מאורעות כלכליים – עיתונות מודפסת וטלוויזיה

החלק הזה עוסק בניתוח תכנים תקשורתיים של רפורמות כלכליות מחוללות שינוי: התוכנית לייצוב המשק ב-1985 והתוכנית הכלכלית של נתניהו ב-2003. ראשיתו באפיון מושאי הסיקור, יוזמי התוכניות ומתנגדיה; המשכו בביקורת על כיסוי המחאה והשביתות ועל מסגור העוני ופיטורי העובדים. במדגם של העיתונות המודפסת נכללו 549 פריטי חדשות, 356 מהם עסקו בתוכנית לייצוב המשק ו-193 התייחסו לתוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו. במדגם של הטלוויזיה נכללו 122 פריטים: 34 מהם היו על התוכנית לייצוב המשק, ו-78 על התוכנית הכלכלית של נתניהו. בסך הכול נבדקו 671 פריטים חדשותיים בשני המאורעות הכלכליים האלה.

מבחינה מתודולוגית, הניתוח הכמותי מורכב מהתפלגות הבולטות של מושאי הסיקור, מזהות המגדירים הראשוניים בכתבות על פיטורי העובדים, מקביעת מסגור העוני ומאופי המידע הכלכלי - כמו, למשל, מה היה היחס המספרי בין גילויי ההתנגדות לתוכניות הכלכליות ובין הגורמים לעוינות כלפיהן. הניתוח האיכותני מתייחס לבחירת המילים, השמות, ההגדרות, הכינויים, הדימויים, נקודות המבט וטענות היסוד של הכתבים הן ביחס לתוכניות הכלכליות והן ביחס למושאי הסיקור.

הממצאים האמפיריים מחזקים את הטענה שהסיקור הכלכלי השתנה בעקבות המעבר לכלכלת שוק. הכיסוי התקשורתי של התוכנית לייצוב המשק ב-1985 - תקופה של מעורבות ממשלתית כזאת או אחרת כמעט בכל תחומי הפעילות הכלכלית - היה מאוזן למדי בשני כלי תקשורת: "ידיעות אחרונות" וערוץ 1, מתוך שלושה בסך הכול (נמצא שרק "הארץ" נקט טכניקת סיקור חד-צדדית, ניאו-ליברלית). לעומת זאת, הכיסוי של "התוכנית להבראת כלכלת ישראל" ב-2003 - עידן של הפרטה וריבוי ערוצים - היה מוטה לטובת האוצר ברוב כלי התקשורת הנחקרים, "ידיעות אחרונות", "הארץ" וערוץ 2, ואמפתי כלפי העובדים רק בערוץ 1. על פי השערה ג', נמצא קשר בין אופיה המשתנה של הסביבה הפוליטית והכלכלית ובין הסוג והאיכות של הסיקור הכלכלי-החברתי לנוכח התמורות במפת התקשורת.

התוכנית לייצוב המשק

בשנת 1985 עמד המשק הישראלי על סף משבר חמור: החוב החיצוני הגיע ל-80% מהתוצר המקומי, ושיעור האינפלציה עלה על 400%. בממשלת האחדות הלאומית הושגה הסכמה עקרונית לפעולה נמרצת להצלת המשק. ב-2 ביולי 1985 אישרה הכנסת את תוכנית הייצוב של הממשלה ברוב גדול. בתוכנית הוצבו יעדים רבים שעיקרם קיצוץ גדול בתקציב המדינה, הקפאת שכר וקיבוע שער החליפין כאמצעי לייצוב המחירים במשק. הממשלה הפעילה תקנות לשעת חירום כדי לאכוף את החלטותיה מול התנגדות ההסתדרות לפיטורים של אלפי עובדים מהשירות הציבורי. רק לאחר מגעים קדחתניים הגיעו הצדדים להסדר פשרה על היקף פיטורי העובדים ועל גובה שחיקת השכר במגזר הציבורי בשנה הראשונה לביצוע התוכנית.

ראוי לציין שהיעדים העיקריים של התוכנית הושגו: האינפלציה נבלמה, הגירעון בתקציב צומצם מאוד והמחירים במשק התייצבו. עם זאת, שיעור האבטלה עלה בטווח הקצר והאי-שוויון גדל בטווח הארוך. תוצר לוואי אחר, חשוב לא פחות, היה העברת חוק ההסדרים, שהתיר למשרד האוצר לשנות חוקים ותקנות לצורך החלת התוכנית הכלכלית החדשה. אף על פי שכבר אז היתה התנגדות חריפה לחוק ההסדרים, בשל הפגיעה בסמכויות החקיקה וביכולת הפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה, היה החוק לחלק בלתי נפרד מחוק התקציב השנתי. יותר מכול מסמלת התוכנית את תחילתה של המדיניות הניאו-ליברלית בישראל. מדיניות זו נשענת על אידיאולוגיה שמקדמת הפרטה של חברות ציבוריות, ליברליזציה של שוק ההון ומעורבות ממשלתית מופחתת בכלכלה. עתה ננסה לבחון אם גם השיח התקשורתי סביב התוכנית לא היה אלא "בבואה לשונית" של החשיבה הכלכלית החדשה בקרב האליטה הפוליטית.

לצורך הניתוח הזה נדגמו 14 גיליונות בכל עיתון בחודשים יוני-אוגוסט 1985 (30.6.85-11.8.85), ונותחו 356 פריטים חדשותיים הקשורים במישרין לתוכנית לייצוב המשק: 184 מהם פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ו-172 ב"הארץ". כמו כן, נבדקו 44 פריטים טלוויזיוניים ב-8 מהדורות "מבט" בערוץ 1.[1] 

בולטות מושאי הסיקור. מדד הבולטות של הגורמים המסוקרים בעיתונות נקבע על פי ייצוגם בכותרות (הכוונה לארבעה סוגי כותרות: גג, ראשית, משנה וביניים) והופעתם בתמונות המצורפות לפריטים החדשותיים.[2] על פי הממצאים, שיעורי ההתפלגות היו דומים בשני העיתונים; ראש הממשלה ושר האוצר, ממובילי תוכנית הייצוב, קיבלו את הבולטות הגבוהה ביותר מבין הדמויות המסוקרות: שמעון פרס עם 25 פריטים ב"ידיעות אחרונות" ו-23 פריטים ב"הארץ", ויצחק מודעי עם 18 ו-17 פריטים בהתאמה. מנגד, שיעורי החשיפה של מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר, מראשי המאבק בתוכנית הכלכלית, היו הרבה יותר נמוכים: 12 פריטים ב"ידיעות אחרונות" ורק 10 פריטים ב"הארץ".

בעוד ש"ידיעות" מצא כשלים רבים בתוכנית, ופרשניו הבכירים הטילו ספק גדול ביכולת לממשה, הצטרף "הארץ" לתומכיה ודחה את דברי הביקורת של מתנגדיה

ממשלת האחדות, על כלל 25 שריה, הופיעה בחמישית מכותרות ותמונות העיתונים - היחס הגבוה ביותר מבין כל גופי הסיקור. לעומת זאת, מידת הבולטות של משרד האוצר היתה נמוכה לעומת ההסתדרות: 20 פריטים בלבד מול 38 פריטי חדשות הקשורים, על פי הנתונים, לארגון העובדים (בשלב מאוחר יותר נבדוק מה היה אופיו של הפרסום - חיובי או שלילי). ביחס לעובדים, האזכורים הרבים בתקשורת עלולים להטעות בגלל ההקשר התחבירי של הופעתם כמושאים ולא כנושאים (עוד על כך בהמשך).

בולטות מושאי הסיקור בטלוויזיה נקבעה על פי שני קריטריונים: אזכור הדמות או הקבוצה בפתיח הפריט (כלומר בדברי הקריינות של מגיש/ת החדשות באולפן); ייצוג ויזואלי בגוף הפריט (כלומר שידור ריאיונות, תדריכים, הצהרות, מסיבות עיתונאים, ו/או התייחסות הכתב המדווח לעמדותיהם של הגורמים המצולמים בכתבה).[3] על פי ההתפלגות בערוץ 1, ראש הממשלה כדמות וממשלת האחדות כגוף קיבלו את החשיפה הגדולה ביותר - 8 פריטים לפרס ו-18 פריטים לשרים (השר דוד לוי, ממתנגדי התוכנית הכלכלית, הופיע ב-4 מהם) - בדומה לממצאים בעיתונות המודפסת. להבדיל מהם, הייצוג הטלוויזיוני של שר האוצר מודעי היה נמוך לעומת שני העיתונים - רק 4 פריטים חדשותיים, בדיוק כמו מזכ"ל ההסתדרות קיסר. ההסתדרות, עם 10 פריטים, נהנתה מבמה נכבדה ב"מבט", יותר מאשר האוצר, עם 6 פריטים בלבד. בצירוף התפלגות העובדים, יהיה זה נכון לטעון שהסיקור בערוץ 1 היה מאוזן יותר מבחינה כמותית, אם כי עדיין מוטה לטובת תומכי תוכנית הייצוב.

בהמשך לניתוח הכמותי ננסה לאתר דפוסים מרכזיים של שיח אשר מתמקד בכלכלת שוק ובכלכלת רווחה, מתוך התבניות הפרשניות, המאפיינים הלשוניים, הייצוגים הנרטיביים והמוטיבים התמטיים המשותפים לטקסטים הנחקרים. תחילה נדון במושאי הביקורת של הפרשנים הכלכליים, במגמתיות הפרשנות (חיובית או שלילית) וברמת הביקורתיות של הפרשנות (תומכת או מאתגרת); לאחר מכן ננתח את סיקור פעולות המחאה נגד התוכנית הכלכלית; ולבסוף נאפיין את המצוקות החברתיות - פועל יוצא של משק במשבר - על פי שתי מסגרות מדיה: אינדיווידואלית וחברתית-מוסדית.

