כשכתבתי כאן לפני שבועיים על הגלגל החוזר של ערוץ 10, לא צפיתי עד כמה מדויק ועקבי יהיה סיבובו. לא עברו ימים רבים ונתבשרנו שמנכ"ל חדש-ישן חוזר לערוץ כדי לנווט אותו במים הסוערים של הרפתקת ההישרדות הנוכחית שלו. יוסי ורשבסקי, שהתפטר וחזר כעת, יחזיר איתו ככל הנראה גם את הדפוס המוכר של התנהלות הערוץ מול הכנסת וועדת הכלכלה שלה ומול הרשות השנייה.
הכיוון הרצוי לקברניטי הערוץ הנוכחיים שורטט בתגובתו של בעל המניות העיקרי של הזכיינית, יוסי מימן, כפי שהובאה בידיעות השונות, לחזרתו של ורשבסקי ולמשימות הניצבות בפניו: "אני שמח להשיב את המושכות של הערוץ לידיו של יוסי ורשבסקי", צוטט מימן, שלאחר שהוסיף כמה סופרלטיבים וחזר על חזון הקיום של הערוץ שלא מומש כהלכתו עד עתה, קבע כי "בפני יוסי עומדות משימות לא פשוטות, שהראשונה שבהן הינה לאזן את פעילות הערוץ, תהליך שיהווה את הבסיס להמשך פעילות הערוץ בזיכיון בשנים הקרובות".
מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי בעת דיון על חובו של הערוץ למדינה בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת, 8.11.11 (צילום: דוד ועקנין)
מימן מדבר על המשך שידורים בזיכיון, אך גם הוא יודע שכדי שדבר זה יתאפשר, יידרש תיקון חקיקה, מהלך שאינו טריוויאלי כלל. אין לדעת מה יאמר המחוקק ואילו לחצים יופעלו מכיוונו או מכיוונים אחרים. רק אתמול, במסגרת ועידת "גלובס", התייחס רביב דרוקר לאיום מרומז ששלח לו ח"כ יריב לוין בהקשר זה, לאחר תקרית שהיה מעורב בה באולפני חדשות 10.
גם האפשרות לעבור לתבנית של ערוץ נישה, למרות התשתית החקיקתית המתהווה כדי לאפשר את המהלך הזה, אינה חפה מספקות או קשיים. לא בטוח שהמודל העסקי המגובש בערוץ 10 באשר לעתידו יצדיק התמקדות נישתית צרה מדי. אולי בונים שם על יצור כלאיים שיקנה יתרונות מכל העולמות: גם הפחתת העלויות והחבויות הרגולטוריות, וגם שמירה על נתח צפייה שיאפשר איזון ושרידות כלכלית. בכל מקרה ובהעדר גב כלכלי ויכולת של בעלים להזרים כספים במידת הצורך, הסיכוי ארוך הטווח של תוכנית כזו הוא הימור גדול.
בשבוע הבא תדון גם מועצת הרשות השנייה במצבו של ערוץ 10. גם שם הגיע הזמן לקבלת החלטות גורליות, ודומה כי הקרב על הרישיון כבר אינו רלבנטי. תשובות יצטרכו להינתן גם בקשר לשיהוי שבגביית חובותיו של הערוץ. תזכיר החוק המתגבש לפיצול זכייניות הערוץ השני, המסתמן כפתרון שפוי למדי עבור השוק, יכול לסכל את תוכניות ההבראה והמחזור של הזכיינית השלישית.
כך או כך, מושב הכנסת הבא, שיחל באוקטובר, עתיד להחזיר לנו את גלגל המראות שהתרגלנו לראות בכל סיבוב שרידות של ערוץ 10. שוב אותם דיונים עמוסים בוועדת הכלכלה, שוב רינונים על לחצים והשפעות פוליטיים, ואולי דחייה נוספת שתביא אותנו לסיבוב נוסף של הגלגל, כמעט כמו במקרה של המצב הבטחוני שלנו.
כפי שנמסר
לא מזמן נחשפתי להדיו של דיון מעניין שעסק בלגיטימיות האתית של הבאת ציטוטים הנכללים בהודעות לעיתונות. המקטרגים טענו כי שימוש בציטוט המתיימר להיות של פוליטיקאי זה או אחר כפי שהוא מובא בהודעה לעיתונות הופך את הידיעה העיתונאית למלאכותית ומוזרה. הרי אותו גורם לא באמת אמר את הדברים המיוחסים לו, והם נכתבו לאחר שיקול דעת וחישוב רב על-ידי פקידים ועוזרים שטרחו וניסחו אותם. לשר או לפקיד, על-פי המקטרגים האלה, אין ברוב המקרים מושג שאלה הדברים המובאים בשמו, ואם היה צריך לחזור עליהם, לא היה יכול לעשות זאת. מדוע, אם כן, לשתף פעולה עם התרמית הזאת ולפרסם את הדברים האלה כפי שנשלחו?
