זה מכבר אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 10) (הרחבת סעדים) של חברי-הכנסת מאיר שטרית (קדימה), יריב לוין (ליכוד), זבולון אורלב (הבית-היהודי), אנסטסיה מיכאלי (ישראל-ביתנו) וישראל חסון (קדימה). בהצעת החוק שני מרכיבים.

הראשון, הגדלתה של תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק בחוק. על-פי ההצעה, בית-המשפט יוכל לחייב את מי שפירסם לשון הרע, לרבות כלי תקשורת, בתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקל ללא הוכחת נזק. במקרה שהוכח כי הפרסום כוון לפגוע בתובע, יוכל בית-המשפט להכפיל את הסכום ל-600 אלף שקל. סכומים אלה ישנו את ההסדר הקיים בחוק, שלפיו ניתן לפסוק פיצוי של עד 50 אלף שקל ללא הוכחת נזק, ובמקרה שהוכחה כוונה לפגוע – עד 100 אלף שקל. מדובר בהגדלה עצומה, פי שישה, של סכומי הפיצוי בלשון הרע.

(צילום: קייט, cc-by-nc-sa)

(צילום: קייט, cc-by-nc-sa)

המרכיב השני כולל זכות תגובה למי שסבור שנפגע על-ידי אמצעי תקשורת כשפורסמה עליו ידיעה שיש בה לשון הרע. בהתאם להצעה, אם פורסמה הידיעה באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו לפרסם את תגובתו המלאה על הפרסום בתוך זמן סביר. אם היו כמה נפגעים מהפרסום, תינתן אפשרות נאותה לכל אחד מהם לפרסם את תגובתו המלאה, אלא אם כן הסכימו לפרסם תגובה משותפת.

ההצעה אינה מסתפקת בכך וקובעת כי אם הוכח שלא ניתנה לנפגע אפשרות נאותה לפרסם את תגובתו כאמור, רשאי בית-המשפט לחייב את אמצעי התקשורת לשלם לנפגע פיצוי עד תקרה של מיליון וחצי שקל, ללא הוכחת נזק.

להלן נעסוק בשני ההיבטים של הצעת החוק. אנו סבורים כי הבעיה המרכזית של הצעת החוק אינה בסוגיות ובנושאים שבהם היא מטפלת, אלא בחוסר הפרופורציה ובהעדר המתינות שהיא משקפת. בעיה זו מתעצמת לאור ההקשר העכשווי: בשנה האחרונה ניכרת התפרצות געשית של הצעות חוק שהן בעלות פוטנציאל של פגיעה קשה בזכות לחופש ביטוי ולחופש עיתונות.

עם זאת, הצעת החוק משקפת מאבק בין-מוסדי בין הכנסת לתקשורת, שהוא תגובה להתעלמות מוסד התקשורת מאזהרות חוזרות ונשנות על זניחת כללי האתיקה העיתונאיים.

הזכות לחופש ביטוי מול הזכות לשם טוב

דיני לשון הרע עוסקים בשאלה כיצד להבטיח הגנה על שמו הטוב של אדם בדרך שלא תשתק את ההליך הדמוקרטי. שתי הזכויות הללו – הזכות לחופש ביטוי ועיתונות והזכות לשם טוב – נתפסות כזכויות יסוד שנגזרות מכבוד האדם, ועל כן האיזון ביניהן הוא איזון אופקי. הגנה מוחלטת והרמטית על הערך החשוב של השם הטוב אמנם תמנע הכפשות מכאיבות, אבל עלולה לאיין את הערך של טוהר המידות הציבוריות. מנגד, איש אינו מבקש להקריב על מזבח ההליך הדמוקרטי את כבוד האדם, ואין מדובר בחופש ללא גבולות. בכל המדינות המתוקנות קיימת אפוא חקיקה שאוסרת להוציא דיבתו של אדם רעה.