מאפייני הפרשנות של התוכנית הכלכלית בעיתונות המודפסת:[4] הסתייגות "ידיעות אחרונות" מול תמיכת "הארץ". אפשר לחלק את מושאי הביקורת של הפרשנים לשתי קבוצות: תומכי התוכנית ומתנגדיה. עם הקבוצה הראשונה נמנו ראש הממשלה פרס, שרי הממשלה, ובכלל זה שר האוצר יצחק מודעי, ופקידי האוצר. אל הקבוצה השנייה השתייכו יו"ר ההסתדרות, ישראל קיסר, בכירי ההסתדרות, עובדים מהשירות הציבורי, ובמידת מה סגן ראש הממשלה, דוד לוי, וחלקים קטנים מתנועת חירות.

במבט כולל אפשר לראות איך נבדל "ידיעות אחרונות" מ"הארץ" בתגובותיו הפרשניות לתוכנית החירום הכלכלית של ממשלת האחדות. בעוד ש"ידיעות" מצא כשלים רבים בתוכנית, ופרשניו הבכירים הטילו ספק גדול ביכולת לממשה, הצטרף "הארץ" לתומכיה ודחה את דברי הביקורת של מתנגדיה. די לקרוא את מאמרי המערכת של שני העיתונים ב-1 ביולי 1985, מועד אישור התוכנית הכלכלית בממשלה, כדי לגלות זאת:

"ידיעות אחרונות": כמה וכמה דברים אינם נראים לנו בתוכנית הכלכלית החדשה, שיצאה מתחת לידה של הממשלה, אבל פחות מכל מובן לנו מנין תיקח הממשלה כוח - כוח שלטוני של ממש - ליישם את תכניתה הלכה למעשה [...]. וכלום תהיה זו הערכה מוטעית להניח כי יותר משתביא תוכנית ממשלתית זו להבראת המשק היא תביא להתפרקות, או ליתר דיוק - להתפוצצות הממשלה הזאת עוד בטרם יספיק פרס ללכת אל הנשיא?

"הארץ": מן הראוי לתמוך בכיוון הכללי של תוכנית האוצר: הורדת רמת החיים של האוכלוסייה, שכירים ועצמאים כאחד, מחויבת המציאות [...]. עוד יש להעיר, בניגוד למה שכבר השמיעו דוברי שכירים ופרשנים, כי הצעת האוצר איננה בלתי מאוזנת. לא רק השכירים, גם העצמאים, יידרשו לוותר על חלק מהכנסתם הריאלית: המכשיר להשגת הוויתור הוא מס הכנסה והמקדמות.

יעדי הביקורת העיקריים השתנו גם הם מעיתון לעיתון: ב"ידיעות אחרונות" הופנתה הביקורת אל פרס והממשלה; וב"הארץ" נמתחה ביקורת נגד קיסר, ההסתדרות, עובדי המגזר הציבורי והוועדים הקרויים "חזקים". עוד לפני שננתח את אופי הביקורת נציג דוגמאות אחדות לרטוריקה ביקורתית כלפי מושאי הפרשנות:

[...] הוא (פרס) איש שיש לו מושג מועט מכולם מה לעשות עם כלכלתנו, הרי אע"פ שויצמן צועק באוזניו 'פעל!' אין הוא יודע כיצד [...]. ואנו מחכים לפרסום התוכנית המתבשלת, שתהיה אכספרומט מקרי כנראה, ובלבנו חרדה לא מעטה (ד"ר הרצל רוזנבלום, מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות", 30.6.1985).

גם לו היה ביטחון מלא שהתוכנית אכן תתבצע, קיים ספק רב בתוצאותיה, בשקלול מעלותיה לעומת חסרונותיה. אולם בינתיים, חובת הוכחת יכולת הביצוע, גם אחרי הדיונים וההחלטות היא עדיין על הממשלה, וה"רקורד" שלה בתחום זה אינו מבשר טובות (דב גנחובסקי, "ידיעות אחרונות", 1.7.1985 עמ' 13).

הקטסטרופה המשקית, שבה איימו על ישראל כי היא ממשמשת ובאה, ניצבת על סף הבית. אך אם לשפוט על פי התנהגותם של ישראל קיסר, ראשי האיגודים המקצועיים וראשי הוועדים של חברת החשמל, מקורות ודומיהם, תבוא בסוף הממשלה ותוציא את פנקס הצ'קים והכל יבוא, כפי שבא בעבר, על מקומו בשלום. אך הם טועים: הפעם יתנהל הכול על פי תסריט אחר, שאיננו מסתיים בהפי-אנד (מאמר המערכת של "הארץ", 11.7.1985).

מר קיסר אינו אומר אמת, כאשר הוא מגדיר את הפיטורים [מהשירות הציבורי] המוצעים כהמצאת ממשלה: הוא ידע מראש על הכוונה, וביודעו אותה, הוא הגיע להסכם הכללי עם ראש הממשלה על השכר. מדובר אפוא בהמצאה במרכאות, שהמזכ"ל העניק לה הסכמה שבשתיקה. לא גישה אחראית לקשיי המשק מדריכה את מהלכיו של מר קיסר, אלא רצון לזכות בפופולריות אצל שולחיו (מאמר המערכת של "הארץ", 28.7.1985).

אפשר לראות בטקסט הראשון ביקורת אישית ישירה נגד ראש הממשלה פרס, שאינו מסוגל - אפריורית - להבריא את הכלכלה, ואפשר לראות בטקסט השני ביקורת עניינית יותר שמופנית אל הממשלה. הכותבים שפטו את מושאי הביקורת על רקע העדר כישורים (במקרה של פרס) ותפקוד לקוי בענייני כלכלה (במקרה של הממשלה). הרטוריקה הביקורתית של "ידיעות אחרונות" שילבה בין הנימה המזלזלת בפרס ובין הגישה הספקנית (ועם זאת, הקונסטרוקטיבית) כלפי מדיניות הממשלה.

שני הטקסטים האחרונים של "הארץ" לא השאירו מקום לספק: התנהגות ההסתדרות מאיימת על יציבות המשק. לא פחות מכך. העיתון הסיק מניסיון העבר שהנהגת ההסתדרות לא מסוגלת להתפכח משיכרון הכוח, ולפיכך תנסה לאלץ את הממשלה להיענות לתביעותיה המופרזות גם בעתיד. היעד המרכזי לביקורת חריפה זו היה יו"ר ההסתדרות קיסר, שהואשם בהעמדת פנים מתחסדת בעת ניהול המשא ומתן על הסכמי שכר עם הממשלה ובשאיפתו לרצות את ועדי העובדים.

כל הפרשנויות האלה מאפשרות לנו לקבוע אילו גורמים היו מבוקרים, אך הן לא מלמדות דבר על מאפייני הביקורת. מלבד האבחנה השיפוטית, הפשוטה יחסית, בין טוב לרע, חשוב לערוך ניתוח לשוני ולזהות את טענות היסוד של הפרשנים כדי להכריע בין רמות הביקורת: זו שאישרה את ההסדר הכלכלי הקיים וזו שחתרה לתיקון משמר או משַנֶה של אותו הסדר.

בשונה מגישת "הארץ", אין להסיק מהפרשנות ב"ידיעות אחרונות" שהנטל הכלכלי רובץ לפתחה של האוכלוסייה העובדת, שכירים ועצמאים, בצורה שוויונית

נפתח בפרשנות של "ידיעות אחרונות". מן הסתם, תמך העיתון בניסיון להדביר את האינפלציה הדוהרת, אך לא בהכרח הסכים לכל היעדים האחרים של התוכנית. יש לזכור שאף על פי שהניחה את התשתית לשינוי מבני במשק ולתהליך הליברליזציה, התנגשה תוכנית הייצוב עם עקרונות ניאו-ליברליים מובהקים; שכן ההחלטה להקפיא את שער הדולר ולפקח על המחירים היתה כרוכה במעורבות ממשלתית חריגה במשק. ייתכן שמהטעם הזה אימץ העיתון שיח כלכלי מגוון שלא נסמך על משנה כלכלית סדורה כמו ב"הארץ", אלא על היגדים ביקורתיים ספציפיים, בעיקר מימין אך גם משמאל.

גדעון עשת, למשל, העלה השגות רבות ביחס להשפעות השליליות של תוכנית החירום על ציבור העובדים. יום לפני החלטת הממשלה על שורה של גזירות, התייקרויות ופיטורים, העריך הכתב הכלכלי של "ידיעות אחרונות" כי סעיפים מסוימים בתוכנית אינם נחוצים, ומרכיבים אחרים בה לא ישימים כלל. את יחסו השלילי לרעיון הפחתת שכר העובדים ניסח באופן הבא:

גם אם המהלך יצליח, קשה לראות את התועלת שבו. קרן המטבע הבינלאומית קבעה בדו"ח האחרון שלה על ישראל, כי לא השכר הוא הגורם לאינפלציה".

גם בפסקה האחרונה של המאמר - הנוגעת לעסקת חבילה אפשרית בין הממשלה להסתדרות - שמר עשת על נימה פסימית:

אפשר היה לשכנע את ההסתדרות והעובדים לוותר על תוספת שכר ויוקר אם אפשר היה להיווכח שיש ריסון במחירים. אולם כאשר מבצעים פיחות, קיצוץ סובסידיות, והעלאת מס מקביל ומס אחיד, וגובים כסף עבור חינוך תיכון ועבור ביקור אצל רופא - המדד תופס תאוצה. במצב כזה אין לצפות שהתעשיינים ישמרו מחירים ושהפועלים יסכימו להפחתת שכר. הדיבורים על עסקת חבילה לאחר גל התייקרויות כזה, אין להם כיסוי בשטח" (30.6.1985, עמ' 3).

