המקום: מועדון הזאפה בהרצליה. האווירה: צוהלת ושמחה, בינות לדיווחים מודאגים. המגישים: אושרת קוטלר ורביב דרוקר בנעלי בית מטפוריות. המרואיינים: אבי קושניר בחולצה אדומה בוהקת, בתום הצגה, ורשף לוי תוך כדי הופעה. המטרה: לשמח את העורף, להקליל את האווירה, לצחוק קצת. הכתובית בתחתית המסך: "מדינה תחת אש".
דייוויד ריבה, נכדה של השחקנית והזמרת המיתולוגית מרלנה דיטריך, שביים סרט דוקומנטרי מרתק על פעילותה החתרנית של סבתו במלחמת העולם השנייה, סיפר לי פעם בראיון כיצד נהגה לשמח את חיילי בעלות-הברית שביקרה בשטח: עבור כמה מהם היתה אמא, לאחרים חברה-לרגע או פסיכולוגית. כשביקשו אוזן קשבת, האזינה, כשרצו בידור, רקדה עבורם או הורידה חולצה. העיקר שישכחו לרגע מאימי המלחמה.
נזכרתי בדיטריך כאשר צפיתי לפני כמה ימים בדרוקר ובקוטלר משוחחים עם קושניר על חולצתו האדומה ("קושניר, אני לא זוכר אותך כל-כך סקסי מעולם!"), בניסיון (מוצלח בדרך כלל) לערבב את החדשות הקרות עם קורטוב של חום אנושי. דרוקר וקוטלר ניסו להיות מרלנה ודיטריך הפרטיים שלנו, וביצעו זאת היטב, כמו היו דייוויד ברוזה עם הגיטרה במקלט. הם היה מוכנים לעשות (כמעט) הכל כדי לשמח את החיילים העייפים בבית, כולל השתטות קלילה ושיחות בטלות על הא ודא ("רשף, רשף, אתה מלך. שתהיה לך הופעה מדהימה. עכשיו אנחנו יוצאים לפרסומות...").
אני לא מתיימר לנחש כיצד התקבלה ההחלטה לשבץ את מיזם האינפוטיינמנט הזה בפריים-טיים של חברת החדשות של ערוץ 10, אבל בימים שלאחר מכן היה ברור שמדובר בהחלטה אסטרטגית מתמשכת להתמודדות עם "שגרת הלחימה", בשיטת הלא לכאן ולא לכאן; מצד אחד, לא להשיב למחלקת התוכניות את הסלוטים שלה ולדבוק בשידורי חדשות מסביב לשעון. מצד שני, לא להתיש את הצופים רק בפרצופים מודאגים מהשטח. ובקיצור: דרוקר עם בירה וקוטלר עם קוסמופוליטן.
אגב, המותג "מדינה תחת אש" הוצמד גם לכותרים הקבועים של חברת החדשות, למשל "לילה כלכלי – מדינה תחת אש" או "צינור לילה – מדינה תחת אש". התחושה היתה שערוץ 10 נעזר במבצע "צוק איתן" כחזרה גנרלית לקראת מעבר מקווה (ומסובך חוקית) לערוץ שמשדר רק אקטואליה. אפילו גיא פינס התקשה להתאפק ותייג את מגזין הבידור שלו בשבת תחת הכותרת המגוחכת "כוכבים תחת אש", על אף שלא נצפה אף קסאם נוחת על ראשה של נועה תשבי בזמן שדיגמנה תכשיטים.
על אף שדרוקר וקוטלר מיומנים על המסך, ביחד ולחוד, זעתי באי-נוחות על הספה. החלטתי לנסות לברר מדוע "המעגל עם דן שילון" או "ספיישל 'ארץ נהדרת'" או אפילו (ואני מתקשה להאמין שאני כותב זאת) שיבוטים של "האח הגדול" בערוץ השני הם אופציה הרבה יותר שפויה והגיונית מאשר ה"ספיישל מלחמה בפיג'מה" של חדשות 10. וזאת, על אף שבימים כתיקונם אעדיף את קוטלר ודרוקר בערדליים על פני חבורת המטופשים מ"האח הגדול" או על פני קרן פלס ב"מעגל", מתפתלת על הקלידים במבט עצוב.
זה המקום לצטט את דרוקר עצמו, בראיון ב"דה-מרקר" מ-2006, זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השנייה, בביקורת עצמית על החרטוט האינסופי במשדרי חדשות-המלחמה:
"האולפנים הפתוחים במשך עשרים שעות ביממה ייצרו הרבה רייטינג, אבל גם היסטריה. באחד מערבי שבת שידרנו, עופר שלח ואני, את התוכנית הרגילה, ובתשע וחצי, בדיוק כשעמדנו להיפרד מהצופים, נפל טיל בים ליד חדרה. אסור היה להגיד את מיקום הנפילה, וגם לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. אחרי חמש דקות גמרנו את כל מה שהיה לנו להגיד ורצינו לרדת מהאוויר, אבל בהוראה של ראשי הערוץ נשארנו עוד שעה.
"שידרנו זבל, תמונה מזעזעת של דור שלישי שלא הראתה כלום, וטירטרנו את הכתב המסכן שלא היה לו בעצם שום דבר להגיד. ביום ראשון הגיעו נתוני הרייטינג. עד תשע וחצי, עם כל הכתבות המבריקות שלנו, קיבלנו אולי חמישה אחוזים. מתשע וחצי קפצנו פי שניים ברייטינג. אז כנראה שראשי הערוץ צדקו, כי עובדה שאנשים עזבו את 'כוכב נולד' ועברו אלינו.
"עם ישראל רוצה חדשות בכל מחיר. השאלה היא אם ערוץ יכול לקבל החלטה אמיצה אחרת ולומר, 'לא קרה שום דבר, תירגעו ונשים לכם סרט. אתם אומה היסטרית, אבל אנחנו תקשורת אחראית'. היום, אחרי המלחמה, קל לי לשבת בבית-קפה ולומר את זה, אבל אני חייב לציין שבזמן המלחמה ישבתי שעות באולפנים ולא ממש מחיתי".
אז הנה, גם במלחמה הזאת היתה לדרוקר וחבריו הזדמנות לבקש מהקברניטים "הבה נחזל"ש", וגם במלחמה הזאת נותרנו עם משאלה תיאורטית בלבד. ובאמת, למה לא לחזל"ש? אם אלון בן-דוד ממילא ממתין בצד עם עדכונים על אפשרות להפסקת אש עם חמאס, מדוע לא לאפשר לו לעדכן אותנו במסגרת מבזקים, נניח, כל חצי שעה? מדוע יש צורך לעטוף את העדכונים הנחוצים של מואב ורדי על דיוני הקבינט (שלא לדבר על חבורת כתבי שטח מעולים שעושים לילות כימים ביישובים המותקפים, יחד עם צוותי צילום המסכנים את חייהם) בקש, תבן וגבבה ממועדון הזאפה? ואם שי שטרן מגויס לראיונות-שיגועים, מדוע לא לעשות זאת במסגרת תוכנית המגזין שלו?
מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד נשאל ברדיו לפני כמה ימים על התנהלות חברות החדשות, וענה כי בדרך כלל הן גילו אחריות ואיפוק בדיווחיהן. אני נוטה להסכים איתו באשר לאיפוק. אני פחות מסכים עם הנימוק השני שנתן, ולפיו נכונותן של חברות החדשות לשדר מסביב לשעון, תוך הפקעה כמעט מוחלטת של המסך (וספיגה של הפסדים כבדים), היא סממן של אחריות. המלים "שמרנות כפייתית" יתאימו כאן יותר.