בהתחלה זה היה מעניין. אחר-כך זה נעשה מגוחך. עכשיו זה פשוט בלתי נסבל. אם היה צורך לבחור בקמיע, כמו באולימפיאדה, לשידור הטלוויזיוני המחזורי במהלך מבצע "צוק איתן", אין כל ספק שהיה נבחר האורובורוס – הנחש האוכל את הזנב של עצמו.

מלחמה היא אירוע שקשה להסיר ממנו את העיניים גם אם היא לא המלחמה שלך. על אחת כמה וכמה כשמדובר במלחמה שבה משתתפים חבריך, קרוביך, שכניך, מלחמה שנועדה להגן על בטחונך. אין פלא שאנשים נדבקים למסך. הם רוצים לדעת מה קורה.

מצד אחד אתה לא יכול להתנתק מהקולות ומהמראות, ומצד שני מציגים לך פעם אחר פעם אותן תמונות, משמיעים לך אותם קולות

ההיגיון התקשורתי הזה הוא שדוחף את שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, 1, 2 ו-10, להמשיך לשדר בלופ אינסופי דיווחים על הנעשה בחזית. ובעורף. ובגני הילדים. ובמשרדים. וברחובות. ובבתי-הקפה. ובמסעדות. ובבתי-הקברות. וללוות את הקב"ט. ואת ראש העיר. ואת סגנו. ואת סגן השר. ואת סגן השר שפוטר. ואת הכתב בשדרות. ואת כתב ה-BBC בשדרות. ואת הכתב של Fox News שהכין כתבה על כתב BBC שמשדר בשדרות. ואת זה שמשדר מעזה.

ומצלמים הרבה את השמים. שמים זה מעניין. אולי נתפוס יירוט. כזה שראינו כבר עשרות פעמים. ובעיקר נשדר פעם אחר פעם חומרים שצולמו ואז נערכו ואז סוננו ואז נשלחו על-ידי דובר צה"ל. אחרי הכל, זה לא שלאמצעי התקשורת הישראליים יש חומר מקורי משל עצמם. אין להם. אז מדי פעם הם תוקעים שולחן מול הקריה בתל-אביב ויושבים מאחוריו. לא דיווח מהשטח?

התוצאה של כל זה היא מדינה שלמה שחווה בשידור חי תסמונת פוסט-טראומה קולקטיבית. מצד אחד אתה לא יכול להתנתק מהקולות ומהמראות, ומצד שני מציגים לך פעם אחר פעם אותן תמונות, משמיעים לך אותם קולות. והנה שוב אנחנו רואים כאן איך חיל האוויר משמיד חמישה מחבלים. משמיד חמישה מחבלים. חמישה מחבלים. המחבלים האלו היו בדרך להרוג ישראלים. להרוג ישראלים. להרוג הרבה ישראלים. זה היה אמור להיות פיגוע זוועה. מגה-פיגוע. פיגוע המוני. להרוג ישראלים. הנה ראשת אכ"א באה למשפחת הנעדר. הנה היא מגיעה. הנה היא נכנסת לאוטו. הנה היא כאן, אחרי שמסרה להם את ההודעה האיומה. הנוראית. המזוויעה. הבלתי נתפסת. הנה היא כאן.

האורחים באולפן הם השמן בגלגליו של השידור המחזורי. בפועל, הם אביזר במה, פרופס

מעבר לצופים האומללים, רחמי על אנשי הטלוויזיה. מצד אחד הם זכו בפיס – זמן מסך בלתי מוגבל שנמתח על פני שלוש שעות בכל משמרת. מצד שני, הם חיים סיוט מתמשך; באותן שלוש שעות הם יכולים לדבר רק על נושא אחד – מבצע "צוק איתן". אם יהיה להם קצת מזל, יפילו איזה מטוס בארץ רחוקה ועורך חדשות החוץ יעדכן במשך כמה שניות על המתרחש מחוץ לאזור המלחמה, אבל בדרך כלל זה לא קורה. בעיה. אז מה אתה בכל זאת עושה כשיש לך שלוש שעות להעביר ומצלמה שתקועה מולך? אתה מזמין אורחים.

האורחים באולפן הם השמן בגלגליו של השידור המחזורי. בפועל, הם אביזר במה, פרופס. אתה מביא אותם לאולפן כדי שיהיה לך במה להתעסק ברגעים שבהם אין לך במה להתעסק. דיברת כבר עם אלמוג בוקר, שוחחת כבר עם רוני דניאל, סחטת את כל מה שאפשר מאור הלר ולאודי סגל כבר אין יותר מה לומר. מה עושים? אהה, יש לנו אורח באולפן. למעשה, יש לנו שניים, שלושה, ארבעה אורחים באולפן.

כמו כל דבר במבצע הזה, גם תופעת האורחים באולפן עברה אבולוציה. בתחילת המבצע הביאו את התותחים הגדולים: האלופים לשעבר, הרמטכ"לים לשעבר, שרים. בהדרגה הביאו גם מח"טים לשעבר, מפקדי יחידות, ראשי ערים, פסיכולוגים. לבסוף גירדו את תחתית ספר ההפקה: זמרים, חוקרים, אנשי רוח, מ"פ שנפצע לפני עשר שנים, אמא מודאגת, שכנה שכבר נמאס לה.

זו כניעתה המוחלטת של מערכת חדשות – היא אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא מזמינה אותך כי היא מתעניינת במה שיש לך לומר

מרואיין אחד, לא חשוב מאיזה עדה, שנדד בשבועיים האחרונים בין האולפנים השונים, סיפר לי שבהתחלה היו טורחים לומר לו על מה ירצו לדבר איתו. בימים האחרונים מתקשרים אליו ואומרים לו, "אנחנו רוצים להזמין אותך לאולפן" וכשהוא מנסה להבין על מה ירצו לדבר איתו, אומרים לו "על המבצע". זו כניעתה המוחלטת של מערכת חדשות – היא אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא מזמינה אותך כי היא מתעניינת במה שיש לך לומר. אין תחקיר. אין אייטם. היא פשוט רוצה שתבוא, תארח לחברה, תהיה שם כאשר המגיש, שכבר לא יודע את נפשו מרוב שעמום וחדגוניות, יביט לצדדים בייאוש ולפתע יראה את פניך ויגיד, "אהה, ובאולפן יושב גם... תגיד, מה אתה חושב על המבצע?".

בימים האחרונים אנחנו שומעים כיצד ראשי היישובים בדרום מוציאים את התושבים להפוגה. הם נשלחים מחוץ לאזור העימות וקו הטילים צפונה, אל מקום רגוע יותר, שקט יותר. האם מנהלי ערוצי הטלוויזיה יעשו עם השדרים שלהם, עם הפרשנים שלהם, עם המרואיינים שלהם, עם הצופים שלהם חסד ויוציאו את כולם להפוגה? תבינו אותנו, אם היינו יכולים היינו מכבים את הטלוויזיה, אבל קשה לנו. רוב הזמן אנחנו לא באמת מתעניינים במה שאתם אומרים כי רוב הזמן אין לכם שום דבר חדש לספר לנו (מי כמוכם יודע את זה), ובכל זאת אנחנו ממשיכים לבהות בכם ללא הפסקה כשאתם משעממים את עצמכם לדעת ומספרים לנו דברים שכבר סיפרתם עשרות פעמים.

עזרו לנו. אנחנו זקוקים לעזרה. אנחנו מבטיחים לצפות בשמונה בחדשות. מבטיחים!