לטענה של עשת שהתוכנית הכלכלית יצרה עיוותים בחלוקת הנטל היה שותף גם דב גנחובסקי, הפרשן הבכיר לענייני כלכלה. במאמר שנשא את הכותרת "המהלומה העיקרית נוחתת על השכירים", דירג גנחובסקי בצורה היררכית את רשימת הנפגעים מהשחיקה העצומה בשכר:

על עצמה הטילה הממשלה את הנתח הקטן ביותר בנטל התוכנית הכלכלית החדשה. את מרביתו היא הטילה על השכירים [...]. אולם גם בקרב השכירים, הנטל ייפול על חלק מהם בלבד. אלה הקרויים "מעוטי יכולת" יזכו גם הפעם בפיצוי מיוחד. לא יקבלו אותו מרבית השכירים, הקרויים העשירונים הבינוניים [...]. לגבי העשירונים העליונים - אותו מעמד של "מיוחסים" - כרגיל, אין מה לדאוג להם. הנטל נופל שוב על אותה קבוצת שכירים הנושאת על גבה את הצרות הכלכליות ואת התוכניות הכלכליות שמכבר.

"מה בנוגע לעצמאיים ולחברות? עד כמה שהדברים נראים אבסורדיים, הנטל היחסי שעליהם יקטן בהשוואה לנטל הנופל על השכירים. נכון, תוטל עליהם מקדמה נוספת למס הכנסה. אולם צריך לזכור שמקדמה זו היא רק עד לעשיית החשבון. בסוף שנת המס, אם יתברר שגבו מהם יותר מדי, יוחזר להם הסכום" (1.7.1985, עמ' 3).

דבריו של גנחובסקי מבליטים את ההבדלים בין העיתונים. בשונה מגישת "הארץ", אין להסיק מהפרשנות ב"ידיעות אחרונות" שהנטל הכלכלי רובץ לפתחה של האוכלוסייה העובדת, שכירים ועצמאים, בצורה שוויונית.

להפך, לא זו בלבד שגנחובסקי כתב במפורש שמידת הפגיעה בשכירים היא הגבוהה ביותר, הוא גם הצביע על חלוקת נטל לא צודקת בתוך קבוצת השכירים. הוא סבר שהמעמד הבינוני השכיר ייאלץ לשלם מחיר יקר לאין שיעור מהמחיר הכלכלי שהתוכנית תגבה ממעוטי היכולת ומהעשירונים העליונים. ואולם, כאן המקום לציין שהחישובים הכלכליים של גנחובסקי לא מביאים בחשבון שיקולים נוספים, מהותיים לא פחות, הנוגעים לרווחת השכירים הנמנים עם העשירונים התחתונים. שכן זכאות העובדים העניים ל"פיצוי מיוחד" אינה מקזזת את העלייה החדה בהוצאות משקי הבית שלהם. ההוצאות האלה הן במידה רבה תוצאה של התייקרות כללית במשק וקיצוצים בסובסידיות למוצרי מזון ובתשלומי ההעברה (היינו בשירותים הסוציאליים). יעד מרכזי נוסף של התוכנית הכלכלית, שיפור במאזן התשלומים, נתפס בעיני גנחובסקי כשאיפה לא ריאלית. לטענתו, הייבוא יתרחב בקצב מהיר יותר מהייצוא, על אף, ואולי בגלל הפיחות (שצפוי להישחק) והקפאת שער הדולר:

מתי יהיה הפיחות הבא? שאלה זו הפכה להיות מעניינת יותר לאחר פרסום נתוני היצוא המאכזבים למחצית הראשונה של השנה, שבישרו ירידה של 2 אחוזים. לאור אכזבה זו בולט עוד יותר חוסר יכולתה של "תוכנית החירום" לטפל ברצינות בנושא מאזן התשלומים. מה שקורה בשטח הוא, שמצבו של היצוא לא רק שלא ישופר במסגרת התוכנית - אלא אף הורע עוד יותר, במידה שעדיין קשה למדוד אותה. לעומת זאת, מצבו של היבוא עתיד להשתפר תוך תקופה קצרה יחסית, כאשר יישחקו תוצאות הפיחות שבוצע ותודות לשער החליפין הקבוע תיתן הפחתת הפקדות הייבוא ב-15 אחוז את אותותיה בהוזלת מחירים ריאלית" (9.7.1985, עמ' 3).

לצד הקריאה להתייעלות של המגזר הציבורי, שפירושה המעשי היה פיטורי עובדים וסגירת יחידות ממשלתיות או העברתן לניהול חוץ-ממשלתי, אפשר למצוא נימוקים נגד השחיקה בשכר העובדים ונגד הפגיעה בתשלום הקצבאות לזכאים, ובהם קשישים סיעודיים ונכים:

סוד גלוי הוא, כי המנגנונים הציבוריים בארץ [...] מנופחים יותר מדי. הצורך בצמצומים לא נולד אתמול, וקודם כול מטעמים של יעילות ושל רחמנות על האזרח. חבל שעכשיו, כאשר עומדים [...] לערוך פיטורים, לא נעשה הדבר בתכנון, כחלק מריאורגניזציה כללית. אף לא ברור, אם הפיטורים יבטיחו את ההקטנה המיוחלת בתקציב. שכן ספק אם הפיצויים והגמלאות המוגדלות - המוצדקות כשלעצמם - יולידו בקרוב חיסכון בהוצאות" (יעקב כרוז, מתוך מאמר המערכת שכותרתו: "הצימצום והייעול", 11.8.1985).

לעומת הישגה של ההסתדרות בבלימת הפיטורים, נשארה בעינה שחיקת השכר הגדולה, עליה כבר לא מדברים - והאוצר, מצדו, ממשיך כל העת ב"כרסום" נוסף של ההכנסה, כמו שהוא עושה - במה שניתן להגדיר כהתעללות לשמה - לגבי הנכים, או כמו שהוא עושה באי עדכון ההוצאות. בכל אלה יחושו השכירים עם כל יום שחולף - ובחודשיים הקרובים נוכל לראות, אם אכן הכבדת הנטל על השכירים היא שתציל את המשק הישראלי. בזה - יש ספק רב" (דב גנחובסקי, 25.7.1985, עמ' 3).

המאמרים האלה שיקפו במידת מה את כלל הטקסטים הפרשניים ב"ידיעות אחרונות". הם הניחו מקום לקשת רחבה של דעות: מצד אחד, עלתה מתוכם התביעה לצמצם את השירותים הציבוריים - נדבך חשוב בתפיסת העולם הקפיטליסטית. מצד שני, הוטחה באמצעותם ביקורת נוקבת על שחיקת השכר של העובדים ועל ערעור הביטחון הסוציאלי של מקבלי הקצבאות - אבני יסוד במדיניות הרווחה החברתית. במובן הזה, ההשקפה הקפיטליסטית חתרה לשינוי מבני של המשק, ואילו התפיסה הסוציאל-דמוקרטית דרשה לשמר לפחות את מקצת ההסדרים הכלכליים הקיימים. מעניין לציין שבפרשנות הכלכלית של "ידיעות אחרונות" לא נמתחה כמעט ביקורת על ההסתדרות. הכתובת העיקרית לטענות נגד תוכנית החירום היתה ממשלת האחדות הלאומית.

כאמור, לא כך נראו פני הדברים ב"הארץ". דומה שגם בלא קריאת החומר הפרשני אפשר להבין באיזה צד של המתרס נמצא העיתון. בחירת הכותרות הכלכליות של מאמרי המערכת הצביעה על הירתמות "הארץ" לקידום התוכנית הכלכלית. הנה כמה דוגמאות:

על ההסתדרות לכבד את רצון הכנסת (3.7.1985)

קיצוץ פרטני בתקציב הממשלה - תנאי להצלחה (4.7.1985)

לשבות - בעד מה ונגד מי? (7.7.1985)

גם לממשלה חופש ביטוי (9.7.1985)

בזכות הפיטורים בשירות הציבורי (28.7.1985)

באין הסכם - יש צווים (8.8.1985)

בלטה במיוחד התנגדותו של העיתון לזכות השביתה. עובדת היותה זכות בסיסית בחברה דמוקרטית, שנועדה לענות על חוסר הסימטריה בין הון לעבודה, היתה לו לזרא. כפי שנראה, התייצבה מערכת "הארץ" לימין המעסיק (במקרה הזה הממשלה) וקבעה שזכות העובדים לשבות אינה לגיטימית:

בהכרזת השביתה הכללית אתמול נענתה הוועדה המרכזת של ההסתדרות במידה רבה לתרעומת שהתוכנית הכלכלית עוררה בקרב חבריה. שאלה אחרת היא אם מקבלי שכר ומשכורת מפיקים רווח מיום בטלה שנכפה על המשק [...]. השבתת המשק לפי מתכונת האחד במאי - אף היא חסרת טעם בעידננו - מילאה את חופי הרחצה בהמוני נופשים, והפעלת התחבורה הציבורית איפשרה ביקורים אצל קרובי משפחה וידידים; אבל טובות הנאה אלה נקנו במחיר של צמצום הייצור והקטנת ההכנסה הלאומית [...]. מן הראוי שההסתדרות לא תוסיף להפריע על ידי שביתות סלקטיוויות" (3.7.1985).

