חברים ומליצי יושר הם דבר חשוב בחיים, במיוחד עבור מורשעים בפלילים. בין שלל עדי האופי שלקחו חלק בשלב הטיעונים לעונש במשפטו של המורשע הטרי וראש עיריית בת-ים המושעה שלומי לחיאני אפשר היה למצוא לא מעט אנשי שם. כך העידו בשבחו של לחיאני, לפי הדיווחים, שרת הבריאות יעל גרמן, שר הרווחה מאיר כהן, שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, חתן פרס ישראל אלי אללוף וח"כ דוד צור.
העיתונאית אורלי וילנאי (צילום: משה שי)
גם שמותיהן של שתי עיתונאיות נכללו ברשימת העדים הארוכה והנוצצת. השתיים, אורלי וילנאי ואבירמה גולן, צוטטו כמי שאמרו מלים חמות על לחיאני. גולן, שמנהלת בשנתיים האחרונות את המרכז לעירוניות ותרבות ים-תיכונית של עיריית בת-ים, צוטטה כמי שהעידה: "הכרתי את שלומי והתרשמתי ממנו כפי שלא התרשמתי מאף אדם קודם. נתקלתי באישיות שהיא תערובת כמעט בלתי אפשרית של חזון על סף של מגלומניה, עם אידיאולוגיה עמוקה ואנושית, וגם עם סוג של תמימות כמעט ילדותית ואינטליגנציה גבוהה". וילנאי העידה: "מצאתי אצל שלומי לא רק חמלה בסיסית, אלא גם רצון לתיקון עוולות. בילדותי, בת-ים היתה שם נרדף לפשע. היום, לך תמצא דירה בבת-ים. שלומי הפך אותה לעיר מפוארת".
הסכמתם של עיתונאים לשמש עדי אופי ראויה לבחינה. בשיחה שנקלעתי אליה עם עיתונאים, אגב אותם דיווחים, מצאתי את עצמי דווקא מגן על העיתונאי המעניק למורשע בעל שררה עדות אופי. המתנגדים סברו כי מתן עדות אופי לנבחר ציבור שמעל באמונו של הציבור שעליו הופקד אינו מתיישב עם קריאה מצד אותם עיתונאים לביעור שחיתות ולצדק חברתי. על-פי אותם בני-שיח, עיתונאים שנותנים עדות אופי לעבריינים לוקחים חלק בהשחתת המידות.
המורשע הרי מביא עדי אופי שהם עיתונאים או שרים משום שהוא מאמין שלמלתם משקל גדול יותר וממילא נכונותם לתת אותה עדות משמעותית יותר משל מי שאינו מפורסם. מבחינת המתנגדים, שהעבריינים יביאו את הגננת או הדודה כעדות אופי, ולא את העיתונאי והשר. סיכומו של דבר: עדות של עיתונאים לטובתו של מי שהורשע במעילה באמון בוחריו וסרח בתפקידו כאיש ציבור היא דוגמה מובהקת לקשר פסול של הון-שלטון-עיתון.
אני כשלעצמי מתקשה להשתכנע. האם נאסור על כל איש ציבור או בעל מקצוע אמון להעיד על אופיים של מורשעים? אולי אנחנו דווקא צריכים לעודד את עדי האופי האלה, שיש להם מה להפסיד מעדות כזו וששיקול הדעת שלהם צריך להיות מוקפד יותר משל אחרים. הם, הבוחרים להעיד עבור אדם כשהם יודעים שיעמדו על כך לביקורת ציבורית, יבחרו אולי רק את המקרים המתאימים להענקת עדות כזו.
אבירמה גולן (צילום: משה שי)
מעבר לכך, מתן עדות אופי אינו אומר בהכרח שהמעיד מסכים ומקבל את מעשה העבריינות ושהוא אינו מסתייג ממנו. גם לעיתונאים יש מקורבים, חברים או בני משפחה שחוטאים לעתים בפלילים. גם מי שפשע באופן מתמשך ומעל באמונו של ציבור אמור לקבל את הזכות להציג פנים אחרים באישיותו, על-ידי מוקיריו ומקורביו.
נוסף על כך, וזה אולי עיקר העניין, עדות האופי היא בגדר קוריוז שאין לו השפעה גדולה על החלטתו הסופית של בית-המשפט בקשר לעונש, במיוחד אחרי התיקון לחוק המחייב קביעת מתחמי ענישה. מהו אותו תיקון?