(צילום: שאטרסטוק)
מידע המתווך לעיתונאים באמצעות הודעות לעיתונות או מסרים כתובים אינו דבר חדש. הוא אמנם מידע שאינו אותנטי ואינו נשלט על-ידי העיתונאי המקבל אותו, אך לא פעם יש בו ערך אינפורמטיבי אמיתי. לכן נדמה לי כי כדאי להתייחס לדילמה הזו לפי המגמה המאפיינת את היחס של דיני הראיות למצבים דומים. היום נהוג להרחיב את היריעה כך שכמעט כל ראיה תעבור את מבחן הקבילות ותיכנס לסל הראיות המוצגות במשפט. מרכז הכובד עבר בהתאמה לשלב של בחינת משקל הראיות – בין משמעותי לאפסי.
לכן כדאי ואפשר לעשות שימוש בציטוטים כתובים שנמסרו בשמו של מישהו, במיוחד אם אין להם חלופה בדמות ראיון או שיחה עם הכתב. עם זאת, חובה לתת ביטוי לאופן שבו הועברו הדברים, כדי שהקורא יוכל להתייחס אליהם כפי שהם, בהסתייגויות הנחוצות, בהקשר הנכון ותוך הענקת המשקל המתאים. הפתרון ההולם יכול להיות הוספת אמירה מודגשת לפני הציטוט, ולפיה הוא נמסר במסגרת הודעה לעיתונות או שהשר לא הסכים למסור דברים בעצמו מעבר למה שצוטט בהודעה לעיתונות. כך ירוויח הקורא את האינפורמציה הקיימת ויוכל להביא בחשבון גם את הסירוב להעביר את המידע באופן אחר.
רד מעל מסך הטלוויזיה שלי
לירן חולצה אפורה הוא טיפוס ממגנט. מה לא אמרו עליו ועל דומיו וקודמיו ומי לא סיפר לנו על אודותיו ושיתף איתנו את תמונותיו. כבר כמה שנים שהוא נדבק לכל פריים אקטואלי יותר או פחות, מסיקור מותו של אריק איינשטיין, מחאת האוהלים, חזרתו של גלעד שליט, הלווייתה של חנה מרון, אירועי ספורט ומוזיקה ומה לא. בתוכנית "מה נסגר" אפילו הקדישו לו לפני כמה חודשים קליפ לקט שהורכב מהופעותיו הרבות בירכתי המסך. כל-כך מוצלחות הדאחקות האלה של הידחקות והידחפות והידחסות לתוך הפריים, עד שכדי להשלים את הפיליטון הגיע לירן-חולצה להפתיע גם את המגיש רועי בר-נתן בסופו של הלקט, כשנעמד גם מאחוריו רק כדי לקבל עוד צחיקי-צחוקי לא מתוחכם אך גם לא מזיק במיוחד.
השטות הממוחזרת הזאת הפכה להיות הרבה פחות מצחיקה ומוצדקת כשלירן שלנו העלה מהלך וניסה להידחף אל ירכתי האתוס הלאומי שלנו ולתוך הקורקבן האקטואלי של כולנו. לירן לוחץ ונדחף ונדחק, ואצלנו מתגבשים כבר תסמינים מתקדמים של קרע ברצועות הסבלנות. בימים האחרונים יכולנו לראות את לירן והחולצה האפורה שלו "מקשטים" את הדיווחים על הלוויית ההרוג הישראלי הראשון של מבצע "צוק איתן", דרור חנין, את דיווחי הערוצים מהקריה בתל-אביב וגם בהלוויה הממלכתית שנערכה לשלושת הנערים החטופים. אלו מחזות מיותרים, מבישים ומתישים. לירן הפך מליצן חמוד ושטותניק תורן לטפיל מצלמות מהסוג המטריד.
מנת היתר הגדושה הזאת מחייבת את העורכים של משדרי האקטואליה והחדשות להפעיל שיקול דעת אקטיבי ולהוריד אותו מעל מסך הטלוויזיה שלנו. אם מחפשים עוגנים חוקיים לעניין הזה, אפשר למצוא אותם בפרשנות תכליתית להוראות כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו), תשנ"ד-1994. סעיף 11א(א) לכללים האלה קובע שבעל זיכיון לא ישדר משדר שיש בו משום פגיעה בטעם הטוב. זה אמנם כלל שראוי לפרש אותו בצמצום ולהעדיף ככל שניתן את חופש הביטוי ואת הסובלנות להתבטאויות חריגות, אבל במקרה של לירן אולי כדאי להתוות מדיניות אכיפה אחרת.