מעיון במאמר הזה ברור מה עמד בראש מעייניו של העיתון: לא הדאגה לעובדים שחרב הפיטורים מונפת מעל ראשם, כי אם הוקעת "מקבלי השכר" (כותבי המאמר לא השתמשו בשם "עובדים" - אולי כדי להטיל דופי בנחיצותם של השובתים למשק ובמוסריותם) הנהנתנים, המנצלים כביכול את השביתה לצרכיהם האישיים. במלים אחרות, הטקסט הוא מעין המחשה רטורית לתהליך ההשחתה שעברו רבים מעובדי המגזר הציבורי היונקים באמצעות כוחה של ההסתדרות מעטיני המדינה. בעיני העיתון, עצם המחשבה לצאת לשביתה כללית ולהפגנות רחוב היא אלימות לשמה, ביטוי לשאיפת ההסתדרות להפיל את ממשלת האחדות ולכונן במקומה ממשלה אחרת, כזאת שמייצגת את האינטרסים של העובדים:

מר קיסר העדיף את קו העימות, שראשיתו שביתה כללית הפגנתית; חבריו וכן ראשי ועדים בפועל ובדימוס, רק ממשיכים על פי היגיון המזכ"ל, כאשר הם מאיימים בהפגנות רחוב ובהשבתה כללית של הייצור והשירותים [...]. קיצורו של דבר, אותה שביתה כללית, שעל עריכתה רומזים בקלות דעת מדהימה מר קיסר והאנשים המסתמכים עליה, מתאימה למטרה אחת בלבד: הפלת השלטון והושבת שלטון חלופי, נוח יותר לציבור השכירים, על מקומו" (7.7.1985).

עניין נוסף שהודגש בפרשנות של "הארץ" היה הצורך בפיטורי עובדים מהשירות הציבורי. למעשה, הנחה העיתון את הממשלה כיצד לקצץ בתקציב, ובאילו פעולות לנקוט כדי להגדיל את ה"חיסכון" (מילה מכובסת ל"פיטורים") במשרות:

במשרד האוצר אפשר לבטל את רשות ההשקעות, שפעילותה כפולה לפעילות של הנספחים המסחריים בחו"ל - חיסכון של 20 משרות ו-10 מיליוני דולר. המדפיס הממשלתי מיותר גם הוא, על 150 עובדיו. יש לאחד את גביית מס הכנסה וביטוח לאומי; [...] את המשמר יש לצרף למשטרה, ולחסוך בכך 10 מיליוני דולר. יש לבטל את מכון הסיבים - חיסכון של 60 משרות, ואת השירות לייעוץ לאזרח - חיסכון של 40 משרות" (4.7.1985).

מבחינת כותבי המאמר, הרבה יותר קל "לחסוך" בעובדים מאשר לפטר אותם. אחרי הכול, פיטורי עובדים הם צעד מרחיק לכת הגובה מחיר כלכלי ולפעמים גם נפשי מהמפוטרים. לכן, כדי לשכנע את קוראיו בנחיצות המהלך המתואר בחר העיתון להתנסח בלשון נקייה. ואולם, בחלוף הזמן זנח "הארץ" את כללי התקינות הפוליטית וקרא לילד בשמו; המונח "פיטורים", על הטיותיו השונות, נעשה שגור במאמרי המערכת הכלכליים ככל שמאמצי הממשלה לכפות על ההסתדרות הסדר לפיטורי אלפי עובדים - בין השאר דרך הפעלת צווי חירום - נתקלו בקשיים.

בלטה במיוחד התנגדותו של "הארץ" לזכות השביתה. עובדת היותה זכות בסיסית בחברה דמוקרטית, שנועדה לענות על חוסר הסימטריה בין הון לעבודה, היתה לו לזרא

ביסוד תפיסתם של הפרשנים את התוכנית הכלכלית עמד נושא הפיטורים בשירות הציבורי כנדבך הכרחי לתמורות מהותיות בשוק העבודה ובמבנה המשק. כפועל יוצא מכך, עלתה הקריאה להקטין את חלקו של המגזר הציבורי בתוצר ולהעביר עובדים מהשירות הציבורי אל המגזר העסקי. בעניין הזה ראו הפרשנים את הפתרון עין בעין עם שר האוצר. לשם ההמחשה, הנה משפט שאמר השר מודעי בריאיון לחיים פלטנר מערוץ 1 ב-7 ביולי 1985, לצד קטע קצר ממאמר המערכת של "הארץ" שלושה שבועות לאחר מכן, תחת הכותרת "בזכות הפיטורים בשירות הציבורי":

מודעי: על פי המבנה הבסיסי ועודף העובדים בשירות הציבורי, פיטורים הם התרופה.

"הארץ": רוב עובדי הציבור [...] הם רזרבה עבור הסקטור העסקי, שממנו יש לצפות לתפוקה המוגברת שתאפשר במרוצת הזמן להגביר את היצוא ואת ההשקעות ולהחזיר את המשק הישראלי למסלול גידול תקין. העברת עובדים מן השירות הציבורי, אשר לכל הדעות מאויש יתר על המידה, לעתודת כוח האדם שממנה ישאב המגזר העסקי את כוח האדם הנדרש לו על פי משימתו, היא פעולה נחוצה. היא גם איננה חפוזה: בסך הכול מדברת הממשלה על פיטוריהם של 14 אלף עובדים, העשויים להיספג, במשך הזמן, במגזרי המשק האחרים".

מודעי ו"הארץ" לא הראו שום אמפתיה כלפי העובדים. בעיניהם, פיטורים היו "תרופה" או לכל הפחות "פעולה נחוצה". האבחנה המקורית שעשה "הארץ" בין עובדי ציבור ("רזרבה" מיותרת) לכוח האדם במגזר העסקי ("שממנו יש לצפות לתפוקה מוגברת") הבליטו את הניכור שהרגישו פרשניו כלפי חברי הקבוצה הראשונה. לכך יש להוסיף את השימוש במילים "חיסכון", "רזרבה" ו"העברה" כהמחשה לחפצון העובדים, כלומר להפיכתם לאובייקטים חסרי שליטה וכוח במגזר הפרטי. החלטת הממשלה להפעיל צווי חירום - מעשה חריג שלרוב ננקט בזמן מלחמה או בזמן איום קיומי על המדינה - היתה מוצדקת, על פי "הארץ", בכל הנוגע לאכיפת סעיף פיטורי העובדים. עקרון הפיטורים היה חשוב כל-כך ומועיל כל-כך, לדעת כותביו הבכירים, עד שלא נשארה לממשלה כל ברירה אלא לפעול להחלתו בנחישות, בין שההסתדרות מסכימה לקבלו ובין שהיא פוסלת אותו:

על הממשלה להודיע באופן חד-משמעי להסתדרות ולאיגודים המקצועיים, כי אם לא יוחל מיד בדיונים לגופן של רשימות העובדים המיועדים לפיטורים [...] תפעיל הממשלה מחדש את צווי החירום ותיגש לבצע את הפיטורים על פי נהלים אלה. נראה, שאין מנוס מצעדים תקיפים; הגמישות שהראתה הממשלה עד כה לא הוכח כוחה, וביצוע מרכיב חיוני של המדיניות הכלכלית נקלע למבוי סתום" (מתוך מאמר המערכת שכותרתו "באין הסכם - יש צווים", 8.8.1985).

אפשר לסכם ולומר שהפרשנות ב"הארץ" היתה נאמנה כל-כך ליעדי התוכנית הכלכלית, עד שהיא הובילה את העיתון להזדהות מוחלטת עם מהלכים, פרי יוזמת הממשלה, שהציבו סימני שאלה על מידת הדמוקרטיות של השלטון. וכך, לא זו בלבד שהחלטת ממשלת האחדות לפרסם צווי חירום גובתה במאמרי המערכת, אלא שגם פניית הממשלה לערוץ 1 לערוך משדר הסברה מיוחד מטעמה על התוכנית הכלכלית נהנתה מתמיכה מערכתית של העיתון. באחת ההזדמנויות אף נזף "הארץ" בטלוויזיה הישראלית על כך שלא אפשרה לראש הממשלה להופיע בשידור לאומה ולהציג את תוכנית החירום בלא נוכחות של כתב מראיין:

יש כנראה צורך להזכיר לעיתונאי הטלוויזיה כי הממשלה אינה אויב העם, אלא גוף שכונן בהליך דמוקרטי והנושא באחריות עליונה לשלום המדינה ולתקינות המשק. זכותה ואף חובתה של הממשלה להסביר לציבור כיצד היא מתכוננת לממש אחריות זו" (9.7.1985).

למרבה האירוניה, דווקא עיתון "הארץ", שמעצם מהותו היה אמור להגן על חופש העיתונות, השתמש בטיעון דמוקרטי כדי להצדיק מעשה לא דמוקרטי כמו התערבות ממשלתית בתכנים חדשותיים. כשמצרפים את התנגדותו העקרונית לשביתת ההסתדרות ואת הסתייגותו מהסחבת בנושא פיטורי העובדים, מבינים כי "הארץ" נבדל מ"ידיעות אחרונות" בתמיכתו האחידה בתוכנית החירום ובקידומו של שיח כלכלי המפקיע את זכויות העובדים מצד אחד ופועל לחיזוק כוחות השוק מצד אחר.

