אובייקטיביות עיתונאית כערך היא עניין די חדש. מייקל שדסון (Schudson) מאתר את הופעתה של האובייקטיביות העיתונאית בשנות ה-20 של המאה ה-20, רק אז פיתחו העיתונאים זהות מקצועית ומיקמו את עצמם כמי שחייבים את נאמנותם לקהל הקוראים, ולא להם עצמם או לבעלי ההון המאפשרים את קיומם.

עורכי העיתונים בארה"ב הקימו לראשונה התאגדות מקצועית בשנים 1922–1923, ובאירוע הפתיחה הכריזו על קוד אתי שכלל עקרונות דוגמת "כנות", "דבקות באמת", וגם גישה "נטולת פניות". הם הבהירו ש"דיווחים עיתונאיים צריכים להיות חופשיים מדעה או מהטיה מסוג כלשהו". האובייקטיביות נולדה.

אבל מי שבוחן את העיתונים של תקופתנו, בעולם כמו גם בישראל, מגלה שהאובייקטיביות מפנה את מקומה להטיה שאותם עורכים קדמונים ביקשו לנטרל. הטיה זו מגיעה בצורות ובגוונים שונים. היא יכולה להיות הטיה פוליטית, כלכלית, כזו שנובעת מתפיסת עולם של הכותבים או כזו שנשענת על רוח גבית הנושבת מהאינטרסים של המו"ל. ההטיה העיתונאית היא לא רק הטיה של מה שנכתב, אלא גם הטיה באשר למה שלא נכתב: מה הם הנושאים שלא מסקרים, את מי לא מראיינים, אילו תפיסות עולם אינן נתפסות כלגיטימיות.

הסיבות לכרסום באובייקטיביות העיתונאית כערך, שניצב במרכזה של הפרקטיקה העיתונאית במשך שנים ארוכות, הן רבות ומגוונות. בהזדמנות זו אעמוד רק על שתיים מהן, הקשורות במדיה החדשה הצומחת בשנים האחרונות באינטרנט.

בעוד שהמדיה המסורתית היא מדיה חד-כיוונית (אני משדר, אתם צופים), המדיה החדשה היא מדיה דו-כיוונית, ולכן מתפתחת בין המוען לנמען שיחה. השיחה הזו יכולה להיות שיחה של חירשים, ועדיין הקהל, שבעבר היה פסיבי ולא יכול היה להשמיע את קולו ברבים, יכול כיום להתבטא באמצעות פלטפורמות רבות.

לקהל שתי תכונות חשובות: הוא אינו עשוי מקשה אחת, והוא לא מתרשם מהאתיקה העיתונאית. הוא אינו מחויב באיזון, בקבלת תגובה, בהצלבת מקורות או בניסוח מוקפד. כתוצאה מכך, מגיבים רבים באינטרנט נוהגים לבטא את עמדתם בצורה חריפה, חדה, לעתים מתלהמת או גסה.

אין המדובר רק באותה קריקטורה של טוקבקיסט שכל-כך חביבה על עיתונאים כמו רזי ברקאי, אלא גם בבלוגרים ואפילו בכותבים באתרי עיתונות אזרחיים שמכריזים בגאון, בגאווה ובלי שמץ של נקיפות מצפון על ההטיה שלהם. הם אינם מתרשמים מהאובייקטיביות העיתונאית, שכן בעיניהם היא אינה יותר מאשר הצגה חלולה שמסתירה את האינטרסים האמיתיים של הכותב ו/או אמצעי התקשורת.

בעוד שאפשר לבקר את אופן ההתבטאות הזה, קשה להכחיש שהוא לא פעם מושך תשומת לב, ותשומת לב היא משאב חסר. בעידן שבו נראה כי יש לא פחות שדרים ממאזינים, היכולת של כלי תקשורת להתגבר על ה"רעש" היא עניין קריטי, שכן אחרת, ילך לאיבוד בבליל הקולות.

קשה לייצר דרמה מכותרת אובייקטיבית, קשה לבלוט באמצעות סיפור מאוזן, קשה להשיג תשומת לב כאשר אתה אומר "מצד אחד" ומוסיף "אבל מצד שני". טקטיקה פשוטה יותר היא לדבר בסימני קריאה, בכותרות אדומות, בהכרזות חותכות, ואלה, מה לעשות, אינם נובעים בדרך כלל מהצגה אובייקטיבית של המציאות, אלא מנקיטת עמדה ברורה והבלטתה עד לכדי צעקה רמה. רוצה לומר, אובייקטיביות היא ערך נחמד, באמת כל הכבוד לה, אבל בסוף אנחנו כאן בשביל למכור עיתונים.

סיבה נוספת לכרסום במעמד האובייקטיביות קשורה לאותה הצהרה משנות ה-20: "דיווחים עיתונאיים", נכתב בה, "צריכים להיות חופשיים מדעה או מהטיה מסוג כלשהו". הדיווח העיתונאי הקלאסי הוא דיווח המספק תשובות לחמשת המ"מים, חמש השאלות הבסיסיות בכל סיפור: "מי, מה, מתי, מקום, מדוע". על חמשת המ"מים אפשר לענות באובייקטיביות מוחלטת כיוון שעל-פי רוב מדובר בעובדות (זה לא שעובדות לא ניתן לעוות, ובכל זאת, קל יותר להיצמד אליהן כאשר מעוניינים בכך).

