הבעיה היתה שהמלחמה הצליחה בשבוע הראשון, ולכן נשכנו שפתיים" (עיתונאי "ידיעות אחרונות" איתן הבר בראיון לשגיא אלבז)

בציטוט שלעיל, הלקוח מספרו החדש של ד"ר שגיא אלבז "נאמנות למקור", מתייחס העיתונאי איתן הבר לאופן שבו סיקרה התקשורת הישראלית את תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה, לפני למעלה מ-30 שנה. לפי אלבז, במשפט זה טמונה תמצית אחת הבעיות המהותיות של סיקור המלחמות בתקשורת הישראלית.

"המשפט הזה", כותב אלבז בספרו, "חידד את ההכרה שהמלחמה כשלעצמה לא היתה נתונה לביקורת, אלא אופן התפקוד של צה"ל". במלים אחרות, הבעיה אינה שהמלחמה הצליחה בשבוע הראשון שלה, אלא שהעיתונאים מדדו את המלחמה בהצלחתה הצבאית בלבד. על דעת הבר, כמו על דעת עיתונאים אחרים, לא עלתה בזמן אמת האפשרות לבקר את עצם ההחלטה של ממשלת ישראל לצאת למלחמה, אלא רק את הדרך שבה בוצעה. על כן כל עוד "הצליחה" המלחמה, לא נותר מבחינתם מקום לביקורת.

אופי סיקור המלחמות בתקשורת הישראלית לא השתנה לאורך השנים

הבר אמנם אמר את הדברים ביחס למלחמת לבנון הראשונה, אולם כפי שמדגים אלבז בספרו, אופי סיקור המלחמות בתקשורת הישראלית לא השתנה לאורך השנים. ב-1982, מזכיר אלבז, דיווחו מהחזית הלבנונית עיתונאים וביניהם רון בן-ישי, דן סממה, חיים פלטנר ועמוס כרמלי כשהם לבושים במדי ב' של צה"ל. אהוד יערי אף צולם כשהוא נושא גם נשק וחגור. כחצי יובל מאוחר יותר, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, לא נראו מראות דומים, אולם הטשטוש בין עיתונאים ללוחמים נותר בעינו.

כך, לדוגמה, מזכיר אלבז בספרו כי עם תחילת מלחמת לבנון השנייה הצטרף האלוף במיל' עמוס מלכא לצוות הפרשנים הקבועים של חדשות ערוץ 2. באמצע המלחמה מונה מלכא לתפקיד יועץ שר הביטחון, אולם מינוי זה "לא מנע מערוץ 2 להמשיך להשתמש בשירותיו כפרשן, אף על פי שהסבריו כבר לא היו יכולים להשתחרר מכבלי התפקיד החדש". לפי אלבז, "חירותו לחשוב ולהתבטא באופן אותנטי, חירות שגם כך היתה מצומצמת בגלל עברו הצבאי, הוגבלה מאז עוד יותר".

פרשנים ועיתונאים שלא נשאו תפקיד רשמי במערך הלחימה, מוסיף אלבז, התנהגו אף הם כאילו נשאו תפקיד כזה.

יואב לימור על מלחמת לבנון השנייה: "נזהרנו מאוד בחודש האחרון מלהעביר ביקורת על הצבא"

"כשנתבקשתי להצטרף לערוץ שלכם ללוות אותו עד סוף המלחמה, אני באתי לנסות לחזק ידיים ולא להרפות ידיים", אמר האלוף במיל' יוסי פלד לחיים יבין במהדורת "מבט" ששודרה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. כיצד יכול פרשן צבאי לעשות מלאכתו נאמנה אם הוא פוסל מראש את האפשרות שיעביר ביקורת ויפרסם מידע על ליקויים בצבא, תוהה אלבז. בהמשך הספר הוא מדגים כי גם עיתונאים מן השורה, ולא רק פרשנים ומומחים מן החוץ, לקו בהזדהות-יתר עם הצבא. תופעה זו המשיכה גם בימים שבהם חשבו בינם לבין עצמם כי יש מקום לביקורת על הצבא. הנה כך התבטא יואב לימור, הכתב הצבאי של ערוץ 1, במהדורת "מבט" מתחילת אוגוסט 2006: "אנחנו נזהרנו מאוד בחודש האחרון מלהעביר ביקורת על הצבא. [...] זה משדר לציבור שמשהו חורק".

