אירועים כמו אלה המתרחשים עתה בעזה מזמנים לעיתונאים, לחוקרי תקשורת ולאזרחים אפשרות מצוינת לדון באחד הנושאים המרתקים הנוגעים בתפקודה של העיתונות; התנהגותה מול המוסד הפוליטי במצבי חירום.

לכן קראתי בעניין את מאמרו של איתמר ב"ז, המבקר את העיתונות הישראלית על שמיהרה לקנות את גרסת דובר צה"ל על סיכול ממוקד מוצלח שביצע חיל האוויר בבכיר מערך הרקטות של החמאס ברצועה לפני כמה ימים, על אף שהתגלה מיד אחר-כך שהוא עדיין בחיים. כך גם צידדה בהכחשות של דובר צה"ל לפני כשבוע בנוגע לשמועות, כביכול, ברשתות החברתיות על מבצע צבאי קרוב בעזה – "צוק איתן" שמו – ועל גיוס מילואים נרחב לקראתו, שהתגלו דווקא כנכונות לאחר כיממה. לעומת זאת שיבח הכותב את ארגוני התקשורת הזרים, כגון סוכנויות הידיעות רויטרס ו-AP, על נוהלי עבודה מקצועיים יותר, התורמים לדבריו לעבודה אמינה ומדויקת שאינה מסתמכת באופן עיוור על הגרסאות הרשמיות של צה"ל.

אני מסכים לחלוטין עם ביקורתו של ב"ז על ארגוני התקשורת הישראליים באירועים אלה, אבל להבנתי הוא קושר לארגוני התקשורת הזרים כתרים לא להם בכל הנוגע לאמות המידה המקצועיות שלהם. אתחיל בטענה מתריסה כלפי ב"ז, שארחיב ואסביר בהמשך. לו רויטרס או AP היו דוגמה ומופת לעבודה עיתונאית – המחייבת יחסי יריבות וביקורת כלפי הדרג הצבאי והמדיני וכלפי מקורותיהם האינטרסנטיים – לא היתה ארה"ב יוצאת למלחמת עיראק השנייה ב-2003 באמתלה שקרית מבית-היוצר של ממשל בוש, ולפיה יש לפרק את סדאם חוסיין מנשק להשמדת המונים. נשק כזה לא נמצא עד היום, וכנראה לא היה ולא נברא.

עיתונות ראויה, הכופרת בגרסת המוסד הפוליטי וקוראת עליו תיגר, היתה צריכה, באמצעים שעמדו לרשותה, להגיע למסקנה כי סיפור הכיסוי של בוש ליציאה למלחמה מצוץ מהאצבע וכי ראוי יותר לצאת למלחמה נגד סעודיה, שותפתם של בוש האב ובוש הבן בעסקי הנפט, שרוב מחוללי הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001 היו אזרחיה, כפי שטען חוקר התקשורת החשוב, רוברט אנטמן (Entman, 2003). זהו מחדל גדול בהרבה מהמחדלים המיוחסים לעיתונות הישראלית בעזה בשבוע האחרון.

מלחמת עיראק השנייה והאירועים ברצועה אינם דוגמאות יחידות. מחקרים אקדמיים רבים נכתבו בעשרות השנים האחרונות בנושא תפקוד העיתונות במצבי חירום ובתקופות משבר – במדינות כגון ארה"ב ובריטניה. המחקרים מוכיחים כי גם במדינות דמוקרטיות אלה העיתונות לוקה בשעת חירום באותם מאפיינים של התגייסות לצדם של הצבא ושל הדרג הפוליטי. כך קרה לעיתונות האמריקאית במלחמת העולם השנייה, כאשר עיתונאים אמריקאים גויסו לצבא וסיקרו את המלחמה במדים (Moskos, 2000), ובמלחמת עיראק הראשונה, שבמהלכה אימצה העיתונות האמריקאית את מסגורו של סדאם חוסיין כהיטלר ואת המאבק בו כמלחמת העולם השנייה, שניצחון בה הוא תנאי הכרחי להמשך קיומה של התרבות המערבית (Katz, 1992).

ה"סאן" הבריטי בתקופת מלחמת פוקלנד

גם העיתונות הבריטית התנהגה בצורה דומה. במבצע סיני (1956) היא שיתפה פעולה עם ממשלת בריטניה והעלימה מהציבור את ההכנות לעימות מול מצרים (מן, 2012). במלחמת פוקלנד (1982) נשלחו עם הכוחות לאיים רק עיתונאים בריטים, דבר שקידם אפשרות לסיקור חיובי – יחד עם צנזורה צבאית הדוקה ועם האפשרות להביא עיתונאים, שהיו מוגבלים בתנועתם, רק למקומות שהיו נוחים לצבא הוד-מלכותה (Glasgow University Media Group, 1986). בפיגועים ברכבת בלונדון בשנת 2005 – כך קובע מחקר – קיבלה העיתונות את גרסת ממשלת בלייר כי המפגעים הם "זרים", על אף שכבר באותו שלב היתה העיתונות הבריטית יכולה לברר ולמצוא כי המחבלים הם ילידי בריטניה (Canal & Sanders, 2013).

מחקרים מראים כי גם במלחמת וייטנם, שסיקורה נחשב בטעות למופת של ביקורת עיתונאית, לא ביקרה העיתונות האמריקאית את מעורבות ארה"ב במלחמה במשך שנים ארוכות. הביקורת החלה רק לאחר שרבים בתוך האליטה הצבאית והפוליטית בארה"ב ביקרו את הממשל האמריקאי על מעורבותו בדרום מזרח אסיה. מסקנת מחקרים אלה, על כן, היא כי העיתונות בארה"ב נגררה אחרי הביקורת בנוגע למעורבות האמריקאית במלחמה ולא יזמה אותה כפי שנהוג לחשוב (Hallin, 1986).

ואולם, התגייסותה של העיתונות לטובת הצבא והמוסד הפוליטי מאפיינת גם תקופות רגיעה. מי שחושב שהוויכוח השנתי על תקציב הביטחון בישראל בין צה"ל למשרד האוצר הוא מקרה פרטי של התגייסות כתבים צבאיים לטובת לובשי המדים, יכול לקרוא מחקר שיצא בשנים האחרונות בבריטניה ולפיו מאז 1988 משרתת העיתונות הבריטית את הצבא הבריטי ואת הפוליטיקאים הבריטים, המבקשים בכל פעם מחדש להעלות את תקציב הביטחון של הממלכה-המאוחדת, למרות סיום המלחמה הקרה והיעלמותה של ברית-המועצות. זאת, באמתלות שונות כגון הצורך ביצירת תשתית צבאית שתסייע בהתערבות מהירה באסונות הומניטריים ברחבי העולם (Lewis & Hunt, 2011).

מחקרי תקשורת מדגישים דבר נוסף, שיהיה בו משום סגירת מעגל עם המקרים שהובאו במאמרו של ב"ז ועם הדוגמאות שהוספתי: כאשר עיתונאים מסקרים עימות שבו קוראים תיגר על המדינה שהם אזרחיה, הם מאמצים את המסגרת הלאומית-פטריוטית, שמביאה אותם להתגייס, מדעת או שלא מדעת, לטובת ארצם וצבאה. כאשר הם מסקרים עימות שמדינתם אינה מעורבת בו, הם מאמצים מסגרת עבודה נטולת רגש פטריוטי, שבה שולטים קריטריונים של עבודה עיתונאית מקצועית (נוסק, 2003).

חיים פרנקל היה בשנים 1995–2005 הכתב הצבאי של סוכנות עתי"ם. דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן. מלמד תקשורת ועיתונאות במסלול האקדמי, המכללה למינהל, ובמכללת כנרת בעמק הירדן

מקורות:

מן, ר. (2012). המנהיג והתקשורת דוד בן גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948- 1963. ת"א: עם עובד.

נוסק, ה. (2003). חדשות שלנו וחדשות שלהם: על תפקיד הזהות הלאומית של העיתון  והעיתונאים בהגדרת אלימות פוליטית וטרור כחדשות חוץ.  נקודת מפגש, א-1, 75- 116.

Canal, M.J, & Sanders, K. (2013). Crisis communication and terrorist attacks:  Framing a response to the 2004 Madrid bombing and 2005 London bombings. In W.T Coombs & S.J Holladay (Eds.), The handbook of crisis communication. Chichester: Wiley-Blackwell

Entman, R.M. (2003). Cascading activation: Contesting the white house’s frame after 9/11. Political Communication, 20, 415–432

Glasgow University Media Group. (1985). War and peace news. Milton Keynes: Open University Press

Hallin, D. (1986). The uncensored war. Berkeley: University of California Press

Katz, E. (1992). The end of journalism? Notes on watching the war. Journal of Communication, 42 (3), 5-13

Lewis, J., & Hunt, J. (2011). Press coverage of the UK military budget: 1987 to 2009. Media, War & Conflict 4(2), 162–184

Moskos, C. (2000). Toward a post military. In S. Cohen (Ed.), Democratic society and their armed forces (pp 3-26).  London: Frank Cass