הבעיה היא שבעידן הנוכחי, מידע הנשען על חמשת המ"מים הפך למצרך זול שאין קל ממנו להשגה. אם בעבר היה צורך ב"סוכנויות הידיעות" כדי שידווחו מעיר יפנית שפקדה אותה רעידת אדמה, כיום היפנים עצמם, האזרחים, מדווחים על האירוע זמן רב לפני שסוכנויות הממשל הרשמיות מתעוררות, זמן רב לפני שהעיתונאים מגיעים לזירת ההתרחשות. הם מדווחים מי ("תושב בשכונה קטנה בפוקושימה"), מה ("רעידת אדמה!") מתי ("ממש לפני חמש דקות"), מקום (נו, בפוקושימה!), ומדוע ("הצונאמי שטף את הכור").

הם מצרפים למידע תמונות, סרטוני וידיאו ועדויות אישיות. הדיווח מיוצר כמעט בזמן אמת, והעיתון, שייצא רק למחרת בבוקר, הוא בגדר הנודניק שמספר את מה שכולם כבר יודעים.

המשמעות היא שאחד מתפקידי העיתונות המרכזיים – לספק כרוניקה של אירועים – נגזל ממנה. קשה להאמין שיש אנשים רבים שקונים בבוקר עיתון כדי לדעת מה קרה אתמול, שכן הם כבר יודעים מה קרה אתמול: דיווחו להם באתרי האינטרנט, בפייסבוק, בטוויטר, ביו-טיוב, במסרונים, בהודעות דואר אלקטרוני.

מתוך המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"

אז למה בכל זאת לקנות עיתון? את השאלה הזו שואלים גם העיתונים עצמם, ורבים מהם עונים: כדי לקרוא פרשנויות, כדי לקרוא דעות – זהו הערך המוסף המרכזי שאנשינו יכולים לספק והילדים מהאינטרנט לא יכולים. "פרשנויות" ו"דעות" היו מאז ומתמיד מנת חלקה של העיתונות, אבל יש להן אופי מיוחד: הן אינן אובייקטיביות. פרשנויות ודעות הן לעולם סובייקטיביות, תמיד נשענות על תפיסת עולם, על אידיאולוגיה, על נסיון חיים, על משהו שהוא הכל חוץ ממסר נטול פניות.

משום כך, עיתונים רבים נשאבים, באופן כמעט טבעי, אל עבר הדגשת הלא-אובייקטיבי. כדי לנסות לשמור על משהו מהאתוס העיתונאי, זה שכמעט נשכח, הם ממלאים את עמודיהם בדעות מכיוונים המאזנים זה את זה, ואף מבטלים זה את זה: הבאנו לכם גם ימני וגם שמאלני, גם אוהד בית"ר וגם אוהד הפועל.

לשיא מגוחך במיוחד של "שיטת הדעות המאוזנות" הגיע מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", שמעלה מדי יום שאלה לדיון ומציג שתי דעות של שני כותבים: דעה אחת תומכת בסוגיה מסוימת והשנייה מתנגדת לה. הקוראים מתבקשים לסמס ולהצביע לאחת הדעות, שהרי ידוע שהעולם הוא לא יותר מאשר דיון בינארי בכל סוגיה, וכל סוגיה כשלעצמה היא עניין של שחור ולבן.

התוצאה של כל זה הם עיתונים השונים לגמרי מהאידיאל שנוסח בראשית המאה ה-20. הם עמוסים בדעות, מפוצצים בפרשנויות, צבועים בעמדות אידיאולוגיות ופוליטיות. במקרים חמורים במיוחד ההטיה זולגת מטור הפרשנות אל תוך הידיעה עצמה – אחרי הכל אנחנו חיים בעידן פוסטמודרני, ו"האמת" שלך (מושג מודרניסטי להחריד שרוח הרנסנס נושבת ממנו) היא רק זו: האמת שלך. היא בוודאי לא האמת שלי או שלו או שלה או שלהם. לכל אחד האמת שלו, וכאשר זה המצב, מה מקומה של "אובייקטיביות" בכלל?

נראה אם כן שלחצים פוליטיים, טכנולוגיים ופילוסופיים הופכים את המושג "אובייקטיביות עיתונאית" לסוג של מנטרה שיווקית חלולה, אוקסימורון עטוף בקריצה. ה"אובייקטיביות" הפכה לשריד של תקופה שחלפה, שארית מיותרת של עידן התמימות שבו עיתונאים ראו את עצמם כמשרתי ציבור ולא משרתי אינטרסים, שראו את תפקידם בלחשוף עובדות ולא לקדם עמדות, שחשבו ש"אובייקטיביות" היא ערך וכלי עבודה בפרקטיקה שלהם, ולא פאנץ'-ליין בסופה של בדיחה.