בחוק המרשם הפלילי ותקנת "השבים" נקבע הסדר חריג ומרחיק לכת בנוגע להתיישנות ולמחיקת הרשעתו של אדם. המרכיב הדרמטי ביותר בהסדר קובע כי מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע, וכי ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי.

סקירה משפטית זו מתפרסמת לצד הכתבה "היה אונס?" – האם לפי החוק הישראלי עבריין מורשע יכול להכריח את התקשורת שלא להזכיר את האונס, הרצח או הגניבה שביצע? באופן מפתיע, התשובה אינה בהכרח "ברור שלא". לחצו על התמונה לקריאת הכתבה (צילום: שאטרסטוק)

בבסיס החוק עומד רציונל חשוב: למעט רשימה מצומצמת של עבירות, אין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו ויש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו. עם זאת, דומה כי גם החוק אינו יכול לחייב את מחיקת דפי ההיסטוריה באשר לאירועים שהתרחשו בפועל, ואף אינו יכול לפגוע באופן כה גורף בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת, שהרי פגיעה שכזו אינה הולמת את עקרונות היסוד של השיטה.

בהקשר זה יש ליישב את ההתנגשות בין זכותו של אדם ליהנות ממחיקת הרשעתו עם חלוף הזמן לבין זכותו של אדם אחר לאזכר את עצם קיומה של ההרשעה (אף לאחר שזו נמחקה). לדוגמה: האם הוראות חוק המרשם הפלילי בדבר מחיקת הרשעה גוברות על זכותו של אדם אחר ליהנות מהגנת "אמת דיברתי" שבחוק איסור לשון הרע? במצב הנוכחי, אדם שהזכיר אירוע היסטורי שקרה בפועל (קיומה של הרשעה) מנוע למעשה – תוך יצירת עיוות היסטורי – מלטעון להגנתו בבית-המשפט שהאירוע אכן קרה.

בפסיקותיו של בית-המשפט העליון אמנם אין התייחסות לסוגיה האמורה, אך בפסק דין שניתן בבית-המשפט המחוזי בירושלים בשנת 1992 על-ידי השופט צבי טל, שמונה לימים לשופט בבית-המשפט העליון (ת"א (מחוזי י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב-אלמוני), נדרש בית-המשפט לשאלה זו במסגרת הדיון בתביעה שהגיש אדם נגד "ידיעות אחרונות", לאחר שתואר בכתבה כמי שבנערותו הואשם והורשע ברצח, וזאת חרף העובדה שהרשעתו נמחקה ושבפועל הורשע בזמנו בהריגה ולא ברצח.

בפסק הדין "פלוני נגד הכתב אלמוני" ראוי היה להסתפק בפסילת הפרסום מטעמים של העדר עניין לציבור, ולהיזהר מגזירת מסקנה שלפיה עיתונאי שיזכיר בכתבתו הרשעה שנמחקה לא יוכל להציג את פסק הדין המרשיע כראיה

בפסק הדין קבע השופט טל כי מאחר שהפרסום נעשה לאחר מחיקת ההרשעה, מנוע המפרסם מלהוכיח שדיבר אמת, מפני שבית-המשפט לא יקבל כל מידע כזה כראיה. כפי הנראה קביעה מרחיקת לכת זו נבעה מנסיבותיו המיוחדות של המקרה – שבו המורשע היה קטין בעת ביצוע המעשה, והפרסום עשה לו עוול רב כשתיאר אותו כמי שהורשע ברצח הגם שבפועל הורשע בהריגה, מה עוד שהמקרה אירע שנים רבות קודם לכן. דומה כי באותו מקרה היה ראוי להסתפק בפסילת הפרסום מטעמים של העדר עניין לציבור, ולהיזהר מגזירת מסקנה שלפיה עיתונאי שיזכיר בכתבתו הרשעה שנמחקה לא יוכל להציג את פסק הדין המרשיע כראיה למהימנות הפרסום אם תוגש נגדו תביעת דיבה.

במאמר מוסגר נזכיר כי ניתן להכשיר הרשעה שנמחקה כראיה קבילה, וזאת כאשר המורשע מסר ביודעין מידע על אודותיה (סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי). כך למשל, אם בחר אדם להתראיין על הרשעתו, הוא לא יוכל להלין על בעל דין שביסס את טענותיו על המידע שפורסם.

פרסום כזה מותר גם במקרה שבו מדובר בחזרה על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי (סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע). כך, אם הוזכרה ההרשעה שנמחקה במהלך משפט (בין אם במהלך דיון ובין אם במסגרת כתבי הטענות), רשאי העיתונאי לדווח על כך.