סיקור המחאה בתקשורת: בין מסגור תמטי מאוזן למסגור אפיזודי שלילי. הניתוח התקשורתי של פעולות המחאה הציבורית, ובכלל זה הפגנות ושביתות העובדים, מניב ממצא מעניין: לא פחות מתיאור ההתנגדות האפיזודית לתוכנית החירום, טיפלה התקשורת בגורמים לעוינות כלפיה. ליתר דיוק, 80% מהכתבות המצולמות ב"מבט" - על ההפגנות ועל עיצומי העובדים מהשירות הציבורי - התייחסו בפירוט להקשר הכלכלי-החברתי שהמחאה התרחשה בו. הנתונים היו זהים בעיתונות המודפסת: 50% מהכתבות ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" התמקדו לא רק בגילויי ההתנגדות לתוכנית, אלא גם בסיבות למצוקת המפגינים.

אף על פי שכאמור הניתוח הכמותי מצביע על דמיון בין העיתונים, בדיקת אופיו ואיכותו של הסיקור מנכיחה את השוני ביניהם: "ידיעות אחרונות" ניסה לשמור על רטוריקה של איזון בכיסוי המאורעות; "הארץ" תיעד בהרחבה את נזקי השביתה ואת אלימות המפגינים. במובן הזה, שיקף הסיקור החדשותי את התפיסה הפרשנית המערכתית של כל אחד מהעיתונים. עתה נפתח בניתוח השוואתי של גיליונות 3 ביולי 1985 כדי לעמוד על מקצת ההבדלים בין "ידיעות אחרונות" ל"הארץ".

"ידיעות אחרונות" ניסה לשמור על רטוריקה של איזון בכיסוי המאורעות; "הארץ" תיעד בהרחבה את נזקי השביתה ואת אלימות המפגינים

"ידיעות אחרונות" הקדיש את רוב עמוד 3 לשביתה הכללית שהחלה יום קודם לכן במשק. הכותרת הראשית של הכתבה הציגה את עמדות שני המחנות הנִצים כפשוטה: "מודעי: זו היתה שביתה מעציבה; הברפלד: הראינו כוח ההסתדרות". כותרת הגג מעל לכותרת הראשית ביטאה את רגשות הכאב והתסכול של עובדת במפעל טקסטיל: "פועלת ייצור: שחטו אותנו [...], איך הם רוצים שאתפרנס מ-100 דולר בחודש?" בכותרת המשנה נכתב כי "רבים מהשובתים הלכו לים", אבל בה במידה הודגש קול הפועלים באשדוד ובמוקדי שביתה נוספים ברחבי הארץ. לכתבה צורפה תמונה של שלושה מנציגי ועדי העובדים הבולטים, ומתחתיה הכיתוב הבא:

"כולם רמאים וגנבים", זעק אתמול מזכיר ועד עובדי התיפעול בנמל אשדוד, מתי עייש [...]. "התחלנו כמו אריות - נמשיך כמו אריות", הכריז יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי מחלקת ים. "אם תקדים צווי החירום יעבור בשקט - לא תהיה הסתדרות" - הצהיר מזכיר מועצת פועלי אשדוד, יהודה בן הרוש".

מהדוגמה הזאת ברור שהעיתון לא חמק מתיאור ההתבטאויות החריפות של ראשי הוועדים, ואף לא שכח לציין את בילוי השובתים בחופי הים - אבל המסגור, בכללותו, ייצר הרגשת הזדהות עמוקה עם כאבם של פועלי ייצור קשי יום, הדגיש את המאבק המשותף של ועדי העובדים, שהתאגדו יחד ולחוד סביב עקרונות המוסכמים על כולם, ולימד דבר או שניים על זכות ההסתדרות לשבות כמשקל נגד לעמדת הכוח של הממשלה.

כיצד, אם כן, דיווח "הארץ" על השביתה הכללית במשק? ובכן, מפרסום הכתבה בעמוד 2 ברור שהתבנית המארגנת של סיפור השביתה נוסחה בצורה שלילית. הכותרת הראשית: "המשק שבת אתמול לאות מחאה על התוכנית הכלכלית החדשה" לא רמזה על כך, אך כל אמצעי ההבלטה האחרים הובילו למסקנה שהשביתה לא רק מיותרת, אלא גם מזיקה, ושבמקום להפגין ולמחות מנצלים העובדים את יום השבתון לנופש משפחתי. כך, למשל, בחר עורך הכתבה לנסח את כותרת המשנה: "הורוביץ: השביתה תעלה למשק 90-80 מיליון ד'. רבים ניצלו השביתה לרחצה בים". חמש כותרות הביניים התייחסו גם הן להשפעות השליליות של השביתה, על רקע הנאות העובדים:

צפויים שיבושים בנמל התעופה

בשרון: חופים מלאים

שובתים נופשים בכנרת

מתרחצים באילת

בתי המלון במתכונת שבת

על דרך ההנגדה ביקש "הארץ" להראות לקוראיו אילו עובדים המשיכו בשגרת העבודה, ומדוע הם יצאו נשכרים מכך. בסמוך לכתבה על השבתת המשק, תחת הכותרת, "עובדים בחוזים אישיים לא שבתו", התבשרנו כך:

העובדים, ביניהם רבים שאינם מועסקים על פי חוזים אישיים, עבדו אתמול בניגוד להחלטת ההסתדרות, מתוך הכרה שהשביתה לא תועיל - לא להם ולא למשק.פועלי הקונצרן ["ישקר" בנהריה ובאזור תפן] זכו לפני כמה חודשים לקבל את מלוא המשכורת ברוטו, לאחר שבעל הקונצרן סטף ורטהיימר שילם למענם את תשלומי מס ההכנסה. המבצע, שנמשך שלושה חודשים, הועיל לשני הצדדים. העובדים זכו למשכורת גבוהה יותר, התפוקה עלתה ומתוך כך נשכר המשק, בשל הגברת הייצוא של מפעלי הקונצרן".

באותו גיליון של "הארץ" נמצאו שני אירועי "אי סדר" בכתבות שסקרו את מחאות המפגינים נגד התוכנית הכלכלית. כותרת המשנה של הכתבה הראשונה הודיעה: "שוטרים פיזרו שלשום באלות מפגינים בשכונות הקטמונים בירושלים" (עמ' 2). תצלום מרכזי בעמוד 1, שהפנה את הקוראים לכתבה זו, הראה שדווקא קצין משטרה הותקף על ידי צעיר מהשכונה, ולא להפך. הכותרת השנייה התייחסה לעובדי תשלובת אתא שצעקו "לחם עבודה [...] והבעירו צמיגים". למוטיב הפרות הסדר היה תפקיד חשוב בקביעת הכותרות האלה (ואחרות): לקשור בין המחאה לבין גילוייה האלימים ההכרחיים. קשר כזה לא רק הטיל ספק בלגיטימיות החוקית של ההפגנות, אלא גם השפיע על האופן שבו נתפסו המפגינים בעיני הקוראים.

מעיון בגיליונות נוספים הכלולים בתקופת המחקר מתבהרים עוד יותר דפוסי הסיקור הייחודיים לכל עיתון. ב"ידיעות אחרונות" היתה התייחסות ישירה למחאת ההסתדרות ב-7 מ-11 הכותרות הראשיות על תוכנית החירום. ב"הארץ", לעומת זאת, שיקפו 10 מ-13 הכותרות הראשיות את נקודות המבט של הממשלה והאוצר על התוכנית. לפני שלב הניתוח נציג כמה מכותרות הגיליונות האלה, ימים אחדים לאחר אישור המהלכים הכלכליים החדשים בכנסת:

"ידיעות אחרונות":

גל איומים ותסיסה במשק; ההסתדרות: הסדר או שביתה (4.7.1985)

ההסתדרות: תוך 48 שעות נפתח בהשבתה חלקית במשק (7.7.1985)

בצל תביעת 30 הוועדים הגדולים "להשבית כל המשק מיד": פרס ומודעי יציעו לקיסר פיצוי והנחות במס הכנסה (8.7.1985)

שורת שביתות מהיום במשק; אופטימיות זהירה במו"מ-הפיצוי (9.7.1985)

ההסתדרות: נשבית את כל המשק ביום ראשון (10.7.1985)

"הארץ":

הממשלה תשקול להאריך את צווי החירום גם לאחר 3 החודשים (4.7.1985)

פרס ידון הבוקר עם מודעי בפיצוי גבוה מ-14% לעובדים (7.7.1985)

האוצר הקים 3 צוותים לפטר עשרת אלפים עובדי ציבור (8.7.1985)

מחרתיים יידעו עובדי ציבור ורשויות מי יפוטר בסוף החודש (9.7.1985)

כל המשק יושבת מיום א' אם לא יושג הסדר הסתדרות-ממשלה (10.7.1985)

כותרות העיתונים שהודפסו בתאריכים חופפים מובאות כאן לצורך השוואה ביניהן. ההסתדרות, כפי שעולה מ"ידיעות אחרונות", היתה סובייקט עצמאי המנסה להיאבק בתוכנית הכלכלית של הממשלה. בין השאר היא איימה להשתמש בנשק הכבד ביותר שלה: שביתה כללית במשק. מבחינה תחבירית, הופיעה המילה "ההסתדרות" בצירוף נקודתיים שלוש פעמים לפני תחילת המשפט, מיקום המדגיש את חשיבות תוכנה. שכן בלא הופעתה לא היה שום ייחוס או הקשר לתוכן המשפט.

עובדי השירות הציבורי הופיעו בכותרות "הארץ" בשמם, בלא תיווך ההסתדרות - לכאורה ייצוג יעיל לא פחות ואולי אף יותר מאשר ב"ידיעות אחרונות". אלא שלמרבה הפרדוקס, הייצוג ב"הארץ" העיד דווקא על חולשת העובדים (שהרי עתידם הכלכלי היה תלוי בהחלטות הממשלה). עובדת היותם אובייקט פאסיבי הנתון לחסדי האליטה הפוליטית ניכרה גם הפעם ממיקומם התחבירי בכותרות. העובדים כאן היו לא יותר משם עצם שעליו התבצעה הפעולה שהובעה בנשוא ("ידון", "לפטר", "יידעו"). לאמור, הם לא היו "נושאים" המכריזים על שביתה כמו ב"ידיעות אחרונות", אלא "מושאים" - ישירים או עקיפים - אשר ממתינים לדיון על גובה הפיצוי או להודעה על זהות המפוטרים, בלי שיש בידם הכוח לשנות את רוע הגזרה.

עם התגברות מחאת העובדים נגד הגזירות הכלכליות חל תהליך של הַשגָרה (רוטיניזציה) בדפוסי הפעילות של העיתונים, דפוסים שעליהם עמדנו כאן. מפעם לפעם התבשרו הקוראים על אירועי אי-סדר גם ב"ידיעות אחרונות" (ראו כותרות כמו "צעירי קטמון חסמו את הכבישים", או "פועלים במספנות רצו להכות את המנהל"), אך לרוב הוצגו לפניהם סיפורים חדשותיים על אודות ציבור עובדים מאורגן הנאבק על זכויותיו, בלי צורך להפעיל כלפיו שיפוט ערכי, ודאי לא למתוח עליו ביקורת שלילית. דוגמה לכך יכולה לספק תמונה, שצולמה ב-4 ביולי 1985 בעמוד 3, ובה נראו פועלי נמל המפגינים נגד הממשלה תחת הכותרת "שרשרת ברזל - וגם חיוכים - באשדוד". שום איום פוטנציאלי לא נשקף מהחלטת הפועלים לשבות ולמחות; הם אפילו חייכו, למרות הנסיבות הקשות.

בשונה מ"ידיעות אחרונות", הביע "הארץ" חשש שאיומי השביתה יובילו לדמורליזציה בקרב חלקים גדולים מהציבור ולשיבוש הסדר הכללי במדינה. בידיעה שפורסמה ב-9 ביולי, בעמוד הראשי של העיתון, הזהירה כותרת הביניים ש"המדינה בסכנת שביתה כללית". "הארץ" הניח מראש ששביתה כללית מסוכנת לישראל, וזה הסגיר לא רק את חששו ממנה, אלא גם ובעיקר את דעתו השלילית עליה. בניגוד למצופה, הועבר המסר בגנות השביתה דרך כותרת חדשותית, ניטרלית לכאורה, ולא באמצעות מאמר פרשנות.

כותרת ביניים נוספת מאותה ידיעה הורכבה מצמד המילים "לחסום כבישים". בגוף הטקסט נכתב שחסימת עורקי תחבורה היא "אחת ההצעות הנשקלות בהסתדרות" - כלומר, אופציה אחת, מתוך אחרות, שלא נוסחה כפעולה ("לחסום"). העורך בחר להבליטה בכותרת, אף על פי שנפח גדול מהידיעה הוקדש למשא ומתן בין הממשלה להסתדרות. דפוס קבוע של הדגשת אירועי "אי סדר" על חשבון (אך לא במקום) אירועי "סדר" (למשל, המגעים להסכם בין הצדדים) הופיע ב"הארץ" ככל שחילוקי הדעות נמשכו.[5]

ומה היה בטלוויזיה? בגלל היקף המדגם אי אפשר להסיק מניתוח הפריטים ב"מבט" מסקנות גורפות, אבל אפשר להצביע על מגמות בסיקור המחאה מתוך החומר הקיים ומתגובות המרואיינים. ככלל, הדיווחים החדשותיים בערוץ 1 הזכירו יותר את הדפוסים הקבועים ב"ידיעות אחרונות". ברוב המקרים נערכו הכתבות מנקודת מבטם של המפגינים. קריאת ההסתדרות לבטל את צווי החירום הנוגעים לפיטורי העובדים עמדה במרכז הדיווחים:

ביום שלישי ישבתו משרדי הממשלה 3 שעות, ועובדי המדינה בערים הגדולות יפגינו מול הכנסת ומול משרד האוצר. כך החליטו היום מאות ראשי ועדים של עובדי המדינה שהתכנסו בתל אביב לכינוס חירום. ראשי ההסתדרות, ראשי הסתדרות עובדי המדינה אמרו כי אם לא יבטל האוצר את צווי החירום - הם ישביתו את המשק" (פריט 1 במהדורה, 4.7.1985).

הוועדה המרכזת של ההסתדרות סמכה היום את ידיה על ההחלטה של מטה המאבק להשבית את כל המשק מיום ראשון, אם לא יושג הסכם עם הממשלה. עיקר הדיון בישיבה ייוחד לבעיות העקרוניות והמעשיות סביב החלטת הממשלה להוציא צווי חירום בתחום יחסי העבודה, וכן להצעות לפשרה אפשרית בין ההסתדרות לבין הממשלה" (פריט 5 במהדורה, 11.7.1985).

ההסתדרות נערכת למאבק נגד הפיטורים. בשלב הזה עומדת ההסתדרות על כך שכל הליך הפיטורין יעשה לפי התקשיר המאפשר למשוך את ביצוע התהליך לתקופה של 80 יום לפחות. ההסתדרות אומרת כי תסכים לקיצור התהליך תמורת הסכמה של הממשלה להגדיל את פיצוי הפרישה" (פריט 4 במהדורה, 25.7.1985).

שלוש המובאות לקוחות מדברי הקריינות של המגישים חיים יבין ושרי רז בפתיח הכתבות. הן שימשו נקודת מוצא לדיון מצולם בנושא הפיטורים מנקודת מבט אחת מרכזית - זו של ההסתדרות. הכתב רוני סביר שוחח עם כמה מראשי הסתדרות העובדים במקום מושבם, שם שטחו את טענותיהם בפניו. במקצת המקרים חזר סביר על דבריהם:

מטה הפעולה של הסתדרות עובדי המדינה דוחה היום את כוונת האוצר להימנע מהידברות ולעקוף הסכמים באמצעות צווים" (4.7.1985).

ארבע שעות שומעים חברי הוועדה המרכזת על הבסיס לפשרה המסתמנת עם הממשלה: פחות פיטורים תמורת ירידה נוספת בשכר. אולם הדוברים חוזרים ומוחים על השיטה לפטר באמצעות צווי החירום" (11.7.1985).

נציגי העובדים הוצגו - בשמם המלא ובתפקידם הרשמי - כסובייקטים עצמאיים הערים לזכויותיהם, לא כדמויות פאסיביות הנתונות למניפולציות של האוצר או של הממשלה. העדות הטובה ביותר לאיזון הטלוויזיוני בייצוג עמדות הסתדרות העובדים היתה תביעת הממשלה לקיים משדר הסברה מיוחד על התוכנית הכלכלית בהשתתפות ראש הממשלה פרס, תביעה שעיתונאי ערוץ 1 סירבו בצדק לקבלה.[6] מעדויות המרואיינים עולה שלחצים כאלה וניסיונות להעביר כתבים כלכליים מתפקידם היו באותן שנים לדבר שבשגרה:

שר האוצר דרש לסלק אותי מתפקידי בגלל שמתחתי ביקורת על המדיניות הכלכלית של הממשלה. הוא אפילו לא אישר את תקציב רשות השידור עד לסילוקי. רשות השידור אמרה: זה הכתב הכלכלי שלנו, והוא ימשיך בסיקור התחום הכלכלי. בסופו של דבר, העניין נפתר כשהשר מצא איזו דרך לרדת מהעץ אחרי ששמע אותי מתבטא בנושא אחר שתאם לעמדתו, ואז הוא הודיע בעקבות האמירה הזאת שהוא מבטל את ההחרמה" [7].

אני התמודדתי על התפקיד הכלכלי של ערוץ 1 עם כתב אחר, אך לא היה לי סיכוי מאחר שאותו כתב סגר את המינוי שלו עם העוזר האישי של שר האוצר. רציתי לעזוב. שאלתי מספר שרים האם הם יכולים לסייע לי כי הבנתי שזו הדרך היחידה להצליח" [8].

חיים פלטנר, כתב ערוץ 1 לענייני כלכלה בזמן הכרזת והחלת תוכנית הייצוב, סבור שהטלוויזיה עמדה בלחצי הממשלה ונמנעה מסיקור סלקטיבי של סעיפי התוכנית:

היתה הקפאה והורדה מוצדקת של שכר, וכן פיחות ענק. היתה אז הידברות בין שני הצדדים, וההסתדרות באה לקראת הממשלה. אנחנו ברשות השידור שמרנו על איזון. ידענו שאם לא תהיה הסכמה, יתרחש פיצוץ מבחינה חברתית" [9].

ראוי לציין שהכיסוי הטלוויזיוני של המחאה כלל גם התבטאויות קיצוניות והפרות סדר מצד המפגינים. כתבה על שביתת עובדי נמל אשדוד ב-3 ביולי נפתחה באופן הבא: "שלשום, בישיבת הוועדים באשדוד, היו שקראו להרוס, לשבור ולשרוף" (בה בעת עם קריינות הכתב גיורא צור צולמו עובדים המבעירים צמיגים); בכתבה אחרת, על ביקור ישראל קיסר בבאר שבע, נשמעה פעילת שכונות מאיימת: "אנחנו נהפוך את באר שבע לעיר דמים עד שנראה אור" (4.7.1985). ואולם, אין בדוגמאות אלה כדי להסיק על איכות סיקור המחאה בערוץ 1; הסיקור הזה, כפי שכבר נאמר, היה מאוזן (בשונה מעיתון "הארץ") והגון למדי (בדומה ל"ידיעות אחרונות").

