לפני כמה חודשים נפוצו שמועות על חזרתו האפשרית של אורי שנער, לשעבר מנכ"ל ונשיא קשת וכיום יועץ לקברניטי רשת, אל מרכז הזירה – הפעם כבעלים. בינתיים הסתברו שמועות אלו כלא מבוססות, אך די היה בהן ובמצבן העגום למדי של הזכייניות כדי להעלות בזכרוני דברים שאמר שנער עצמו, בכנס בנושא הבעלויות הצולבות בשוק התקשורת שנערך לפני כמה שנים, ערב המכרז השני לזכיונות ערוץ 2, בפקולטה למשפטים במכללת רמת-גן, כשניסה לאפיין את קבוצות המשקיעים השונות בשוק. לדברים האלו – ברטרוספקטיבה ונוכח מצב הדברים הנוכחי – יש לטעמי ערך מוסף, וכדאי לחזור אליהם שוב.
שנער הבחין ואיבחן אז ארבע קבוצות מרכזיות כבעלות פוטנציאל לשמש משקיעים בשוק התקשורת הישראלי. הקבוצה הראשונה היא קבוצת המשקיעים הזרים. אלו, אליבא דשנער, נכוו ואינם עוד. "איפה נמצאים היום המשקיעים הזרים?", שאל אז שנער. "שמרוק היה בטלעד וברח, כייבל-אנד-ויירלס היו בבזק וברחו, סניידר היה בעל מניות בכבלים וברח. כל מי שמדבר איתם ושואל למה, הם אומרים שזאת מדינה מטורפת. אנחנו לא יודעים איזה חוק יעשו מחר וישנו לנו את הרגולציה. אני לא רואה את בעלי המניות הזרים באים, ותאמינו לי שאני מסתובב הרבה מאוד בניסיון להביא בעלי מניות לארץ".
מודעה, 1972
הסקפטיות של שנער לא הוכיחה את עצמה במאת האחוזים. מאז אותם ימים ראינו מספר לא מועט של משקיעים זרים המעורבים בהשקעות משמעותיות בשוק התקשורת הישראלי, על אף העובדה שתחלואי הרגולציה שעליהם הלינו המשקיעים הזרים (ואולי בעיקר המקומיים) לא חלפו מן העולם. השקעות זרות בבזק, בערוץ 10 ובזירות תקשורתיות אחרות מוכיחות כי יש להיזהר בשרטוט קווי מתאר נוקשים מדי באשר לשייכות הגיאוגרפית של המשקיעים.
הקבוצה השנייה שאליה התייחס אז שנער היתה בעלי המניות האסטרטגיים. אלו, בעלי אחזקות אחרות בתקשורת, כגון "מעריב" או קבוצת "ידיעות אחרונות", היו "קורבנות" של גל ההתמקדות החקיקתית בתופעת הבעלות הצולבת והריכוזיות בשוק התקשורת. על כך תהה שנער בזמנו: "מאוד נחמד לי שאצל המתחרים שלי יצטרכו לצאת ואצלי הכל יישאר אותו דבר, אבל מי ייכנס במקומם?".
כעת התשובה ברורה: את "ידיעות" החליפה משפחת עופר בין השאר, מן הזכיין שהיה בבעלות "מעריב" לא נותר הרבה, אך יציאתם של גופים צולבים אלו לא ריפאה את רוב התחלואים שבהם נגוע השוק בתחום העדר התחרות והריכוזיות. העדר מודעות, התייחסות וטיפול בתופעות מדאיגות כמו מימון צולב וקשרים כובלים של יצרני תוכן עם כמה פלטפורמות שידור הם המעיבים כיום על התחרות והאיכות בשוק התקשורת, ועד שלא יתבצע בהם טיפול שורש מהותי ומערכתי, תוך שיתוף פעולה הכרחי בין הרגולטורים השונים – דבר לא ישתנה.
הקבוצה השלישית שהזכיר שנער הם בעלי המניות הפיננסיים. אלו, בעיניו, מגלמים אינטרס אחד ויחיד. "האינטרס שלהם הוא ביזנס. מה הביזנס? להפסיד מאה מיליון בשנתיים? יש דרכים יותר פשוטות להפסיד פחות כסף. הרווח שהיה בשנתיים האחרונות אצל זכייני ערוץ 2, כל אחד מאיתנו שהולך לבנק וסוגר חשבון לשנה, מקבל תשואה יותר טובה על כספו. בערוץ 10, אחרי שכל בעלי המניות שרצו לשם ברחו כמו עכברים מספינה טובעת, ניסו להביא משקיעים חדשים שנתיים. אומרים, כולל דידי [לחמן-מסר, סגנית היועץ המשפטי לממשלה באותה עת והממונה על תחום רגולציית התקשורת], שלמכרז החדש בערוץ 2 יהיה ביקוש כי יש מותג ויש הצלחה. אני אומר לכם בתור מי שהכין את המכרז הקודם: תשעה חודשים לפני צאת המכרז הקודם, האור לא כבה במשרדים של מי שעבד עליו. היום, שלושה חודשים לפני המכרז החדש, האור במשרדים בכלל לא נדלק. הביקוש למכרז הזה הוא לא כל-כך גדול".
במבט לאחור ניתן לומר כי שנער לא צדק בדבריו. משקיעים פיננסיים המשיכו להתדפק על דלתות הערוצים המסחריים מסיבות מסחריות לחלוטין גם בתקופת הזיכיון השנייה. קשת הוכיחה לכולנו כי ניתן להפיק בישראל רווחים לא מעטים ולבנות הצלחה עסקית צמוד למיתוג חזק. גם ויתורים רגולטוריים תכופים והקלות שונות לא הזיקו למיתון ההפסדים של המשקיעים הפיננסיים השונים, שמינפו בעצם השקעתם בשוק המדיה עסקים אחרים, קשורים יותר וקשורים פחות. יש להניח כי משקיעים כמו אודי אנג'ל, מוזי ורטהיים, יוסי מימן ואחרים אינם נתקפים בגל צער ויגון קודר כשהם נזכרים בהשקעתם בשוק זה, גם אם כמה מהם מקפידים להפגין רושם כזה כלפי חוץ.
הקטיגוריה הרביעית והאחרונה שאליה התייחס אז שנער היתה זו שלטענתו הפחידה אותו יותר מכל, אפילו יותר מתופעת הבעלות הצולבת. "אלה שלא אכפת להם להפסיד ולכן יש להם אינטרס להגיע לתקשורת ולהשפיע", כך הגדיר אותם שנער. "בעלי דעה ותפיסה אידיאולוגית שמוכנים להיכנס לתקשורת ולעשות את מה שברלוסקוני עשה באיטליה. הוא הבין שיש לו שתי דרכים להיכנס: אחת הכדורגל והשנייה היא התקשורת. הוא היה בעל המניות החזק והגדול ביותר בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפרטית. זה הרבה יותר מפחיד אותי".
בעניין זה ניתן בהחלט לזהות גרעינים של אמת בעמדתו של שנער – תופעות שצצו בתקשורת הישראלית בשנים האחרונות, כמו "ישראל היום" או נסיונות של משקיעים כמו גאידמק ואחרים לקנות אחיזה בשוק התקשורת, הוכיחו את החשש הזה במצג מציאותי מאוד. אך השאלה החשובה יותר שכדאי לשאול את שנער כיום היא אם לא יהיה נכון לומר שחלקים נרחבים משלוש הקבוצות האחרות שצייר נמנים גם עם קבוצה רביעית ומסוכנת זו. כל משקיע מסיבותיו שלו.
אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת