ההתרגשות התקשורתית הבינלאומית סביב המלים שפלט מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי בשיחת טלפון עם אחד מעוזריו הבכירים ("חתיכת מבצע נקודתי") יוחסה לכך שבאופן נדיר, זכה הציבור לשמוע את מה שהדיפלומט הבכיר באמת חושב, ולא את הניסוחים המהוקצעים שהוא מדקלם בראיונות. כאילו נפתחה לציבור הדלת, לרגע קט, לשמוע כיצד הדברים מתנהלים בחדרי חדרים, היכן שהדיפלומטיה והפוליטיקה הבינלאומיות מתרחשות באמת. תארו לעצמכם שתקלה דומה היתה קורית לראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, רגע לפני או רגע אחרי עוד מסיבת עיתונאים בשעת צפיית שיא טלוויזיונית. מה היינו שומעים ממנו? האם היתה מתגלה לציבור הישראלי תמונת מציאות שונה מזו שהטלוויזיה הישראלית משרטטת באדיקות זה כשבועיים?
למרבה הצער, הפוליטיקאים הישראלים מסוגרים היטב מאחורי חומת מסיבות העיתונאים נטולות השאלות (המופע של נתניהו ויעלון אמש היה חריג בולט למגמה הזו), ניסוחים מהוקצעים והודעות סטריליות לעיתונות. וכך נמנע מהציבור הישראלי מלהציץ גם הוא למחשבותיהם האותנטיות ומלותיהם הבלתי מסוננות של מנהיגיו. העניין הוא שנראה שמספר ניכר מערוצי התקשורת וגופי העיתונות מיישרים קו עם הממלכתיות הישראלית.
אנחנו אוהבים להטיח במדינות ותרבויות אחרות קביעות מזלזלות, אבל לא מסתכלים די על עצמנו. בדיקטטורות כמו צפון-קוריאה הציבור נתון לשטיפת מוח שיטתית של הרודן, חמאס משתמש בציניות בתמונות ילדים הרוגים ברחובות עזה. ואצלנו? עיתונאים ישראלים הם כנראה היחידים בעולם שאינם רשאים להיכנס לרצועת עזה ולדווח משם. כתוצאה מכך, התודעה הציבורית הישראלית באשר למצב ברצועה מתעצבת על-ידי תמונות פנורמיות של נוף אורבני מוחשך בלילות, או פטריות עשן מעל שכונות מגורים בימים. כמעט שאין מראים פרצופים אנושיים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים במהלך מבצע "צוק איתן", 20.7.14 (צילום: חיים צח, לע"מ)
טשטוש המחזות האנושיים (אם כבר מראים תצלומים מרחובות עזה, באדיבות הרשתות הזרות, דואגים כמובן לפקסל כראוי את תצלומי ההרוגים, שהנפש הישראלית לא תפגוש חזיתית את המוות) מסייע לערוצי הטלוויזיה, על זרם מגישיהם, כתביהם ומומחיהם האינסופי, להמשיך עוד ועוד בהעלאת המחזה "ישראל צודקת". בווריאציות שונות, הנעות בין המיליטריזם הנלהב של רוני דניאל לסקפטיות החלקית של רביב דרוקר, משננים ערוצי הטלוויזיה לציבור שנתניהו פועל באופן מחושב ושקול; שישראל עושה הכל, פשוט הכל, כדי להימנע מהרג אזרחים תמימים ברצועת עזה; ושבאופן כללי, ה"מערכה" בעזה היא מהמוצדקות שבמלחמות ישראל.
הטרמינולוגיה, אגב, היא אחד החרכים שדרכם אפשר אולי להציץ אל מה שבאמת מתרחש לעומת מה שמספרים לנו שקורה. עם תחילת ההפגזות מהאוויר, לפני שבועיים, ניתן שם למבצע – "צוק איתן", וגם המלה "מבצע" לא היתה נתונה במחלוקת. אתמול, עוד לפני שישראל הרשמית הודיעה על נפילתם של 13 לוחמי גולני בשכונת סג'עייה, כבר החל הרמטכ"ל בני גנץ להשתמש במלה "מערכה". בתדרוך לעיתונאים הוא חזר שוב ושוב על המלה הזו, כאילו הונחה למחוק את המושג "מבצע" מהלקסיקון שלו. נתניהו, במסיבת העיתונאים המשודרת שלו, חזר על "מערכה" גם הוא, וגם דאג להדגיש פעמיים במהלך דבריו כי "מדובר במלחמה".
אבל למה להיטפל לקטנות? אחרי הכל, אלה רק מלים. המעשים הם אלה שחשובים, נכון? אז ביום חמישי, כשישראל הודיעה על תחילת הפרק הקרקעי במבצע, הוסיפו דובר צה"ל ולשכת ראש הממשלה באותה נשימה שמדובר ב"מבצע קרקעי מוגבל", הממוקד במנהרות (שמאוחר יותר הפכו בפי הכתבים הצבאיים, בדרך פלא, ל"מנהרות התקפיות"). ההודעה הזו נראתה מוצדקת ביותר, לנוכח העובדה שרק באותו בוקר הצליח צה"ל לסכל פיגוע משמעותי, לאחר חדירת 13 אנשי חמאס דרך מנהרה לקרבת קיבוץ סופה. אלא שבהמשך התברר שההחלטה על הרחבת המבצע התקבלה בקבינט המדיני-בטחוני כבר יומיים קודם לכן, כך שההיתלות בחדירה לקיבוץ סופה כהצדקה למבצע כבר נשמעת פחות אמינה.
במציאות התקשורתית הנוכחית נתניהו יכול להרשות לעצמו להיסחף בעוד שאצלנו ימשיכו להנהן בצייתנות
כבר למחרת הכניסה הקרקעית הודיעה ישראל כי צה"ל הונחה להיערך להרחבת הפעולה. ימים אחדים חלפו, והתכלית המקורית שהצדיקה כביכול את המתקפה הקרקעית – הטיפול במנהרות – נעלמה ואיננה מדף המסרים הרשמי. אלא שבערוצי הטלוויזיה הישראליים, אלה שמראים את עזה ממעוף הציפור או המצלמה-המותקנת-על-טיל-מונחה, נתניהו וישראל עדיין צודקים ללא עוררין.
במציאות התקשורתית הנוכחית, ראש הממשלה יכול להרשות לעצמו להיסחף, בניגוד להתנהלותו בתחילת ה"מערכה הצבאית", אחרי הגורמים הנציים ביותר בממשלתו, להורות על כיבוש מחודש של רצועת עזה, בעוד שאצלנו ימשיכו להנהן בצייתנות, להסביר את הגאוניות הטקטית שלו, לציין בהערכה איך העביר לצדו את מנהיגי המערב ולהשתיק כל מי שעלול לקלקל את המסיבה.
אם יש בקרב עיתונאינו ופרשנינו מי שחושבים אחרת, הם או מפחדים לגלות את דעתם או חווים השתקה. כמעט שלא מתעוררת תהייה, האם התפיסה השלטת בשיח התקשורתי הישראלי התפצלה מהמציאות בשטח עד לדרגה שבה הציבור מוכן לחוות מעין שטיפת מוח וולונטרית. כל מה שנדרש הוא לא לזפזפ לערוצים זרים, לא להתפתות לעיתונות זרה, ובאופן כללי לפקפק בכל מידע שלא נמסר מטעם דובר צה"ל.