סיקור הפיטורים בשירות הציבורי. המטרה העיקרית של תוכנית הייצוב היתה להדביר את קצב האינפלציה הגבוה גם במחיר של פגיעה אפשרית בשכבות החלשות ועלייה בשיעור האבטלה - למרות העלייה המתמדת באי-שוויון הכלכלי מסוף שנות ה-70.

מדיניות הגזירות, שכללה קיצוצים בסובסידיות ובשירותי הרווחה, עוררה תסיסה בקרב קבוצות רבות. בסעיף הקודם עמדנו על גילוייה התקשורתיים של תסיסה זו ועל הדרך שבה סוקרו מניעיה. עתה נתמקד בכיסוי המצוקות החברתיות של נפגעי התוכנית הכלכלית, ובראשם העובדים, שסכנת הפיטורים ריחפה מעל ראשם, ומקבלי הקצבאות. בתוך כך יועלו לדיון שתי שאלות מרכזיות: האם היה הסיקור כפוף להשפעתם של גורמים מעצבים מסוימים יותר מאחרים? ובאיזו מידה אפשר לומר שהעיתונות עסקה בהשלכות המידיות של הפיטורים והקיצוצים על שיעור האבטלה ועל היקף העוני? 

גורמים מעצבים: המגדירים הראשוניים של הסיפור. מבחינת הממשלה, פיטורי אלפי עובדים בשירות הציבורי היו תנאי להצלחת התוכנית הכלכלית. מנגד, ההסתדרות היתה מוכנה להסכים להפחתת שכר בניסיון להניא את הממשלה מביצוע הפיטורים. במאבק על תשומת הלב התקשורתית ביקש כל צד לקבל את ההגדרה הראשונית של הנושא מתוך הבנה שהקדמת היריב תקבע את המסגור המועדף על המדיה. הדרכים הפורמליות המסורתיות לעיצוב המסר הראשוני היו ריאיונות, הצהרות, מסיבות עיתונאים, הודעות לעיתונות ועוד. אבל פעמים רבות נמסרה זכות ההגדרה הראשונית למקורות מידע שפעלו בצינורות לא רשמיים על בסיס היכרות אישית עם הכתב.

ככלל, הדיווחים החדשותיים בערוץ 1 הזכירו יותר את הדפוסים הקבועים ב"ידיעות אחרונות"

מן הסתם, נכתבו הסיפורים האישיים מנקודת המבט של אחת הדמויות המפוטרות, אך כאלה היו מעטים: 4 ב"ידיעות אחרונות" ו-1 ב"הארץ". שני אבות טיפוס של מפוטרים התגלו בסיפורים האלה: הנרגן - המובטל הטרי שלא הסתגל למעמדו החדש, ומשום כך היה לאדם ממורמר ומלא כעס כלפי הסובבים אותו. המסכן - קורבן אומלל, חסר אונים, של מציאות כלכלית לא פשוטה, ועל כן היתה ספוגה דמותו בחמלה אנושית. הסטריאוטיפ של הנרגן הודגם בכותרת זו: "'זרקתם אותי לכלבים, ארד לזנות', זעקה אחת המפוטרות" ("ידיעות אחרונות", 28.7.1985, עמ' 4). המפוטרת, מפרנסת יחידה לילדיה, לא היתה מסוגלת להשלים עם גורלה והאשימה את מעסיקיה במשרד החינוך במצבה הקשה. כותרת נוספת: "14 ילדי מובטל מצפת חיים על לחם ומרגרינה" ("ידיעות אחרונות", 7.8.1985, עמ' 2) היתה דוגמה לסטריאוטיפ שכיח יותר, זה של המסכן. אב המשפחה, מובטל מזה שלושה חודשים, הוצג כאדם נזקק שלא מצליח להיחלץ ממצוקתו.

עם זאת, אין להקיש מהסיפורים האנושיים האלה על המסגרת הנרטיבית הכוללת של הבעיות החברתיות. שכן מסגור הפיטורים, כדוגמה מייצגת לבעיות הללו, ניזון בעיקר מדעות סובייקטיביות של גורמים חברתיים-מוסדיים - בעד ונגד תוכנית החירום הכלכלית. כך או אחרת, ההבדלים בין העיתונים מתבהרים מיד: "הארץ" נתן משקל נמוך מדי להגדרות של נציגי ההסתדרות והעובדים בכתבות על הפיטורים בשירות הציבורי, שכן רק שתיים מהן פורסמו לפני ההגדרות האחרות, והעדיף לתת קדימות לנקודת המבט של הממשלה והאוצר ב-7 פריטים חדשותיים. "ידיעות אחרונות" הקפיד (ולא בפעם הראשונה) על חלוקה שווה: ההסתדרות ועובדי השירות הציבורי הופיעו כמגדירים ראשוניים ב-6 מ-17 הכתבות על הפיטורים - נתונים שהיו תקפים גם לחברי הממשלה ופקידי האוצר (טבלה מס' 5.1).

טבלה 5.1: התפלגות מסגורי המדיה החברתיים והמוסדיים,
לפי זהות המגדירים הראשוניים בכתבות על פיטורי העובדים 

 

מובן שקולם של המתנגדים למעשה הפיטורים נשמע הרבה יותר ממה שמתואר כאן. נשאלת השאלה מה היתה מידת היעילות של הקול הזה; האומנם נכון לראות בדעה של X המופיעה בכותרת משקל נגד לדעה של Y המוצגת בגוף הידיעה? על פי רוב, העמדה הראשונית קובעת את נקודת ההתייחסות לנושא הכתבה ולהיבטים נוספים הקשורים בו (Hall et al, 1978: 58). מכאן אפשר להבין שהקול של ההסתדרות הועם בעיתון "הארץ" לא באמצעות הדרתו, כי אם בזכות מיקומו ובשל אופן הצגתו. עניין הייצוג חשוב במיוחד, שכן זכות ההגדרה הראשונית מוקנית לא אחת גם לגורמים קיצוניים. במקרים כאלה הופכת הזכות לחיסרון בגלל הקשריה השליליים.

מבדיקת כלל הכתבות על פיטורי העובדים נמצא שבמאבק על המסגור, כלומר על קביעת המשמעות החדשותית של הסיפור, הצליחו המתחרים הזוכים להחדיר לסיקור את ההגדרה הראשונה, זו הנאמנה להשקפתם, בלי להיגרר לפרובוקציות ולהתבטאויות קיצוניות.

הדרכים הטקסטואליות לקידום פיטורי העובדים. העיתונות קידמה את הבניית הפיטורים כפעולה בלתי נמנעת בסיוע הממשלה והאוצר בשתי דרכים. הראשונה שבהן היתה העברת מסר של בהילות, דחיפות והשלמה עם הליך הפיטורים בשירות הציבורי. הכתבים והעורכים "של ידיעות אחרונות" הדגישו פעם אחר פעם את הפעילות הקדחתנית והמאומצת של הממשלה בהשגת יעדיה:

עד לפנות בוקר דלקו האורות במשרד האוצר, בהכנות לצעדים החדשים" (כותרת המשנה של גיליון 30 ביוני 1985).

בישיבה מרתונית שנמשכה מאז אתמול בצהריים עד הבוקר, החליטה הממשלה על שורת גזירות, התייקרויות ופיטורים" (כותרת המשנה של גיליון 1 ביולי 1985).

פיטורי עובדים ייעשו בהליך מזורז" (כותרת בעמ' 2, גיליון 4 ביולי 1985).

האוצר נחוש: 10,000 יפוטרו" (כותרת בעמוד הראשי, גיליון 8 ביולי 1985). הממשלה נחושה בהחלטתה לבצע את הפיטורים, ושום גוף ציבורי או ממשלתי לא יתחמק מזה (ציטוט מגוף הידיעה).

הפרקטיקה השנייה היתה שכנוע קוראי "הארץ" בנחיצות, בכדאיות ובתועלת שאפשר להפיק מפיטורי העובדים - מרכיב חשוב בתוכנית להצלת המשק. כך, בכתבה שכותרתה "כאלף מורים יפוטרו סופית בשל דחיית הטבות עציוני", הסביר שר החינוך, יצחק נבון, לנציגי המורים ש"עליהם לתרום חלקם להבראת המשק" (עמ' 1, 8.7.1985). כך גם בכותרת המשנה של גיליון 25 ביולי 1985: "פרס: עדיף פיטורים מוגדלים על שחיקת שכר, משום שיש בכך יתרון כלכלי לטווח ארוך". בה בעת ביקשה ההסתדרות לקדם מסגור תקשורתי משלה, והציעה חלופות לסעיף הפיטורים בתוכנית הכלכלית. אחת מהן היתה לעבור ל-5 ימי עבודה בשבוע במקום להגדיל את האבטלה במשק (כתבה על חלופה זו הופיעה בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" ב-28 ביולי 1985). הצעות נוספות לחיסכון בעלויות לפני פיטורי עובדים היו הפחתת שכר בשירות הציבורי ופרישה מוקדמת בתנאים מועדפים. דוגמה לסוג כזה של מסגור אפשר למצוא בכתבה הראשית של "הארץ" מ-8 באוגוסט 1985: "ההסתדרות תאפשר למזכיר עובדי המדינה ראובן בן עמי לנהל תחילה מו"מ עם הממשלה על הצעותיהם החילופיות שנועדו למנוע פיטורים". 

