לאמריקאים יש ביטוי חכם: You stand where you sit, ובתרגום צולע: עמדתך נגזרת ממעמדך. המינוח המקובל בישראל לרעיון הזה הוא "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". משתמשים בו פוליטיקאים כדי לתרץ שינויים חדים בהשקפותיהם, ונזקקים לו גם עיתונאים כדי להבהיר לקהליהם את הזיגזגים האופייניים להתנהלות המערכת הפוליטית.
אני נדרש למטבע הלשון הזה, ולאבחנה הנכונה של ההתנהגות האנושית שהוא מייצג, כדי לנסות להנהיר לעצמי את פשרן של רבות מהתגובות של אנשי התקשורת שהושמעו השבוע בעקבות התיקון לחוק לשון הרע שהתקבל בקריאה ראשונה בכנסת.
עיתוני סוף-השבוע היו גדושים בהתייחסויות להליך החקיקה שהחל בכנסת ולכנס החירום של עיתונאי ישראל, שהתקיים ביום שני באולם הסינמטק בתל-אביב. מי שטרח לקרוא את כולן יצא מבולבל, אלא אם קיננה בראשו התובנה שעמדת העיתונאי המגיב נגזרת מהמקום שבו הוא נמצא. ובמונח "מקום" הכוונה לא רק לכלי התקשורת שבו הוא עובד ולא רק למיקומו בהייררכיה המקצועית, אלא בעיקר למחוז האידיאולוגי שאליו הוא שייך. ובמלים יותר פשוטות: האג'נדה הרעיונית והאישית שלו.
קריאות ביניים ב"כנס החירום למען תקשורת חופשית", שנערך בתחילת השבוע (צילום: מתניה טאוסיג)
וכך ניתן היה למצוא אתמול ב"ידיעות אחרונות" את סימה קדמון, אסף גפן ומאיר שלו כותבים נגד התיקונים הדרקוניים המוצעים בחוק, ואילו את חנוך דאום מסתייג מההתקפה התקשורתית המסיבית עליו. ב"מעריב" תיארו בן כספית ומזל מועלם את מהלכי נתניהו להכפפת התקשורת תחת מרותו, בעוד שקלמן ליבסקינד התריס נגד התקשורת על שמאלנותה וצביעותה. החרה החזיק אחריו דרור אידר ב"ישראל היום" ובקול-ישראל.
היו עיתונאים אחדים שדנו בסוגיה לגופה – חגי סגל ונחום ברנע ב"ידיעות", יוסי ורטר ב"הארץ". לא שאין להם דעה משלהם על התיקון לחוק ועל מהלכיו של נתניהו בזירת התקשורת, אלא שהם השכילו לשכנע את הקורא שהם סוקרים את הנושא ומחווים דעה לגופו.
המאמרים בעיתוני אתמול הידהדו את הטון ששלט בכנס החירום של התקשורת בראשית השבוע, שם שררה אווירת חירום של מאבק מקיר אל קיר (כמעט שלא נכחו עיתונאים המזוהים עם הימין) על נשמתה של העיתונות החופשית. סערת הרגשות והתחושה שמדובר במלחמת קיום היו כה גדולות, שדוברים מרכזיים באסיפה קראו לסולידריות עיתונאית והיכו על חטא בגין התעלמותם ממצוקות עמיתיהם.
זו עמדה המזמינה עיון: ממתי עיתונאות מטיפה לסולידריות פנימית? הרי לוז העיסוק העיתונאי הוא התחרות. הרי עיתונאי לעיתונאי זאב. הרי אין שמחה כשמחת עיתונאי לאיד יריבו. הרי התחרות בין כלי התקשורת מטריפה לא פעם את שיקול הדעת ומפירה את חוקי המשחק ואת כללי האתיקה (וגורמת לתלונות על הוצאת שם רע). מהו אפוא פשר הזעקה לאחוות רעים ולהתחשבות הדדית?
וביתר רצינות: הקריאה לסולידריות אינה מתיישבת עם האופי האידיאולוגי שמקבלת התנהלות התקשורת הישראלית בשנים האחרונות. המקרה של אורי בלאו (שהוזכר בהקשר זה בכנס החירום) הוא דוגמה מובהקת לתוקפה של האבחנה הזו.
לכאורה, רדיפת השלטון את בלאו היא סיבה מוצדקת מאין כמוה להיחלצות קהילת העיתונאים כאיש אחד להגנתו. אבל בלאו נותר בודד במאבקו. עמיתיו העיתונאים נטשו אותו. כמי שהעיר על כך בעבר, איני יכול להתעלם מהסיבה לכך: חלק לא מבוטל מעיתונאי 2011 מזדהים עם מהלכי השלטון נגד בלאו.
הם סבורים שעליו לשאת בעונש על שעשה שימוש בערימת המסמכים שמסרה לו ענת קם ועל התנהלותו מול השב"כ. זו עמדה אידיאולוגית המביסה את התפיסה העיתונאית – שעל-פיה זכותו של בלאו לשמור על חסיון מקורותיו ושמשטר המאלץ אותו למסור את חומרי הגלם המשמשים לו בעבודתו רומס את חופש העיתונות ופוגע בחופש הביטוי.
הדומיננטיות של המרכיב האידיאולוגי בעבודה העיתונאית בישראל של 2011 הודפת כל אפשרות לסולידריות פנימית בקהילת התקשורת. אם לחלק מציבור העיתונאים נראה מאבק ההישרדות של ערוץ 10 עניין הראוי לתמיכה, יש אחרים הגורסים שעל ארגון תקשורת שאינו משכיל להתנהל נכון במישור העסקי לשלם את המחיר ולא לצפות לתמיכת המדינה (במה הוא שונה מיצחק תשובה, הם יטענו).
ואם נשמעות בדיעבד בציבור העיתונאים קריאות תיגר על ההתנצלות הגורפת של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון, יימצאו כלי תקשורת מרכזיים שיטענו כי ההתנצלות היתה במקומה ואין סיבה לחזור ממנה. זו גם תהיה התוצאה אם וכאשר יתעוררו יוזמות למחוות סולידריות עיתונאית מול הכוונות לסגור את הטלוויזיה החינוכית או לביית את גלי-צה"ל. מה שיתפרש בעיני כמה מהעיתונאים כמהלכים שלטוניים דרקוניים שמגמתם סתימת פיות, יתואר על-ידי אחרים כצעדים נחוצים מסיבות ניהוליות או כלכליות.
מה שמחזיר אותנו לצופן המפעיל את התנהלות התקשורת הישראלית ב-2011: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כמו שהפוליטיקאים היוזמים והתומכים בחוקים שמטרתם להצר את צעדי התקשורת הם אלה שנפגעו ממנה, שיש להם חשבון אישי או מחלוקת רעיונית איתה – כך העיתונאים מגיבים עליהם בהתאם לתפיסת עולמם האידיאולוגית או לחשבונאות אישית שהם מנהלים עם עמיתיהם.