הכתב הצבאי של ערוץ 2, ניר דבורי, נקט גם הוא צנזורה עצמית. בראיון שערך עימו אלבז אמר לו דבורי כי נמנע מלהביא לידיעת הציבור מידע שהיה עלול להאיר את צה"ל באור שלילי. "היה לי את המידע על החוסרים בציוד של חיילי המילואים לפני נחום ברנע", אמר דבורי לאלבז. "הבאתי אותו למערכת, אבל התלבטנו מאוד אם לשדר זאת תוך כדי מלחמה". רק כעבור יום-יומיים, לאחר שברנע פירסם את המידע ב"ידיעות אחרונות", דיווחו על הליקויים הללו גם בערוץ 2 ובכלי תקשורת אחרים.

"לא זו בלבד שהתקשורת תמכה בצבא", טוען אלבז בספרו ביחס למלחמת לבנון השנייה, "היא גם השתתפה בקרב שקציניו הבכירים ניהלו על התודעה". לדבריו, הממצאים שאסף בנוגע לסיקור המלחמה "מצביעים על התגייסות מלאה של עיתונאים למערכה, צנזורה עצמית, דיס-אינפורמציה וקבלה מוחלטת של גרסאות רשמיות".

התקשורת: משקפת ונגררת

כיצד קורה שהתקשורת מאמצת פעם אחר פעם את הגרסה הצה"לית כמעט ללא ביקורת, ומה הקשר בין סיקור זה לאופן שבו תקשורת ההמונים בישראל מסקרת תהליכי שלום או תוכניות כלכליות הרות גורל? בספרו "נאמנות למקור", המבוסס על עבודת הדוקטורט שהגיש, מבקש אלבז לטעון כי החוט המקשר בין סיקורי אירועים צבאיים, תהליכים מדיניים ותוכניות כלכליות הוא נטייתה של העיתונות ללכת בעקבות האליטות בישראל – האליטה הצבאית, האליטה הפוליטית והאליטה הכלכלית – תוך ויתור על נקודת מבט ביקורתית עצמאית, לפחות עד לרגע שבו נוצר מתח פנימי בתוך האליטה עצמה.

שלושת הערכים המרכזיים שהאליטות הפוליטית, הצבאית והכלכלית מקדמות, ושהתקשורת הישראלית משכפלת ומפיצה, הם לאומיות יהודית, תרבות בטחונית וליברליזם כלכלי

"בסוף העיתונות לא ימנית או שמאלנית, ממש לא", אומר אלבז בראיון ל"העין השביעית". "העיתונות נאמנה לעמדה של קבוצת הכוח ולאותו ערך מרכזי שממנו היא לא סוטה".

בשיחה עימו מסביר אלבז כי כחוקר תקשורת שבא מרקע של מדע המדינה, ביקש להיאחז במחקרו בנקודות תיאורטיות ומתודולוגיות ברורות, וזאת כדי להדגים כיצד האליטות בישראל משפיעות על התקשורת ומעצבות אותה, וכיצד הערכים המרכזיים שמקדמת כל אליטה כזו נותרים על כנם. הערכים הללו, מדגיש אלבז, מחזיקים מעמד למרות המהפכים הפוליטיים והתמורות שחלו במפה התקשורתית בעשורים האחרונים. על-פי הגדרתו, שלושת הערכים המרכזיים שהאליטות הפוליטית, הצבאית והכלכלית מקדמות, ושהתקשורת הישראלית משכפלת ומפיצה, הם לאומיות יהודית, תרבות בטחונית וליברליזם כלכלי.

כדי לבחון כיצד ניתן ביטוי לערכים הללו ברגעי מפתח של ההיסטוריה הישראלית בדק אלבז למעלה מ-4,000 פרטי חדשות, רובם מהעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ואחרים ממהדורות "מבט" ומהדורות חדשות ערוץ 2, בעת כמה אירועי מבחן: מלחמת לבנון הראשונה והשנייה; שיחות השלום בקמפ-דייוויד 1978, תהליך אוסלו בשנות ה-90 וועידת קמפ-דייוויד 2000; והתוכנית לייצוב המשק משנת 1985 לצד התוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו משנת 2003. מסקנותיו חד-משמעיות: בשאלת הביצה והתרנגולת של שיקוף עמדות האליטה לעומת השפעה על עמדות אלה, יש הכרעה: התקשורת משקפת ונגררת, לא יוזמת ומשפיעה.

כך לדוגמה היה בשתי המלחמות בלבנון. במלחמת לבנון הראשונה רק 7% מהכותרות בפריטי החדשות שבדק אלבז התייחסו לאפשרות של פתרון מדיני או הפסקת אש (לאחר הטבח בסברה ושתילה והפיגוע הקשה בצור בשנת 1983, מספר הכותרות שעסקו באפשרות של פתרון מדיני למלחמה אף ירד). אלבז ביצע אותה בדיקה גם ביחס למלחמת לבנון השנייה ומצא שיעור זהה של 7% מהכותרות שעסקו באפשרות לסיום המלחמה באמצעות הסדר מדיני.

בשתי המלחמות בלבנון לא ניכר הבדל מהותי בין הסיקור ב"הארץ" לסיקור ביתר כלי התקשורת שנבחנו

"התקשורת משקפת את תרבות הביטחון של האליטות הפוליטיות והצבאיות, הרואות בהפעלת כוח צבאי דרך לגיטימית ליישוב סכסוכים", כותב אלבז בספרו. זאת ועוד, לטענתו, בשתי המלחמות בלבנון לא ניכר הבדל מהותי בין הסיקור ב"הארץ" לסיקור ביתר כלי התקשורת שנבחנו. אמנם, כותב אלבז, לאחר הטבח בסברה ושתילה הקדישו ב"ידיעות אחרונות" את עמוד השער לפרסום הודעת הממשלה הרשמית, "כאילו היה העיתון שופר ממשלתי", ואילו ב"הארץ" תבעו את פיטורי שר הביטחון והרמטכ"ל, אולם אלבז מדגיש כי עיתון השמאל לא תבע את פיטוריו של ראש הממשלה, לא קרא לסגת מלבנון ולא דרש להפסיק את המלחמה.

נקודה משמעותית נוספת שעליה אלבז עומד: הביקורת המהותית על המלחמה בלבנון צצה ב"הארץ", כמו גם בכלי תקשורת אחרים, רק אחרי שהיא נשמעה בקרב כמה מהאליטות בישראל. לפי בדיקתו, גם במלחמת לבנון השנייה לא ניכר הבדל מהותי בין "הארץ" ליתר כלי התקשורת. הסיקור וטורי הפרשנות בעיתון זה, מצא אלבז, הטיפו לפעולה קרקעית נרחבת יותר מאשר התנגדו לה.

מגמת עדריות דומה מצא אלבז כשבחן משאים-ומתנים לשלום. בתקופת המשא-ומתן בקמפ-דייוויד של 1978 עמד שיעור הידיעות והדיווחים ב"ידיעות אחרונות" שהוקדשו לעמדות המתנגדים למשא-ומתן על 2% בלבד, ואילו ב"הארץ" לא נמצא כלל ייצוג למסתייגים. זאת, על אף ש-19 מ-120 חברי-כנסת (כלומר, 16% מהנבחרים שאמורים לייצג את הציבור) הביעו התנגדות לדיונים.

בזמן תהליך אוסלו הסתמכו כ-50% מפריטי החדשות שנגעו לצד הישראלי של המשא-ומתן על נציגי האליטה הפוליטית (שרים וגורמים רשמיים). במהלך שיחות קמפ-דייוויד 2000 עלה השיעור והגיע ב"ידיעות אחרונות" ל-77%. במלים אחרות, כמעט כל המידע שקיבל קורא "ידיעות אחרונות" באותה תקופה הגיע מהאליטה הפוליטית שהובילה את המהלך. כשאלה הנתונים, קל להבין מדוע בקושי הגיעו לדפי העיתונים עמדות המציגות אלטרנטיבה.

הנהירה הכמעט מוחלטת אחר האליטה הפוליטית בתקופת אוסלו הביאה, לצד דיווחים חד-צדדיים, גם מאמרי דעה שנקראים כיום כפרודיים. אלבז מצטט בספרו כיצד תוארו יצחק רבין ושמעון פרס במאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" משנת 1995: "היצירתיות מתפרצת מהם כמעיין מתגבר, בכוח גברא היכול לבייש בני עשרים [...] כמו איילות על הגבעות, הם מדלגים במחשבתם קדימה [...] רבין ופרס, הזקנים הצעירים ביותר, נאבקו עם מגבלות הביולוגיה, וגברו עליהן. בכוח המוח".

חיים רמון: "היו תקופות שהייתי כותב כמעט את עיתוני סוף-השבוע". יוסי שריד: "הרבה פעמים המצאתי להם ידיעות"

לצד הסתמכות על מקורות באליטה, מצא אלבז כי העיתונאים נעדרים ספקות בנוגע למידע שהם מקבלים מהאליטות. בעוד שהם רגילים לבדוק מידע שמתקבל ממקורות אחרים או לפחות לפקפק בו, המידע שמעבירים להם גורמי אליטה מתקבל פעמים רבות כאמת שאינה דורשת הוכחה. ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר היה גלוי לב עם אלבז ואמר לו כך: "אני יודע – מכלי ראשון וגם מעיתונאי אחד שדיווח על עיתונאי אחר – שאנשי תקשורת יכולים לשבת באולפן החדשות בטלוויזיה, לקבל עדכון בביפר מהגורם בשב"כ, וממש לקרוא את ההודעה מול פני האומה בלי לבדוק אם הדיווח מדויק משום שהם משוכנעים כי המידע אמין".

השר לשעבר חיים רמון העיד בפניו על יחסי הגומלין הנרקמים בין פוליטיקאי לעיתונאי. "לא פעם אתה בא ומשרת אינטרס של עיתונאי בידיעה שהוא יהיה חייב לך, והפוך: לפעמים העיתונאי משרת אינטרס של פוליטיקאי. אלה יחסי גומלין מאוד טבעיים", אמר רמון. "יש גם יחסי חברות. היו תקופות שהייתי כותב כמעט את עיתוני סוף-השבוע. האמנתי מאוד ביכולת שלי להשפיע על הסיקור התקשורתי". יוסי שריד סיפר לאלבז כי "הרבה פעמים המצאתי להם (לעיתונאים) ידיעות. המצאתי לגמרי. אני מדבר על הכתבים הכי בכירים שהיו מתקשרים ואומרים: 'תשמע, אין כותרת ראשית. מה עושים?'. אמרתי: 'אין שום בעיה'. הייתי נותן להם איזו סברה על סוריה והיו מפרסמים אותה. כמובן שזו היתה צריכה להיות סברה מושכלת, שאין מי שיכחיש אותה; ואם הכחישו – זה רק חיזק אותה. במידה רבה היא אפילו נתפסה כנכונה, משום שדרגת האמינות של המכחישים היתה ונותרה בשפל המדרגה".

עיתונות שנגררת אחרי האליטה, ומדבררת אותה במקום לבקר אותה באופן עצמאי, אינה יכולה לעשות את עבודתה, טוען אלבז. כפי שקרה במלחמות לבנון, כך גם בסיקור תהליכים אחרים – כאשר מסתמן שינוי בעמדות שמובילה התקשורת, הוא יבוא בעקבות שינוי שהתרחש בקרב האליטות.

הדוגמה המובהקת ביותר שמספק אלבז לתופעה זו היא המהפך שחל בתקשורת הישראלית ביחס לנכונות לשאת ולתת על עתיד בירת ישראל. במהלך שיחות קמפ-דייוויד 2000, כותב אלבז, "החל פיצול בהשקפת העולם של האליטה הפוליטית בנושא הריבונות במזרח ירושלים". לדבריו, "לראשונה מאז 67' נשבר הטאבו על גבולות עיר הבירה. ראש הממשלה ברק דיבר בגלוי, למגינת לבה של האופוזיציה, על מסירת שכונות ערביות במזרח ירושלים לריבונות פלסטינית". מאותו רגע, טוען אלבז, החלה התקשורת להכין את הציבור לאפשרות של פשרה בירושלים. מסע השכנוע נעשה על-ידי מתן במה לנציגי האליטות ומעצבי דעת קהל מהמרכז הפוליטי שתמכו בחלוקת העיר, לצד פרסום סקרים שהוזמנו על-ידי לשכת ברק והראו כי שיעור גדל והולך של ישראלים תומכים בכך. ואמנם, סקרי דעת קהל שהתפרסמו בזמן הדיונים בקמפ-דייוויד העלו כי אכן נוצר שינוי ביחס הציבור לירושלים.

"אם עד יולי 2000 נאמר לציבור שאסור לדבר על ירושלים, הרי שהפסגה בקמפ-דייוויד שידרה מסר מנוגד", כותב אלבז בספרו. "בשני המקרים קיבל רוב הציבור את השינויים המוכתבים מלמעלה, מהממשלה. תהליך דומה, של העדר חשיבה עצמאית, עברו העיתונאים עצמם. רבים מהם כתבו על הצורך בפשרה בירושלים רק לאחר שראש הממשלה ברק העלה את שאלת הבירה על שולחן הדיונים בקמפ-דייוויד. הזרם המרכזי בעיתונות נגרר אחר עולם המושגים של האליטה הפוליטית. כך, בלי להכעיס, לקרוא תיגר ולהידחק לשוליים, פסעו עיתונאים רבים בדרך שהתווה השלטון".

המידתיות הופרה לחלוטין

אלבז, יליד 1974, סיים תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ותואר שני במסלול המשלב בין מדע המדינה לתקשורת. הדוקטורט שלו, שעליו מתבסס ספרו החדש, זכה בפרס הדוקטורט המצטיין במדע המדינה לשנת 2013 מטעם האגודה הישראלית למדע המדינה. לצד לימודיו, עבד אלבז כחמש שנים ב-ynet, בערוץ הספורט ובדסק החדשות, ובהמשך הצטרף לקבוצת זאפ. הוא החל כמנהל התוכן באתר "דוקטורס" וכיום משמש מנהל התוכן הראשי של כל קבוצת זאפ, הכוללת בין היתר גם את "רסט", "מתחתנים" ו"משפטי".

רוב הראיון עימו התקיים לפני תחילת מבצע "צוק איתן", אולם אי-אפשר שלא להשליך מדבריו גם על הנעשה בימים אלה ועל סיקור המלחמה בעזה.

אתה מתאר את הדיווח המתמקד בעמדות האליטות כפסול. מדוע בעצם?

"השאלה היא מאיזו נקודת מוצא יוצאים. אם אתה חושב שתקשורת צריכה לשקף נאמנה את מה שחושבים במוקדי הכוח, אז לא בטוח שצריך תקשורת. הממשלה וקבוצות הכוח יכולות להעביר את המסרים שלהן בצורה ישירה. אבל כשאנחנו מדברים על אמצעי תקשורת אנחנו יודעים שמדובר בסוג של שליחות ציבורית. הציפייה במדינה דמוקרטית מכלי תקשורת היא לא רק לייצג מגוון רחב של נושאים, אלא גם לבקר את השלטון. אתה רואה שהביקורת, אם ישנה, היא תמיד מינורית, תמיד באה בעקבות אירועים שמשליכים על הלך הרוח הלאומי או בעקבות העובדה שחלקים מסוימים בתוך קבוצת הכוח מתחילים להביע ביקורת".

