פרויקט מעניין ושאפתני עלה לאחרונה לאתר מימון ההמונים "הדסטארט". היזם, תומר אביטל, קורא לנו לתמוך כספית בניסיון יוצא דופן: ניהול מעקב באמצעות חוקרים פרטיים אחרי נבחרי ציבור, כדי לנסות ללמוד על רשת הקשרים והאינטרסים שלהם. הזירה הפוליטית אינה זרה לתומר אביטל, כיום כתב "עובדה" ולפני כן כתב הכנסת של "כלכליסט", שאף כתב ספר עלילתי מתוקשר שעלילתו נוגעת לבית-המחוקקים שלנו.
הרעיון הלא שגרתי של אביטל החזיר אותי לסוגיה שעסקתי בה לא מזמן כשכתבתי על אלדד יניב והתנגדותו להפעלת חוקרים פרטיים על-ידי פוליטיקאים. גם יניב וגם אני הסכמנו ששימוש של כלי תקשורת בחוקרים פרטיים לצרכים עיתונאיים הוא עניין חיובי שיש לעודדו, כמובן במגבלות החוק. דומה שאביטל פסע יותר מצעד אחד קדימה במשעול הזה, עם פרויקט השקיפות הניו-ז'ורנליסטי (כהגדרתו) שלו.
תומר אביטל (צילום: יחסי-ציבור)
שימוש ממוקד בחוקרים פרטיים כדי להעמיק כיווני בדיקה בקשר לסיפור מסוים יכול להיות יעיל ומוצדק, אבל יכול להיות שגם למיפוי כללי של קשרים והקשרים יכולה להיות תרומה משמעותית. יהיה מעניין לראות מה יעלה מעקב רחב אחרי אנשי ציבור כשהוא אינו ממוקד בסיפור אחד מסוים. האם נמצא בסופו קצות חוט רבים לסיפורים מעניינים וראויים מבחינה ציבורית, או שנקבל בליל רכילותי של פגישות, מפגשים ופרטי טריוויה חסרי פשר, שלא יקדמו אותנו לגילוי עיתונאי משמעותי? נחכה ונראה ככל שהפרויקט יתגשם.
אחרי הסקרנות, האתגרים והמחמאות, נשארנו גם עם הסייגים ותחושה מהוססת של מציצנות. איפה עובר קו הגבול המשרטט את פרטיותם של אישי הציבור? במקרה שאביטל ימצא באמצעות החוקרים הפרטיים שישכור שנבחרינו אינם בריאים, או שאינם נאמנים לבני-הזוג שלהם, או שהם מצניעים נטיות מיניות סודיות, או אפילו שהם מחטטים באף או לא רוחצים ידיים בצאתם מהשירותים, האם גם חשיפות אלו הן לגיטימיות לפרסום?
אלו שאלות קשות יותר וברורות פחות, גם מבחינה חוקית. השאלה מתי נחצה הגבול ששירטט המחוקק בחוק הגנת הפרטיות אינה תמיד קלה למענה בהקשרים האלה. נזכיר כי ההגנות המרכזיות שנקבעו בחוק לעניין פגיעה בפרטיות הן ש"בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב", או שהפגיעה נעשתה בתום לב "בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה". ככל שנחלשות ההצדקות בדבר העניין הציבורי או החובה המקצועית והמוסרית, גם אם יש ברקע סקרנות פולקלוריסטית, הרי שהיכולת לעשות שימוש במידע שיביאו החוקרים הפרטיים תהיה מוגבלת יותר.
אביטל וחוקריו יצטרכו לפסוע בין הטיפות כדי להוכיח לנו שהם יכולים להביא מידע איכותי בלי להיגרר לרכילות אזוטרית על פוליטיקאים. אין ספק ששווה לחכות.
