האבולוציה הדרוויניסטית אינה מאפשרת מועד ב' לבלתי מסתגלים. עיקרון זה נכון לא רק לתחום הביולוגיה, אלא גם למרחב התקשורתי המודרני. ההתפתחות המהירה של טכנולוגיות תקשורת אינה מותירה מרווח נשימה למוסדות ולארגונים חברתיים, ומחייבת אותם בהסתגלות מתמדת. מהרגע שבו מנכ"לית משרד החינוך מכנסת ועדה לקביעת נוהלי תקשורת בין מורים לתלמידים בפייסבוק ועד אשר מתפרסמות ההוראות בחוזר המנכ"ל, כובש הווטסאפ את זירת התקשורת, ונפתחת לה תיבת פנדורה חדשה של איומים, קונפליקטים וכמובן הזדמנויות חינוכיות מרתקות.

וכמו בתי-הספר, גם צה"ל הוא ארגון בהסתגלות. חוקרי התקשורת הלל נוסק וחיליק לימור מתארים תהליך ארוך שבו הפך הצבא מארגון "מסתגר" לכזה המקיים דיאלוג פתוח עם המרחב התקשורתי. אלא שהקצב המהיר של החידושים הטכנולוגיים בשנים האחרונות מחייב את הצבא לתגובה מהירה הכוללת שלושה שלבים: זיהוי, תגובה והטמעה.

דוגמה לכך היא תופעת "הלוחם הסלולרי" במלחמת לבנון השנייה: חיילים רבים – בייחוד מקרב משרתי המילואים – לחמו בעומק שטח האויב ובפאוץ' האפוד שלהם רטט הסלולר. במחקר שערכתי בנושא סיפר לי מילואימניק כיצד במהלך "אלמנת קש", מארב שמוקם בבית בכפר לבנוני, התנהל ירי רציף בחדר הסמוך אליו, בזמן שהוא עסק בהזמנת אינסטלטור לתקן סתימה בכיור המטבח בביתו. המערכת הצבאית הבינה מהר מאוד את האיום על בטחון המידע ואת המורכבות הפסיכולוגית של לוחם המתפקד כאשר משפחתו מלווה אותו בכיסו, והסיקה את המסקנות הנדרשות. ואכן, במבצע עופרת-יצוקה, האיסור על שימוש בסלולר נאכף בקפידה, והמכשירים נאספו כבר בשטחי ההיערכות.

ההסתגלות לפייסבוק היתה מהירה לא פחות. מתקופת שירותי כחייל סדיר נותרו חקוקות בזכרוני כרזות התוד"א המודבקות בחדר האוכל ובדלתות השירותים, העוסקות במבנה כיתות החי"ר הסורי ובשריון המצרי. "הילידים הדיגיטליים" שנמצאים כעת בשירותם הצבאי זוכים לכרזות המתמקדות כמעט במסר אחד בלבד: Don’t Share. קלי הדעת המשתפים תמונות מחאה במדים נשלחים אחר כבוד לתקופת גמילה דיגיטלית במחבוש הצבאי.

במבצע "צוק איתן" הגיע זמן הווטסאפ. יובל דרור מבחין בין שני דפוסי הודעות: "שמועות", שרובן מופצות על-ידי צעירים משועממים, ו"ידיעות", הכוללות הדלפות מגורמי ביטחון, לעתים דרך עיתונאים החוסים בצל מקלדת הסלולר מאימת הצנזורה. אכן, המנגנונים של הפצת שמועות זוהו כבר בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, אולם הקצב הבלתי נתפס של הדיפוזיה הסלולרית מציג בפנינו מציאות חדשה.

סימה ואקנין-גיל, הצנזורית הראשית, טענה בנחרצות שיש ערך עצום בצווי איסור פרסום גם כאשר הידיעה זורמת לה בנחת בנהרות השוצפים של הרשתות החברתיות. לדבריה, עיכוב של שעה אחת בדליפת מידע לחוליית החוטפים (כגון תמונות מהרכב השרוף) מנוצל על-ידי גורמי הביטחון להתקדמות בחקירה. אולם למרות זאת יש צדק בטענה על המחיר הכבד שמשלם הצבא בירידה באמון שנותנים בו האזרחים. לכך יש לצרף את הפגיעה בקצב הדיווח של אתרי החדשות, שנזהרים לרוב מפרסום "ידיעות" ו"שמועות" ללא אישור רשמי.

בשבוע האחרון נכחתי בשתי חתונות, ובשתיהן נקטע האירוע עקב אזעקות חוזרות. מרבית הנוכחים שהצטופפו במרחבים המוגנים מיהרו לשלוף את מכשירי הסלולר ולהתעדכן. בשיטוט מהיר וחטטני בין ההמון, קשה היה לפספס שמבין מסכי הסלולר לא בלט הצבע האדום של ynet ו-nrg או העיצוב הכחול של אתר "הארץ", אלא האייקון הירקרק והחגיגי של המלך החדש: הווטסאפ.

יובל דרור פסימי, אולם צה"ל יסתגל לשינוי בדפוסי הפצת המידע, כי אין לו ברירה אחרת. אך הסתגלותו לא תמנע את השלב האבולוציוני הבא. גם כאשר נתבשר על הקמת "מחלקת השמועות של דובר צה"ל", מן הסתם בסבב העזתי הבא יהיו אלה כבר חדשות האתמול. הצנזורית הראשית תיאלץ גם במערכה הבאה לעמוד מול ביקורות המראיינים בדבר הרלבנטיות של המערכת אל מול אפליקציה חדשה, ואנו נזכה לקרוא שוב את פרשני "העין השביעית" החובטים בגמלוניות של צה"ל, שלא עומד בקצב ההתפתחויות.

חננאל רוזנברג הוא דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטה העברית ומלמד תקשורת באוניברסיטת אריאל