מרכזיות הפיטורים ושוליות העוני בתקשורת. מניתוח הכתבות עולה שבחירת הנושאים לסיקור הבעיות החברתיות היתה חלקית וחסרה. כלי התקשורת התייחסו בהרחבה לסוגיית הפיטורים בשירות הציבורי - מהלך שעמד אז על הפרק והוביל לערעור הביטחון התעסוקתי של אלפי עובדים - אבל מיעטו לעסוק במצב הכלכלי של העניים ובשאלה אם מדיניות הגזירות מחריפה את פערי ההכנסות בחברה ומרחיבה את ממדי העוני. לשם המחשה, ב"ידיעות אחרונות" הופיעו 17 פריטים על נושא הפיטורים, שהם 9.2% מכלל הסיקור, ו-6 פריטים בלבד (3.3%) על היבטים של העוני כגון אבטלה, מחסור במוצרי יסוד, פגיעה גדולה בקצבאות הביטוח הלאומי וכו'. ב"הארץ" נמצאו 16 פריטי חדשות על פיטורי עובדים, 9.3% מסך הפריטים, ורק 6 פריטים (3.5%) על מצב העוני.[10] סיקור הבעיות החברתיות בערוץ 1 היה שולי וזניח, ולפיכך לא נעשה כל שימוש בתכניו בחלק הזה.למרות הדברים שנכתבו כאן, צריך להודות שהכיסוי העיתונאי לא פסח על ההשלכות המידיות של הפיטורים והקיצוצים על שיעורי האבטלה והעוני במקומות ובמגזרים ספציפיים. הנה כמה דוגמאות להמחשה:

במגזר הערבי: חרדה בקרב הציבור הערבי: התוכנית תקשה במיוחד על המשפחות הערביות" (כותרת בעמוד 2 של "הארץ", 3.7.1985).

בעיירות הפיתוח: "90 אחוז בעיירות הפיתוח יהיו מטופלי שירותי הרווחה" - מזהיר ברוך אלמקייס, ראש מועצת ירוחם. בכנס ראשי עיירות הפיתוח בקריית שמונה הובע החשש שהגזירות יביאו לתסיסה חברתית, לשביתות ולהפגנות" (כותרת בעמוד 3 של "ידיעות אחרונות", 4.7.1985).

במגזר ההסתדרותי: מפעלים רבים ייקלעו בקרוב לקשיים עד כדי פשיטת רגל, והם ייאלצו לפטר עשרות אלפי עובדים - כך הזהיר אמש מנכ"ל קונצרן "כור" ישעיהו גביש הצופה מיתון חריף ביותר במשק" (פתיח כתבה בעמוד 3 של "ידיעות אחרונות", 8.7.1985).

בתחום הבנייה: כינוס חרום לקבוע מועד לפיטורי עשרות אלפים. הקבלנים: התוכנית הכלכלית תהרוס כליל את ענף הבנייה" (כותרת בעמוד 4 של "הארץ", 8.7.1985).

במובאות האלה נטען שהגידול הצפוי בעוני הוא תוצאה ישירה של הגזירות הכלכליות. קו ברור והכרחי נמתח על ידי הדוברים בין המדיניות הכלכלית בהווה ובין החרפת האבטלה בעתיד. הממשלה נתפסה בעיניהם כאחראית לערעור הביטחון הסוציאלי של מטופלי מערכת הרווחה ולהידרדרות הביטחון התעסוקתי של העובדים. ואולם, הדיון התקשורתי בבעיות החברתיות התפתח מתוך הכאב של נפגעי התוכנית הכלכלית, לא בעקבות סיקור עצמאי ומעמיק הבוחן את התחזיות הקודרות בתחום התעסוקה.

כלי התקשורת התייחסו בהרחבה לסוגיית הפיטורים בשירות הציבורי אבל מיעטו לעסוק במצב הכלכלי של העניים ובשאלה אם מדיניות הגזירות מחריפה את פערי ההכנסות בחברה ומרחיבה את ממדי העוני

הצגת העוני כבעיה ספורדית של קבוצות מסוימות, לא של החברה כולה, מִזערה את הטיפול בנושא. שתי כתבות, קצרות בהיקפן, היו חריג למגמה זו. באחת מהן נכתב כי "בעקבות ביטול הסובסידיות על מצרכים חיוניים והעלאת מחיריהם של עשרות מוצרים בסיסיים, צפוי השנה גידול במספר המשפחות שיגיעו לסף העוני" ("הארץ", 3.7.1985, עמ' 2). בכתבה נוספת פורסם תקציר מדו"ח ועדת המנכ"לים "לטיפול במוקדי האבטלה", אשר צופה ש"מימוש התוכנית הכלכלית החדשה יביא עד סוף דצמבר לעלייה ניכרת ברמת האבטלה" ("הארץ", 8.11.1985, עמ' 5).

זאת ועוד, הידיעות הבולטות, אלה המופיעות בעמודים הראשיים, עסקו בהליך הפיטורים, על כל המחלוקות הכרוכות בו - כגון היקפו, מועד ביצועו ואופן יישומו - ולא במשמעויות החברתיות שלו. הכותרות הבאות היטיבו להבהיר זאת:

כל המנהלים במגזר הציבורי נדרשים להעביר עד יום רביעי רשימת המועמדים לפיטורים" ("ידיעות אחרונות", 8.7.1985).

האוצר הקים 3 צוותים לפטר עשרת אלפים עובדי ציבור" ("הארץ", 8.7.1985).

רשימות 7,000 המפוטרים - היום. הרשימות יימסרו היום לוועדים, אך צפוי מו"מ של עד 3 חודשים" ("ידיעות אחרונות", 25.7.1985).

התרשמות בהסתדרות לאחר בדיקת הרשימות הראשונות: הפיטורים אינם חלים בשלב זה על הפקידות הבכירה ולשכות השרים" ("הארץ", 28.7.1985).

הפיטורים לא יזורזו; התהליך יימשך 80 יום. משרד רה"מ: ההסתדרות מנהלת משחק כפול" ("הארץ", 11.8.1985).

המסקנה: תיאור הפרוצדורה קדם לניתוח המהות, והעיתונים סיפקו במה לקבוצות שנפגעו ישירות מתוכנית החירום - בייחוד לעובדי ציבור המועמדים לפיטורים - במקום לייצר ביקורת עצמאית ולבחון את השלכות הגזירות הכלכליות על כלל החברה; אך כאן גם הסתיים הדמיון בין "ידיעות אחרונות" ל"הארץ". כפי שאפשר היה לראות, "ידיעות אחרונות" הסתייג מחלקים רבים בתוכנית הכלכלית, בעוד ש"הארץ" תמך בה בכל מאודו; "ידיעות אחרונות" העביר את הביקורת לפתחה של הממשלה, ואילו "הארץ" מצא בהסתדרות כתובת ראויה להאשמות; "ידיעות אחרונות" (בדומה לערוץ 1) הקפיד על רטוריקה מאוזנת בכיסוי המחאה נגד הגזירות הכלכליות, בשעה ש"הארץ" גינה את המפגינים ואת השובתים; "ידיעות אחרונות" שמר על עמימות בסוגיית הפיטורים, ו"הארץ" סבר שאין מנוס מפגיעה קשה בציבור העובדים. במובן הזה, שיקף הסיקור את העמדה המערכתית של כל אחד מהעיתונים.

---

הטקסט שלעיל לקוח מתוך ספרו של שגיא אלבז "נאמנות למקור", שראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2014

 

הערות

[1] מדגם הטלוויזיה היה מצומצם לעומת העיתונות המודפסת מסיבות טכניות. ארכיון הסרטים של ערוץ 1 העמיד לרשות המחקר הזה 8 קלטות בפורמט "יומטיק" - קלטות מקור שלא עברו תהליכי דיגיטציה. קלטות אחרות מאותה תקופה, שלא הומרו לפורמט דיגיטלי, אבדו או נשמרו במצב טכני ירוד מבחינה ויזואלית. בהעדר ארכיון חלופי ומכיוון שהטלוויזיה היתה חד-ערוצית, נשאר המדגם מוגבל.

[2] מושא סיקור כלשהו שהופיע בכותרת הראשית, בכותרת המשנה ובתמונה של פריט מסוים נספר פעם אחת בלבד.

[3]שחקנים יחידים או קבוצות שהופיעו כמה פעמים באותו פריט חדשותי נספרו פעם אחת בלבד.

[4] החלק הזה הוגבל לפרשנות בעיתונות המודפסת, מכיוון שבאותה תקופה התבססה מהדורת "מבט" על דיווחים חדשותיים, אובייקטיביים לכאורה, ולא על גילויי דעת.

[5] ראו דוגמה נוספת מכתבה שפורסמה ב-11 באוגוסט בעמוד 5 תחת הכותרות: "שיבושים צפויים היום בכל בתי המלון בארץ" ו"אזהרה מפני פגיעה בתיירות".

[6] החלטה זו של הטלוויזיה עוררה תגובות נסערות. כותרת ענק "בידיעות אחרונות" ציטטה את דברי שר האוצר מודעי: "הטלוויזיה מתנכלת למדינה, מתעללת בממשלה, פוגעת בכלכלה" (8.7.1985, עמ' 3).

[7] ראיון עם אלישע שפיגלמן, לשעבר נציב קבילות הציבור ברשות השידור, לשעבר עורך מבט וכתב כלכלי.

[8] ראיון עם גדי סוקניק, בעבר כתב כלכלי ברשת ב', כתב מדיני בערוץ 1, עורך פוליטי ומגיש חדשות 2.

[9] ראיון עם חיים פלטנר, לשעבר כתב וראש הדסק הכלכלי בערוץ 1.

[10] בחלק הזה של המחקר הוחלט לנתח כתבות שהתמקדו בפיטורי עובדים, אבטלה, מחסור ועוני (מתוך אזכורם בכותרות), ולא לכלול פריטים נוספים שעסקו בנושאים האלה רק בשולי הטקסט.