בכל זאת, מפרגן
ח"כ עיסאווי פריג' בדיוני ועדת אלהרר, 26.6.14 (צילום מסך)
בתגובה לדברים חיוביים שכתבתי כאן במדור הקודם על מעורבותו של שר התקשורת גלעד ארדן בהליכי חקיקת חוק תאגיד השידור הציבורי, "ננזפתי" שלא התייחסתי לבעייתיות לכאורה של עצם נוכחות השר בוועדה, מבחינת הפרדת הרשויות ומבחינת אופן ניהול הוועדה. גם ח"כ עיסאווי פריג' העלה טענות דומות בפנייה ליועץ המשפטי לכנסת וביקש שיורו לארדן שלא להגיע לוועדה בקביעות (פנייתו נדחתה על-ידי היועץ, עו"ד איל ינון).
ובכן, בכל הנוגע לעניין הפרדת הרשויות, הרי שמדובר בהבנה לקויה של תהליכי הכנת החקיקה בכנסת. המשטר שלנו הוא מסוג של דמוקרטיה פרלמנטרית (כמו באנגליה למשל). הממשלה נובעת מתוך הפרלמנט ורוב חבריה צריכים להיות חברי פרלמנט, כפי שקובע החוק. כך לא מתקיימת לעולם הפרדת רשויות מלאה, ולמעשה הקואליציה, שהיא רוב בית-הנבחרים, מובילה ומסייעת לממשלה להוביל את רצונה באותו הבית.
ארדן הוא גם חבר-כנסת, וככזה קנויה לו זכות להשתתף בדיונים בכנסת. הוא אינו נמנה עם חברי הוועדה, ולכן גם אינו מצביע על נוסח הצעת החוק, העובר שינויים שונים בוועדה. נציגים אחרים של משרדי ממשלה יושבים גם הם בדיון. כך נכון הדבר לנציגי משרד האוצר, משרד המשפטים, משרד התקשורת ואחרים. הדיאלוג הזה הוא הכרחי ומתקיים תמיד בנוגע לעבודה על הצעות חוק, במיוחד כשהן ממשלתיות. הממשלה צריכה לספק הסברים לכנסת בכל הנוגע לתוכן החקיקה, ומי מוסמך יותר מהשר עצמו כדי להסביר ולהתייחס להערות העולות בוועדה?
שר התקשורת גלעד ארדן בישיבת ועדת אלהרר, 26.6.14 (צילום מסך)
הדיאלוג הזה גם הוכיח את עצמו מעשית כשקידם את עבודת הוועדה בלי לפגוע ברצינות או בעומק דיוניה. כך הסתייגויות רבות נשמעו ונידונו באופן ארוך. גם הסתייגויות רציניות פחות, שאולי הועלו ממניעים זרים – נשמעו. את כולן ניתן למצוא בפרוטוקול הוועדה. המבחן האמיתי של החוק יבוא במליאה ולא בוועדה. בשתיהן צפוי רוב לחוק, אבל בשלב ההכנה בוועדה מפלס התעניינותם של רוב חברי-הכנסת נמוך יותר. הדיון בהסתייגויות במליאה יאפשר להם לנסות לתקוע מקלות שונים בגלגלי החוק הזה. האם גם אז יטענו המתנגדים לארדן שאסור לו להגיע למליאה, גם לא להצביע, כדי שלא ישפיע על עבודת הכנסת?
לטענה שהשר "מנהל" את דיוני הוועדה אוכל להתייחס לאחר שצפיתי לא פעם בשידורים מהוועדה ואף נכחתי בדיוניה. לא התרשמתי שהשר "מנהל" את הוועדה, אלא שיושבת-הראש, ח"כ קארין אלהרר, היא זו שעושה זאת. לא פעם מקשות אלהרר והיועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד אתי בנדלר (היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה), ומבקשות שינויים ותיקונים.
גם לי יש לעתים ביקורת על החוק, שהיה יכול להיות טוב יותר בנקודות שונות, שעליהן כתבתי כאן בשבועות האחרונים ושנשלחו גם כהערות לוועדה ולמשרד התקשורת, אבל את התהליך הזה בהחלט צריך לשבח, משום שהוא דוגמה לעבודת חקיקה רצינית שבאה אחרי תהליך בחינה בידי ועדה ציבורית. השבחים מתגברים עוד יותר כשבוחנים את האופן שבו נולדים חוקים אחרים.
