קשה למנות את הגמגום כתכונה מועילה למי שמבקש להצליח כעורך-דין או בתקשורת, ובמיוחד בטלוויזיה. רונאל פישר בהחלט הצליח בשניהם, בין היתר מפני שהצליח להפוך את הגמגום מחיסרון ליתרון; לגייס אותו לטובת החזות והדימוי המוטעים של איש עגלגל, כבד פה, חסר אונים כביכול. כל אלה מעוררים אמפתיה וחמלה אצל בני-שיחו, שממהרים לשפוך בפניו את אשר על לבם. כך הצליח פישר העיתונאי להפוך לתחקירן ומראיין כוכב, ולתלות על חגורתו לא מעט גולגלות שהתפתו לספר לו דברים שלא חלמו שיפורסמו, כפי שסיפרה למשל אתמול הדס שטייף בגלי-צה"ל.

הגמגום מעורר האמפתיה הפך את פישר לכוכב טלוויזיה, ואפילו קולנוע. אי-אפשר היה שלא להתאהב בו בסרט המרגש שביים אחיו דוד על המסע של האחים והאחות פישר – דוד, גדעון, רונאל ואסתי – בעקבות הסיפור של האב כפועל כפייה אצל הנאצים באוסטריה.

פישר עשה ועושה חיל מהקסם שהוא מטיל על סביבתו. הצירוף הזה שבין החזות מעוררת הסימפטיה לרעיונות הפרועים שובה אפילו מומחי נפש כמו פרופ' יורם יובל, שנפעם ממשפטים כמו שפישר ניסח אצלו בתוכנית "שיחת נפש": "יש בי מערבולת פנימית של שאלות מוסריות, האם אני מוסרי, האם ראוי בכלל להיות מוסרי?". ואללה. השניים הפכו גם לצמד טלוויזיוני. צמד אחר בנה פישר עם מיקי רוזנטל, ומי יטיל דופי ביושרו של מי שהיה בצוות שלחם בכל מאודו בשחיתות.

הבעיה של פישר, כמו של בני פורמן מסרטו של אורי זוהר, אינה רק המערבולת המוסרית, אלא גם העובדה הפשוטה שהוא תמיד רצה יותר. פישר סיפר פעם בראיון שהמניע שלו הוא הכסף – להיות מסוגל לקנות לאשתו סלון מהביטאט, כלשונו. מהר מאוד הבין שמעיתונות לא יתעשר. בכך הוא אינו שונה מעיתונאים רבים אחרים שקצה נפשם מלדשדש יום יום לאורך שנים בווייה-דולורוזה הבלתי המתגמלת הזו. פישר נסק עד מהרה למעמד של כוכב תקשורת, אבל הבין את המגבלות ואת תקרת הזכוכית שאפילו הסוכריות שהרעיף עליו עופר נמרודי ב"מעריב" לא יוכלו לפרוץ. אופיו סיפק את החסרונות והיתרונות – שהתגלמו הן בתרומתו העיתונאית לנמרודי ול"מעריב", ובהמשך גם בפרקטיקה המשפטית שפיתח.

כעורך-דין, הבין שהדרך אל העושר טמונה ביכולת להציע ללקוחותיו התמחות מיוחדת, שירותים שלא יקבלו אצל עורך-דין אחר. את השירות הזה ניתן לנסח כנכונות ללכת הכי רחוק שאפשר, הכי בוטה, הכי מסור, הכי נחוש.

במקביל לקריירה המשפטית המשיך פישר לטפח את הקריירה התקשורתית. השילוב הזה אמור לספק חסינות כפולה שבחסותה ניתן למתוח את הגבולות. ההנחה הזו נסמכה גם על שלוש פרשות בעברו שמהן נחלץ ללא פגע.

הראשונה נגעה לתלונה שהגישה נגדו עובדת כששימש עורך בטאון "הפרקליטים" של ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי-הדין. התלונה, שנשאה אופי מיני, תועלה על-ידי מעסיקיו בלשכה דאז לגישור אצל עו"ד מיה צחור, שבסיומו פיצה פישר את המתלוננת בלי להודות בטענות נגדו.

הסיפור השני מדגים את ההתנהלות הבוטה של פישר – עורך-הדין שילך הכי רחוק עבור לקוחותיו. זה היה כאשר השופט חנן אפרתי הרשיע את העיתונאי והסופר יעקב העליון במעשה מגונה. פישר, שהיה עורך-דינו, הגיב על פסק הדין: "המעשה המגונה היחיד כאן הוא הכרעת הדין, זו הכרעת דין של כיכר העיר ולא של דיני ראיות, היא פסולה ציבורית". גם הפעם נחלץ פישר מתלונה שהוגשה נגדו לוועדת האתיקה. שוב, הקסם עבד.

הסיפור השלישי, שהוא הראשון בסדרה, נגע לטענה של "הארץ" שנמרודי סחט מפרסמים באמצעות תחקירים שביצע פישר. המשטרה לא נכנסה לעובי הקורה, והתביעה האזרחית שהגיש נמרודי הסתיימה בפשרה שלא מיצתה ציבורית את שאירע בפרשה.

פישר התמחה אצל יעקב וינרוט ואצל אחיו גדעון. במידה מסוימת נטל פישר מווינרוט את היצירתיות והנכונות לבדוק גבולות, ובעיקר לא לבדוק יתר על המידה בציציותיהם של לקוחותיו. תכונות אלה הביאו לסיום השותפות המקצועית הקצרה בין האחים. גדעון לא רצה להכניס את התחום הפלילי למשרדו ונטה להתחלחל למראה הקליינטים שהביא אחיו הצעיר למסדרונות המהודרים בעזריאלי.

כעורך-דין שיכלל פישר בהתמדה פרקטיקה שרבים מעמיתיו מרחפים סביבה בעדינות – הקשרים עם אוכפי חוק, במיוחד שוטרים ופרקליטים. באיזו מידה חרגו הקשרים עם פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר ושותפתו היום, עו"ד רות דוד-בלום, למחוזות אסורים? השאלה הזו מונחת כעת על השולחן. התשובות שנתנו לה יואב יצחק ואריה אבנרי מחייבות את דוד-בלום ללא פחות מהגשת תביעת דיבה. קשר דומה, בין פישר לקציני משטרה, נחקר כעת.

בעת כתיבת שורות אלו לא ברור מדוע לא המתינה המשטרה לראות אם פישר אכן מעביר כסף מאלון חסן לשוטרים, מה שמאפשר לו לטעון שבסך-הכל "עבד" על חסן בהבטחותיו לסגור לו תיקים בתמורה לשיחוד שוטרים, וזאת, כדי לחלץ ממנו שכר טרחה שהנ"ל סירב לשלם. לא יפה, לא אתי, אבל ספק אם פלילי. ותודו: הגרסה היצירתית הזו היא פישר במיטבו.

ממש כמו הסיפור שנחקר, שהוא ביזארי להדהים: תחרות בין הלקוח חסן לעורך-דינו פישר מי יקדים למכור את רעהו למשטרה ובאיזה מחיר. התעריף ננקב בדולרים, בביטול כתבי אישום. עם או בלי קשר לפרשה הנוכחית, לא מפליא לגלות אצל פישר את הלקוח המשטרתי, אפי ברכה, מחסידיו של הרב פינטו. מי שהולך לפינטו, מה הפלא שנזקק לפישר. שניהם הרי ידועים גם ביכולות מופלאות של הקשבה ואמפתיה וגם ביכולות לחולל נסים. כל אחד בתחומו.