נושא הבאת הראיות לעניין העונש הוסדר עד לאחרונה בסעיפים 187–190 לחוק סדר הדין הפלילי. באופן עקרוני, מבחינת ראיות לעונש, היה התובע מביא ראיות בדבר עברו הפלילי של הנאשם (אם ישנו), ובמקרים מסוימים היה מעיד את נפגעי העבירה ביחס לנזק שהעבירה גרמה להם. הנאשם היה מביא ראיות שונות בדבר אופיו הטוב או בדבר עניינים אחרים שלדעתו יש בהם כדי להביא להקלה בעונשו, וככלל היתה מסגרת הדיון חופשייה יחסית והנושא לא מוסדר ממש.
בסוף 2012 נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו "הבניית שיקול הדעת בענישה". כיום, בית-המשפט צריך לפעול על-פי "העיקרון המנחה" המעוגן בסעיף 40ב לחוק העונשין. מדובר במסלול תלת-שלבי, ובלשון הסעיף: "לשם כך יתחשב [בית-המשפט] בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט".
סעיף 40ט קובע כי בקביעת מתחם הענישה ההולם על בית-המשפט להתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה אם סבר שהן משפיעות על חומרת העבירה ועל אשמת המורשע בעבירה. בין הנסיבות שנמנות באותו סעיף ניתן למצוא את התכנון שקדם לביצוע העבירה, חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחרים עליו, הנזק שהיה צפוי להיגרם ושנגרם מביצוע העבירה, הסיבות שהביאו את מבצע העבירה לבצעה, יכולתו להבין את הפסול במעשיו ואת משמעותם, יכולתו להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשיו, מצוקתו הנפשית, הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם ועוד.
לאחר שבית-המשפט מביא בחשבון את כל העניינים האלו, הוא קובע בהתייחס אליהם את "מתחם העונש ההולם", כלומר טווח העונש שיטיל על המורשע. רק לאחר שעשה זאת הוא רשאי לדון בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כפי שקובע סעיף 40יא. שיקול הדעת באשר למשקל שיש ליחס לאותן נסיבות שאינן קשורות נתון בידי בית-המשפט באופן מוחלט, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם הענישה ההולם שנקבע.
עופר גלזר (צילום: מיכל פתאל)
בין הנסיבות האלה אפשר למצוא למשל את הפגיעה של העונש בנאשם או במשפחתו, הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, חזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב, מאמציו לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שגרמה, שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, התנהגותו החיובית ותרומתו לחברה, נסיבות חייו שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה, עברו הפלילי או העדרו ועוד.
כלומר, אם לסכם, עדויות האופי הנהדרות האלה אינן אמורות לקבוע את מתחם העונש, אלא רק להשפיע על מיקומו בתוך המתחם, וגם זאת בתוך ים שיקולים רחב. בסופו של דבר מדובר בפיקנטריה שולית שכפי שראינו לאחרונה עם נאשמים מפורסמים אחרים, לא הועילה להם במיוחד.
מנגד, מה שעוד כדאי להזכיר הוא שמצעד עדי אופי מפורסמים אכן גורם לתחושת אי-נוחות כשהוא נדמה כניסיון מוגזם להשפיע על השופט בעזרת חברים-כוכבים. הדבר הזה יכול לפעמים, כפי שהוא נתפס גם בציבור, להביא ליחס הפוך מהמצופה והסתייגות מהמורשע המומלץ. צריך גם לציין כי היותו של עיתונאי עד אופי חוזר או סדרתי גם היא אינה רצויה ויכולה להעיד על שיקול הדעת הלקוי שלו בבחירת סביבתו הקרובה, או על תפיסה לקויה של התנהלות ראויה.
במקרה של אורלי וילנאי, על אף שלא מצאתי דיווחים נוספים על עדויות אופי אחרות שנתנה, הרי שלאחרונה נתנה עדות אופי ציבורית לנבחר ציבור אחר, סילבן שלום, בעת שנקלע לחקירת המשטרה בחשד של ביצוע עבירת מין. מקרים נוספים שבהם תבחר וילנאי לתת בקשר אליהם עדויות אופי דומות עלולים לגרום לנו לפקפק בשיקול הדעת שהיא מפעילה בבחירת המקורבים אליה.
גיא מרוז מגחך את עדויות האופי שניתנו לעופר גלזר, בטור ב"מעריב" מ-2005
לפני כמה שנים, ואגב עדויות אופי אחרות שהעניקו אנשים שונים לעופר גלזר, שהורשע בעבירת מין, טרח בן-זוגה של וילנאי להפוך את המיצג הזה למחזה מגוחך. ייתכן שווילנאי לא קראה אותו טור של מרוז, אבל שיחה קצרה איתו אמורה להביא אותה למסקנה שלהבא כדאי להימנע מעדויות דומות, כדי לא ליצור מאסה קריטית שתוביל לביקוע המוניטין העיתונאי שלה. מה שברור הוא שכל עיסוק עיתונאי של וילנאי בלחיאני בנסיבות האלה יהיה לא ראוי בנסיבות העניין.