ובכל זאת, אותן אליטות הן מקבלי ההחלטות, בעלי היכולת להשפיע בצורה מובהקת על החיים של כולנו. מדוע לא לסקר את העמדות שלהן בצורה בולטת יותר מאשר קבוצות שוליים?

"זו שאלה של מידתיות ואיזון. המידתיות כאן הופרה לחלוטין. אנחנו יכולים לבוא משתי גישות ביקורתיות, האחת היא לנסות לייצג באופן מידתי עמדות שונות, גם כאלו שחורגות מהקונסנזוס. אתה יכול גם לטעון ההפך, שבתור כלי תקשורת אתה צריך לבקר את העמדה הדומיננטית, כלומר לתת לעמדות שחורגות מהקונסנזוס ביטוי אפילו יותר גדול מאשר הדעה הממשלתית. אבל אני שם את זה רגע בצד ומדבר על ייצוג, ולפחות מהבדיקות שאני עשיתי, אין ייצוג הולם של מגוון הדעות".

אתה טוען שבזמן משא-ומתן מדיני, לדוגמה, היית מצפה שבתקשורת יערערו על כמה קביעות יסוד של האליטה, כמו סוגיית הפליטים או הריבונות על השטחים הכבושים, אבל אלו אינן קביעות יסוד של האליטה בלבד, אלא של כמעט כל הציבור בישראל.

"אני לא מסכים. המיעוט הערבי הוא כ-20% מהאוכלוסייה בישראל והוא לא מקבל שום ביטוי. אפשר לטעון שהמיעוט הזה לא צורך תקשורת ישראלית, אבל זה לא נכון, כך שגם הוא צריך לקבל איזשהו ביטוי. גם בתוך הציבוריות הישראלית היהודית, נכון שמדובר במיעוט, אבל יש מי שמצביעים לחד"ש ומרצ, כך שביחד אתה יכול לבנות ציבור ששואף לקרוא עמדות שמבטאות גם את הלך הרוח שלו. זה במובן של ייצוג. מעבר לכך, במובן של תקשורת ביקורתית אמיתית, היית מצפה לראות שגם עמדות שהן יותר חתרניות מקבלות ביטוי, ואתה לחלוטין לא רואה את זה. בטח במהלך אירועים חשובים ומשמעותיים, שאז רוב הציבור כן צורך תקשורת, ודווקא באירועים כאלה יותר קל לעצב את העמדות שלו".

אתה מכיר איזושהי מדינה דמוקרטית בעולם עם עיתונות חופשית שבה בזמן מבצע צבאי חלקים גדולים מהתקשורת נותנים קול מרכזי לביקורת מהותית?

"נכון, גם בארה"ב, במלחמת עיראק השנייה רוב התקשורת המרכזית הלכה אחרי בוש. מצד שני, זמן קצר אחרי שהמלחמה הסתיימה, בצעד חסר תקדים פירסם העורך הראשי של ה'ניו-יורק טיימס' מכתב התנצלות לקוראים שלו וטען שהעיתון היה צריך לנקוט קו אחר לחלוטין. בצרפת ובבריטניה יש הרבה מאוד כלי תקשורת שהם כלי תקשורת ביקורתיים, שגם בזמן מלחמות משמיעים קול אחר".

כש"הארץ" הזדהה עם השלטון

אחד הפרקים המעניינים בספרו מוקדש לתיאור הסיקור של שתי התוכניות הכלכליות המשמעותיות ביותר של העשורים האחרונים, התוכנית לייצוב המשק שהובילו שמעון פרס ויצחק מודעי בשנת 1985, והתוכנית הכלכלית שהוביל שר האוצר בנימין נתניהו בשנת 2003. להבדיל מהקיבעון שמאפיין את התקשורת הישראלית בסיקור המלחמות והתהליכים המדיניים, אלבז מצא כי בהשוואה בין סיקור התוכניות הכלכליות מתגלה שינוי של ממש ב"ידיעות אחרונות".

הסיקור הכלכלי השתנה בעקבות המעבר לכלכלת שוק

בעוד שסיקור התוכנית הכלכלית של 1985 היה מאוזן למדי ב"ידיעות אחרונות", בסיקור התוכנית הכלכלית של 2003 תמך העיתון בעמדת האוצר וחדל להיות אמפתי כלפי ציבור העובדים, בדומה למרבית כלי התקשורת שנבדקו. "הסיקור הכלכלי", טוען אלבז, "השתנה בעקבות המעבר לכלכלת שוק. [...] נמצא קשר בין אופייה המשתנה של הסביבה הפוליטית והכלכלית ובין הסוג והאיכות של הסיקור הכלכלי-החברתי לנוכח התמורות במפת התקשורת".

מי ששמר על עמדה קבועה בסיקור הכלכלי היה עיתון "הארץ", שבשני המקרים עודד את האוצר במלוא המרץ לבצע את תוכניותיו. בשנת 1985, כותב אלבז, "בלטה במיוחד התנגדותו של העיתון לזכות השביתה. עובדת היותה זכות בסיסית בחברה דמוקרטית, שנועדה לענות על חוסר הסימטריה בין הון לעבודה, היתה לו לזרא". אם לא די בכך, אלבז מדגים כיצד "הפרשנות ב'הארץ' היתה נאמנה כל-כך ליעדי התוכנית הכלכלית, עד שהיא הובילה את העיתון להזדהות מוחלטת עם מהלכים, פרי יוזמת הממשלה, שהציבו סימני שאלה על מידת הדמוקרטיות של השלטון".

כאשר הממשלה פנתה אז לרשות השידור וביקשה לשדר משדר הסברה מיוחד מטעמה על התוכנית הכלכלית, "הארץ" תמך בכך. "באחת ההזדמנויות אף נזף 'הארץ' בטלוויזיה הישראלית על כך שלא איפשרה לראש הממשלה להופיע בשידור לאומה ולהציג את תוכנית החירום בלא נוכחות של כתב מראיין", כותב אלבז ומצטט ממאמר שראה אור ב"הארץ" באותם הימים: "יש כנראה צורך להזכיר לעיתונאי הטלוויזיה כי הממשלה אינה אויב העם, אלא גוף שכונן בהליך דמוקרטי והנושא באחריות עליונה לשלום המדינה ולתקינות המשק. זכותה ואף חובתה של הממשלה להסביר לציבור כיצד היא מתכוננת לממש אחריות זו".

"למרבה האירוניה", טוען אלבז, "דווקא עיתון 'הארץ', שמעצם מהותו היה אמור להגן על חופש העיתונות, השתמש בטיעון דמוקרטי כדי להצדיק מעשה לא דמוקרטי כמו התערבות ממשלתית בתכנים חדשותיים".

כעבור 18 שנה, כששר האוצר נתניהו הוביל אף הוא תוכנית כלכלית מקיפה, נותר ערוץ 1 של רשות השידור כלי התקשורת היחיד שסיקר את התוכנית באופן מאוזן. "הארץ" שמר על עמדתו הכלכלית המסורתית, "ידיעות אחרונות" התקרב לעמדת "הארץ", וערוץ 2 המסחרי, שקם בין התוכנית הכלכלית הראשונה לשנייה, עמד אף הוא לצד האוצר.

אתה מראה בספרך שהשידור הציבורי שמר על יכולת לתת ביטוי גם לעמדות אחרות, בעוד שכלי התקשורת המסחריים הולכים עם הממשלה והאוצר. זו תמונה שונה ממה שמקובל לצייר, כאילו כלי התקשורת הציבורי אמור להיות מושפע יותר מהממשלה.

