השעה היא 06:20, מדווח ב"ידיעות אחרונות" הכתב הצבאי יוסי יהושוע, והמקום הוא שטח חקלאי סבוך ליד קיבוץ ניר-עם. קולות של ירי מפלחים את האוויר. הם מגיעים מקבוצה של מחבלים הלבושים כחיילי צה"ל, כולל גומיות להידוק הנעליים. יש בגזרה מפקד אחד, כתב באותו עיתון אתמול נחום ברנע, שפניו אינן מגולחות, עיניו אדומות מיממות ללא שינה, אך עדיין פקוחות הודות לשטף האדרנלין. חבר של אחד ההרוגים מספר כי הספיק לדבר איתו בלילה שלפני, ושמע ממנו עד כמה הוא מבואס שלא נותנים לו להיכנס לרצועה. הרוג אחר נפצע לא מזמן באימון, אך התעקש לחזור ליחידה. הרוג שלישי אהב את הצבא, ואת המדינה.
"ישראל היום", היום. בהמשך הגיליון מתפרסמת ידיעה דומה על בנם של הזוג נתניהו, שהתנדב למען חיילים
אחת הטענות המוטחות באופן קבוע בעיתונאים ישראלים היא שבעתות מלחמה, ולעתים קרובות גם בתקופות אחרות, הם מייצרים עיתונות מגויסת. לטענה הזו, שלעתים כלל אינה מוכחשת ואף נחגגת, יש הוכחות ושורשים הנטועים עמוק בהיסטוריה המקומית הקצרה של העיתונות הישראלית. ייתכן שראוי לצרף לה רובד נוסף.
לצד ההתגייסות, סיקור חדשותי בזמן מלחמה הוא גם מירוץ בלתי פוסק אחר זנב ההתרחשויות, שמעצם טבעו מחליש את יכולתה של מערכת עיתונאית להטיל ספק – בטיב המידע כמו גם במשמעותם המצטברת של האירועים. מלחמה מזמנת לעיתונאים מפל מתפרץ של מידע עכשווי, חלקו הגדול עדיין מוטל בספק וחלקו האחר מדוברר עד שרוכי נעליו, המקשה יותר מבדרך כלל על גיבוש תמונת מאקרו. הבחירה הקלה יותר, הגם שבזמן מלחמה היא אינה קלה בפני עצמה, היא התמקדות במיקרו. עיתונות תקריבים.
כך עושים באולפנים הפתוחים, שמשתתפיהם נאחזים בכל מבזק על אזעקה או יירוט, המאפשר לעדכן את הפרשנות האינסופית; כך עושים באתרי החדשות, שלנוכח הלחימה ושטף המידע נדמה שקיצרו את תהליך התקנת המידע לפרסום; וכך עושים גם כמה מהעיתונים, הפועלים בשבועות האחרונים במתכונת מיוחדת, מסביב לשעון.
הסיפור הקטן מושך: הוא כל הזמן משתנה, הוא זורק את הסיקור מזירה אחת לאחרת, והוא קל לעיכול. הסיפור הגדול משעמם: הוא מתפתח לאט, יש בו סימני שאלה, והוא עלול להידמות לעתים אנכרוניסטי או לא רלבנטי. לעיתונות התקריב יש יתרון: היא מספקת הרבה פרטים, וריבוי פרטים מאפשר לא רק לצייר תמונה מורכבת, כשאפשר, אלא גם להפריך מאוחר יותר את אלו מבין הפרטים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות. אך לסוגה העיתונאית הזאת יש גם חיסרון: היא נוטה לעסוק במידע מיידי, שהונגש במיוחד עבור העיתונאי.
כאלה הם, בדרך כלל, המונולוגים שמשמיעים מפקדים בדרגי ביניים באוזני הכתבים הצבאיים, כזה הוא נחשול המבזקים הבלתי פוסק על עוד אזעקה ועוד נפילה, גם כאשר אין נזק או נפגעים. כזה הוא סיפורם האישי של כל אחד מהחיילים הנופלים, שכל אחד מהם היה עולם ומלואו ומשכך יכול היה לפרנס ספר, מוסף או סרט תיעודי. גם לכל פצוע יש סיפור, ולכל אדם שחש חרדה לאחר ששמע פיצוץ קרוב או הצטווה להישאר בבית מחשש לחדירת מחבלים. גם למתכנן הנגמ"שים, ולקצין המפקדה, והמוכר שפדיונו נחלש.
מסגד ברפיח, הבוקר. לחצו להגדלה (צילום: עבד רחים חטיב)
הקלוז-אפ יוצא הדופן שבאמצעותו מטפלת העיתונות בסיפורי המלחמה נותן תחושה של שליטה בחומר, אך יש בו כאמור פגם מובנה: לעתים, כשמתארים את הרוח הנושבת בעשב רגע לפני ההיתקלות, או את הוורידים המתפקעים בעיניו של החייל הנתון במצוקה, שוכחים את הסיפור הגדול. בזמן מלחמה, הסיפור הזה יכול גם להיות כשל מתמשך של גורמי ממשל או צבא, המעמיד בסכנה אזרחים וחיילים, והוא יכול להיות גם סיפורם של אלה שאינם יכולים להגיש לעיתונאים את המידע על מגש.
ישראלי הצורך תקשורת ישראלית בלבד עשוי לקבל רושם מעוות של אירועי המבצע, כאילו מדינת ישראל נתונה במצוקה עזה ההופכת אותה לקורבן טרגי של שנאה עיוורת. מדינת ישראל אכן נתונה במצוקה, אך על-פי כל קנה מידה חדשותי סביר – הסיפור הגדול, החשוב והמעניין יותר מתרחש כרגע במרכזי האוכלוסין של רצועת עזה. ישראל היא זו שמחוללת אותו.
עיתונאי שייגש לטפל בנעשה ברצועה באמצעות זכוכית המגדלת של התקשורת הישראלית – עד רמת העור הקרוע, האבק הרטוב והדמעות – לא רק יבצע האנשה של האויב. הוא גם יסדוק עיקרון העומד בבסיס הסיקור הישראלי, זה המאפשר גימוד ואף התעלמות מממדי הפגיעה בצד השני – עם או בלי הצדקתם.
העיתון הנפוץ בישראל, "ישראל היום", הוא כנראה כלי התקשורת המוביל ביצירת מצג מעוות של המציאות: הבוקר לא מצאו לנכון עורכיו וכותביו של עיתון זה להזכיר, כטענה או כעובדה, משפחה בת למעלה מ-20 נפשות שנספתה בתקיפת חיל האוויר הישראלי. העורכים מצאו מקום לשתי ידיעות תצלום חיוביות על בני משפחת נתניהו, שביקרו פצועים וארזו חבילות שי לחיילים; הקוראים ודאי כלל לא חשו בחסרונו של המידע על ההרג.