באשר לעדה העיתונאית הנוספת, אבירמה גולן, נציין כי היא אמנם אינה עיתונאית פעילה כיום, אך היותה מנהלת של גוף במערך העירוני שבראשו עומד ראש העירייה המורשע מעוררת קשיים אחרים. באלה לא נתמקד הפעם בשל רלבנטיות פחותה יותר לפורום הדיון, אך נזכיר שחזרה של גולן לעיסוק פעיל בעיתונות תחייב אותה ככל הנראה להימנע מסיקור עניינים הקשורים ללחיאני או לפחות להצטייד בגילוי נאות רחב היקף ורב פרטים, שיעמיד מראש את איכות הסיקור בספק מקצועי. פרשנות ומאמרי דעה הם עניין אחר, אך גם בנוגע להם ברור שיש לאפשר לקורא לקבל את תמונת יחסי הקרבה שבין העיתונאי לבין מקורבו-מסוקרו.
המוזות מתחילות לרעום
כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, קובעת האמרה הידועה. בסוף-השבוע האחרון קיבלנו המחשה לאמרה הזאת כשעיתונאית חדשות 2 דנה וייס צייצה בחשבון הטוויטר שלה את דברי התוכחה הבאים: "בפעם הבאה שתשאלו למה אין נשים באולפן, קחו בחשבון שהן מעדיפות לומר לא. לא מתאים, לא רוצה, לא מומחית. לא מדברת עכשיו. ככה לא בונים חומה". אם כן, במציאות שמציירת וייס, מקבילותיהן של המוזות מהמיתולוגיה היוונית והרומית, שהפגינו תחומי ידע והתמחות מגוונים, ממוזיקה ומחול ועד פילוסופיה וספרות, אינן בנמצא, במיוחד כשמדובר בנושאי צבא וביטחון.
מה שווייס אולי תופתע לגלות הוא שבדיוק באותן שעות היו דווקא ערוצים, כמו ערוץ 1, שהצליחו לשלב מספר לא מבוטל של נשים בשידורי הרצף במסגרת הגל הבטחוני הפתוח שמלווה את מבצע "צוק איתן". היו צייצנים, כמו דרור דולפין (בן-זוגה של העיתונאית גל גבאי), שהפנו את תשומת לבה של וייס בתגובה לתצלום מסך של אולפן הערוץ הראשון ובו פאנל של חמש(!) נשים ודמות גברית בודדת (המנחה אורי לוי).
@danawt @BarakRavid pic.twitter.com/cVQs9047kf
— dror dolfin (@drordo) July 12, 2014
המאבק התודעתי להשגת ייצוג הולם נשי על המסך הוא עניין נמשך שגם אני עסקתי בו לא פעם. הרשות השנייה אף הקימה ועדה מיוחדת לבחינת הסוגיה הזו, וארגונים רבים, ובהם תא העיתונאיות, פורום דבורה ואפילו המועצה לביטחון לאומי, מקדמים באופן עקבי מאגרים של נשים בתחומי מומחיות שונים, שיכולות לשמש אלטרנטיבה הולמת לשלטון הגברי בשולחנות האולפנים.
מה שהחל לקרות באולפנים מסוימים לאחרונה, ודווקא אגב אירועים בטחוניים, מוכיח שאם רוצים להביא נשים אל המסך, ולא רק כמגישות או כתבות, בהחלט ניתן לעשות זאת. אגב, רשימות של מומחיות בענייני השעה שהכילו שמות רבים של מרואיינות אפשריות הופצו עם תחילת המבצע לשלושת הערוצים. אולי היו כאלה שבחרו לעשות בהן שימוש מושכל פחות.
הסוגיה הזאת רלבנטית לא רק בימי לחימה ופרשנות בטחונית, אלא גם בשגרת אולפנים רוגעת. כשירות לציבור התחקירנים, העורכים ושאר המעורבים ביצירת התמהיל האנושי באולפנים המשדרים, אני מביא כאן קישור למאגר "מועצת החכמות" שהוקם על-ידי "אנו". המאגר מכיל שמות של עשרות רבות של מומחיות במגוון רחב של תחומים שהביעו נכונות להתראיין ולהופיע באולפנים בתחומי מומחיותן.
הסברים כמו אלו שמסרה וייס מאבדים את הלגיטימיות שלהם, כמו גם את הבסיס העובדתי שלהם, נוכח רשימות רחבות כאלה. כדאי שקברניטי האקטואליה שלנו יעברו ממצב תודעתי של הסברים ותירוצים לפעולה יוזמת ולשימוש בכלים שעומדים לרשותם כדי לשנות את המצב.