"נכון, אבל העיתונאים ברשות השידור שילמו מחיר מאוד כבד על העמדות שנקטו. אורלי וילנאי עזבה זמן קצר אחרי כן את רשות השידור כתוצאה מלחצים מצד המנכ"ל דאז בראל, שהיה לו קשר ישיר עם לשכת שרון, והיו גם דוגמאות אחרות. לזכות אותם עיתונאים ייאמר שהם היו מספיק אמיצים כדי להדוף את האיומים בזמן אמת. א-פרופו מה שעובר כרגע על רשות השידור, זה באמת מדגים את החשיבות בשמירה על המעמד של רשות השידור. עצם הנחיצות של כלי שידור ציבורי היא קריטית, כי אתה לא תקבל תמונה אחרת מכלי התקשורת המסחריים".

בסיקור הכלכלי, המדיני והצבאי חלה הרעה במידת האיזון שמציעה התקשורת הישראלית

מבחינת הסיקור הכלכלי, אם כן, חלה לפי ספרו של אלבז הרעה במידת האיזון שמציעה התקשורת הישראלית. גם כשבחן את סיקור התהליכים המדיניים מצא שינוי לרעה. בשנת 1978 ניתן באופן יחסי ביטוי רב יותר לעמדות שונות בציבור מאשר במהלך אוסלו או בשנת 2000. באופן דומה, גם בחינה משווה של סיקור המבצעים הצבאיים הראתה על תהליך של נסיגה והידרדרות.

"מעניין לראות שהפרשן הצבאי הדומיננטי של 'הארץ' והפרשן הצבאי הדומיננטי של 'ידיעות אחרונות' במלחמת לבנון הראשונה, זאב שיף ואיתן הבר, היו מאוד ביקורתיים החל מספטמבר 82', מאירועי סברה ושתילה", הוא אומר. "אותם שניים כתבו ב'הארץ' וב'ידיעות אחרונות' גם בזמן מלחמת לבנון השנייה, ואם אתה קורא את הטורים שלהם ב-2006 אתה ממש לא מאמין: החתירה להכרעה צבאית, לשימוש עוד יותר גובר בכוח. ואני מדבר איתך על שלבים מתקדמים של המלחמה, לא על ההתחלה, שכולם היללו ואמרו שהיא צודקת".

מנגד, דווקא בסיקור מבצעים צבאיים בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, אף שלא נכללו במחקרו, מזהה אלבז נטייה ב"הארץ" להביע ביקורת מהותית כבר בשלב מוקדם של הלחימה.

"אתה יכול לראות גם מסגור, נקודת תצפית, שימוש במקורות ממסדיים", הוא אומר. "אתה מזהה איזשהו שינוי שנותן ביטוי ומשקל לעמדות של מה שאנחנו מכנים 'הצד האחר'. יכול להיות שזה שינוי מאוד גדול שהעיתון עבר מבחינת הזהות של העורכים הבולטים המובילים שלו".

מבצע "צוק איתן": "רואים שהסיקור של 'הארץ' יותר מאוזן"

אתה ראית את זה גם לאחרונה, נניח במבצע "שובו אחים"?

"כן. בהשוואה של הכותרות בין 'ידיעות' ל'הארץ' אתה רואה שב'הארץ' מצטטים ומדגישים את האמירות התקדימיות של אבו-מאזן בהקשר של החטיפה לעומת הכותרות האחרות, שמבטאות את עמדות מערכת הביטחון".

וזה לא היה בתקופות קודמות שבדקת?

"לא, לא בזמן אירועי מדיה. יכולת לראות את זה ב'הארץ' בתקופות סטטוס-קוו, שבהן קל יותר להשמיע קול אחר, פה אתה רואה בזמן אמת קול אחר".

מה בנוגע למבצע "צוק איתן"?

"גם בטורי הפובליציסטיקה וגם בדרך הסיקור עצמו ומקריאה של מאמרי המערכת רואים שהסיקור של 'הארץ' יותר מאוזן. יש אנשים שיחשבו שהוא ביקורתי מדי או חתרני אפילו, אבל אני חושב שב'הארץ' יודעים לשמור על קו של עיתון ביקורתי ושזה תפקידו של כלי תקשורת במדינה דמוקרטית".