אם לא מכרעת, ליכולתה של המדינה לזהות ריקבון וכשלים ולסלק אותם. באותם מקרים שבהם שיתפה העיתונות פעולה עם הממסד בהסתרת האמת או עמעומה, יצאה החברה הישראלית ניזוקה.