קוסנם בזק
בשיאו של המערכון המונומנטלי "סיירת עולם" של מוני מושונוב, שלמה בראבא ורבקה מיכאלי, ששודר ב"סיבה למסיבה" בערוץ 1 ב-1990, בעת שבזק היתה עדיין השולטת הברורה והמוחלטת בשוק הטלפוניה שלנו, עומד מושונוב מתוסכל מול טלפון ציבורי של בזק ו"מברך" במבטא הונגרי כבד "קוסנם בזק", כלומר, "תודה רבה, בזק".
היה קשה שלא להיזכר באותו משפט, שהיה לקאלט, למקרא ציוצו של אמיתי זיו מ"דה-מרקר" שהפנה לכתבה שפורסמה ב"וואלה", בלא קרדיט לכותב העלום ו"בשיתוף עם בזק". לא מיותר להזכיר גם כי בין בזק ל"וואלה" יש קשרי בעלות. הכתבה עסקה שלא במפתיע ביכולת השרידות של הטלפון הקווי למרות כל ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות. בין שאר דברי השבח הלא מרומזים שם ניתן היה למצוא פסקאות כמו זו:
עבור רובנו, כנראה שנעים יותר לדבר בנייח – גם מתוך הרגל של שנים, וגם בגלל התחושה שאפשר להניח קצת את הסמרטפון שזועק לכמה רגעי התייחדות עם המטען. הטלפון הקווי לא מתחמם, הסמסים לא קופצים באמצע, ואם הילדים שלנו רוצים לדבר – תמיד נעדיף שהם יעבירו שעות של שיחות על שיעורי בית או סתם קשקושים בטלפון הקווי. כמובן שבמקרה של עסק עצמאי במשרד או בבית, המספר הקווי הוא סוג של תחושת ביטחון (זה מרגיש קצת חשוד לצלצל לעסק עם מספר סלולרי, לא?). אגב, עסקים רבים מחזיקים את הקו כי הם זקוקים לחיבור לבן-דודו הרועש של הטלפון הקווי: הפקס".
התרכובת החומצית הזאת מעידה בעיקר על תוכן שיווקי במעטפת מכובסת, ובעיקר על חוסר בושה והעדר גילוי נאות. ערבוב תכנים שיווקיים במה שמתחפש להיות ידיעה לגיטימית הוא מעשה פסול גם ברמה החוקית. לא אטרחן את שנידנדתי פה לא מעט פעמים בעבר. רק נזכיר שלאחרונה הלינו ב"וואלה" על תוכן שיווקי שאותר על-ידיהם במקומות אחרים. נוסיף ונזכיר כי הצימוד השיווקי הזה אינו מתרחש בפעם הראשונה. בדיווח מנובמבר האחרון הצביע עליו כאן אורן פרסיקו, והיה ניתן לצפות שהמעשה הפסול ייפסק, אלא שציפיות לחוד ומעשים לחוד.
כתבת תוכן שיווקי לחברת בזק במדור העסקים באתר "וואלה", 11.5.14
בזק, אגב, אינה מגבילה את עצמה לתחומי ממלכת הבעלות שלה ושולחת את ידה בכתיבת תכנים משותפים פסולים כאלה ונטולי אבחנה או גילוי מספיקים גם עם "גלובס", למשל בכתבה הזאת (החתומה הפעם על-ידי עמית גל), שעוסקת בענייני שיחות בינלאומיות ומקדמת בין השאר אפליקציה מבית בזק.
מי שיחזור לאותו מערכון מופלא שהזכרתי בתחילת הקטע, ימצא בתחילתו ביקורת לא כל-כך מרומזת על הבזבזנות של כוח האדם ברשות השידור עצמה (כן, כן, כבר בתחילת שנות ה-90 והרבה לפני שלנדס עמד בראש ועדות). שלמה בראבא מגלם את מנחה "מבט שני" מיכאל קרפין, מישיר מבטו למצלמה ואומר: "כדי לענות על שאלה זו [איך ישראל נתפסת בעיני העולם] יצאה המצלמה שלנו, שני צלמים, שלושה טכנאים, משגיח כשרות אחד, 60 מפיקים, 400 במאים ו-920 מלווים לכל רחבי תבל, וזה מה שהביאו לנו באמתחתם".
על שולחנו של בראבא/קרפין ניצב כל אותה העת טלפון חוגה נייח של בזק. בסופו של דבר, הנה לכם ההוכחה שיש דברים שאף פעם לא משתנים.