השופט צבי טל, נובמבר 2009 (צילום: מרים אלסטר)

לצד קביעתו של השופט טל, פסקי דין מאוחרים יותר שיצאו מבית-המשפט המחוזי מציגים גישה שונה בנוגע להשלכותיה של מחיקת הרשעה. בשנת 2007 ניתנה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב החלטתו של השופט קובי ורדי, שעניינה אזכור הרשעה שנמחקה. השופט ורדי קבע כי ספק אם חוק המרשם הפלילי בא למנוע לחלוטין אזכור ופרסום של הרשעה פלילית, וכי אין לפגוע בצורה זו בעקרון הפומביות ובזכות הציבור לדעת.

השופט ורדי התבסס, בין היתר, על נוסח חוק המרשם הפלילי שקובע כי "אין במחיקה כדי להשפיע על מה שנעשה עקב ההרשעה". אפשר שלשון זו היא "ראיה תומכת" לכך שהמחוקק לא התכוון למנוע פרסום על הרשעה שנמחקה, שכן אין במחיקה כדי להשפיע, למשל, על העדר שמו הטוב של המורשע.

מדובר אפוא בסוגיה לא פתורה, שראוי להביאה להכרעתו של בית-המשפט העליון.

הגישה הראויה בעינינו היא גישה המסייגת את ההסדר בנוגע למחיקת ההרשעה, כך שהגנות חוק איסור לשון הרע ימשיכו לחול, שאם לא כן נגיע כאמור לתוצאה אבסורדית. אימוצה של גישה גורפת שלפיה חל איסור מוחלט על כל אזכור הרשעה שנמחקה משמעותו צו איסור פרסום גורף ותמידי, המבקש להעלים כליל את קיומה של הרשעת עבר.

בחינה קפדנית של קיומו של "עניין ציבורי" יכולה לספק דרך ראויה יותר ליישוב הדילמה

לפי גישה זו, כדי לבסס הגנת "אמת דיברתי" בנוגע לעברו הפלילי של בעל דין שהרשעתו נמחקה, יידרש הנתבע להוכיח מחדש כי העבירה אכן בוצעה על-ידי התובע. כך, למשל בתביעה כגון זו שמגיש עבריין לשעבר בגין לשון הרע, יידרש הנתבע להביא בפני בית-המשפט ראיות ועדים שיוכיחו את ביצוע העבירה על-ידי התובע. למעשה, במסגרת ההליך האזרחי ייפתח מעין משפט פלילי מחודש, על כל המשתמע מכך. ספק גדול אם פרשנות נוקשה שכזו מתיישבת עם כוונת המחוקק ועם השכל הישר.

בחינה קפדנית של קיומו של "עניין ציבורי" יכולה לספק דרך ראויה יותר ליישוב הדילמה, כך שרק אם הפרסום של הרשעה שנמחקה אכן מעורר עניין ציבורי ממשי, הגובר על האינטרס של שיקום חייו ושמו של אדם, תחול הגנת "אמת דיברתי" בנוגע לפרסום. למשל, במקרה שאדם מבקש להיבחר למשרה ציבורית רבת השפעה, יש בהחלט עניין ציבורי בפרסום עברו הפלילי, גם אם מדובר במעשה שאירע לפני שנים רבות. כך גם אם הפרסום נעשה במסגרת מחקר אקדמי או במסגרת פרסום רחב יותר שדן בפרשה מן העבר, שיש בה עניין ציבורי, שעה שציון ההרשעה שהיתה קשורה לאותה פרשה הוא חלק אינטגרלי מן הפרסום.

בגוגל הבהירו כי לא יסירו מידע שהוא בעל עניין ציבורי, והדגישו כי מידע על חשדות פליליים והרשעות קודמות של אדם לא יימחק ממנועי החיפוש

יש לציין כי אכיפה אפקטיבית של הוראת חוק המבקשת להעלים את עברו הפלילי של אדם היא משימה בלתי אפשרית בימים אלה, כשרשת האינטרנט היא מקור מידע מרכזי וזמין, ומידע על הרשעותיו של אדם נגיש לציבור הרחב באמצעות מאגרי פסקי דין באינטרנט.

ואולם, באחרונה ניתן בבית-המשפט לצדק של האיחוד-האירופי פסק דין תקדימי המחייב את מפעילות מנועי החיפוש להיענות לדרישות משתמשיהן להסיר פרטים הפוגעים בשמם הטוב, אלא שניצנים ראשונים של יישום הפסיקה מבהירים כי אין לחברות המפעילות את מנועי החיפוש כוונה ליישמה באופן גורף, שיפגע באופן לא מידתי בזכות הציבור לדעת. כך למשל הבהירו בגוגל כי לא יסירו מידע שהוא בעל עניין ציבורי, והדגישו כי מידע על חשדות פליליים והרשעות קודמות של אדם לא יימחק ממנועי החיפוש למרות עליית קרנה של הזכות להישכח.