עוברים מסך
"רונאל פישר לא יופיע ככל הנראה בתוכנית הקרובה של 'המיזם' של רשת". זו היתה דרכם של כמה כלי תקשורת לרמוז על זהותו של עורך-הדין שנעצר בחשד לעבירות שונות. זאת, חרף העובדה שכל גולש עם מיומנות בסיסית וגישה לרשת היה יכול לקבל מושג טוב על נסיבות היעדרותו בלא מאמץ מיוחד. מעבר לגיחוך שבאיסורי הפרסום המלאכותיים האלה, שדולפים וזולגים דרך כל חור אפשרי ברשת ודרך כל סמרטפון, זאת הזדמנות טובה לעסוק בפרמטרים שפוסלים אדם מלככב בטלוויזיה.
לא מזמן היינו עדים לדילמה שבה היתה נתונה קשת אגב פרשת "הזמר המפורסם" שהתפרצה בעת שאייל גולן ישב בפאנל השופטים של "הכוכב הבא", תוכנית פריים-טיים מובילה. בקשת החליטו לבסוף לוותר על גולן, שהוחלף על-ידי הזמר מוקי. עם זאת, אין כללים ברורים הקובעים את המצבים שבהם נאסרת השתתפות של אדם בתוכנית טלוויזיה. הדילמה הזאת והמחאות בעניין הזה נשמעו לא רק בקשר לטאלנטים, אלא גם למשתתפים בתוכניות ריאליטי כפי שראינו בפרשת דודו דיגמי, משתתף "הכפר" בערוץ 10.
עו"ד רונאל פישר (מימין) בצוות תוכנית הריאליטי של ערוץ 2, "המיזם" (צילום: יחסי-ציבור)
כמו כן עולות כל העת שאלות בנוגע ללגיטימיות שבהשתתפותם של חשודים, נאשמים ומורשעים שונים (כמו אבי בניהו, יצחק מרדכי, חיים רמון ואחרים) במשדרי טלוויזיה על תקן של פרשנים, אורחים ומוזמנים. מתי מאבד אדם את יכולתו וזכותו להיות מוקרן על המסך שלנו? על כך אין תשובה ברורה.
לפני כמה חודשים הגיעה הדילמה הזאת עד לשעריו של בית-המשפט העליון. התנועה למען איכות השלטון עתרה נגד השתתפותם של הזמרים משה פרץ ואייל גולן כשופטים בתוכניות ריאליטי על רקע העמדתם לדין בעבירות מס. כפי שדווח, התנועה דרשה מבג"ץ להורות לרשות השנייה לפרסם כללים והנחיות הנוגעים להשתתפותם של מואשמים ומורשעים בתוכניות בידור. בסופו של דבר משכה התנועה את העתירה, בשל עמדתם של השופטים כי עיתויה מוקדם וכללי מדי.
השופט יורם דנציגר צוטט אז כאומר: "לטעמי, אילו המשיבים נכון לרגע זה היו עדיין בתפקיד 'מנטורים' או תפקידים אחרים [בתוכנית הריאליטי], אז ייתכן שהיה מקום להתערבות [...] אני לא בטוח שזה נכון בשלב הזה. ייתכן שהעותרת צריכה לחכות להזדמנות המתאימה, וייתכן שההזדמנות הזאת תגיע. לנהל כרגע דיון בעניין שהוא תיאורטי – אני באופן אישי חושב שזה אולי לא הדבר הנכון לעשות".
לא חלף זמן רב, והנה הגיעה הזדמנות נוספת לדיון דומה. לא ברור אם הפסקת השתתפותו של פישר ב"מיזם" היא אילוץ בשל מעצרו או החלטה יזומה של הזכיינית. מה שברור הוא שהמקרים החוזרים הללו מחייבים התייחסות מערכתית וחשיבה רגולטורית.