חקיקת לשון הרע בישראל מעדיפה, לפחות על-פי לשונה הפשוטה, להגן על שמו הטוב של התובע על פני מתן מרחב ביקורת לעיתונות החוקרת. בשל קושי זה והכרת החשיבות שבצורך בהגנת יתר על הזכות לחופש הביטוי, פירשו בתי-המשפט במשך השנים את הוראות החוק פרשנות מרככת, בעיקר בכל הנוגע להרחבת ההגנות העומדות לרשות הנתבעים בלשון הרע.

ללא הוכחת נזק

המסלול האזרחי–נזיקי של פיצויים על הפצת לשון הרע הוא אחד מהאיומים המרכזיים על חופש הפעולה בשוק הרעיונות והדעות. בעידן המקוון, שבו אפילו צווי איסור פרסום או הגבלות מטעם הצנזורה ניתנים לעקיפה בקלות יחסית, השוט הכלכלי של הפיצוי תוחם במידה רבה את גבולות חופש הביטוי.

לפיצויים גבוהים בשל הוצאת לשון הרע יש אפקט מצנן על העבודה העיתונאית. עלול להיווצר מצב שבו רק תאגידי תקשורת בעלי כיס עמוק, שאינם חוששים ממכה כלכלית כבדה בעקבות פרסומים כאלה או אחרים, יהיו מוכנים לקיים עיתונות נושכת וחוקרת. זהו חסם כניסה המעודד ריכוזיות בשוק התקשורת. נוסף לכך, הבעיה היא שתאגידי תקשורת אלה הם עצמם בעלי אינטרסים כלכליים, ואם יישארו לבדם בשוק הרעיונות והדעות שלנו, אנו עשויים שלא להגיע בכלל לסכסוכי לשון הרע באותם נושאים שבעלי התאגידים יחליטו שאין לעסוק בהם.

יתרה מזאת, בעידן שבו תמיכה משמעותית בשיח הציבורי ה"קונבנציונלי" מתבצעת מכיוונם של גולשים, בלוגרים ופרטים אחרים הפעילים במדיה חברתית, עשויים אלה, שאין מאחוריהם גוף תקשורת גדול, להיות חשופים לתביעות בסכומי עתק. מאחר שהחוק עצמו אינו מבחין לעניין גובה הפיצוי בין נתבע שהוא כלי תקשורת לנתבעים אחרים, האפקט המצנן ל"שוק הרעיונות המשלים" הוא, לפיכך, מסוכן לא פחות מאשר ההשפעה על אמצעי התקשורת הגדולים.

פסיקת פיצויים על לשון הרע והערכתם היא משימה קשה, שהרי בדרך כלל מדובר בפגיעה בשם הטוב או בכבוד, שאינה גוררת אחריה נזק ממוני. בפועל, כמעט שאין אפשרות להוכיח נזקים בדרך של הבאת ראיות, ולכן קבעו בתי-המשפט במשך השנים כי אפשר לקבל פיצוי בגין הפרסום לאור ההנחה שעצם פרסום לשון הרע גורם לפגיעה בכבודו של אדם ובכך גורם לו נזק, לפחות נזק לא ממוני.

לאורך השנים, בייחוד לקראת סוף שנות ה-90, העלו בתי-המשפט את סכומי הפיצוי שפסקו ללא הוכחת נזק. בשנת 1998 תוקן חוק איסור לשון הרע ונוסף לו סעיף 7א, הקובע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". זהו הסעיף שהצעת החוק שלפנינו מבקשת לשנות. כדאי להעיר כי ממש כפי שהדבר מתרחש בימים אלה, גם אז תיקון החוק עורר התנגדות רבה מצד עורכי עיתונים ומו"לים שטענו כי כלי התקשורת לא יוכלו לעמוד בנטל הפיצויים.

ח"כ מאיר שטרית (צילום: ליאור מזרחי)

ח"כ מאיר שטרית (צילום: ליאור מזרחי)

 אלא שאין מדובר רק על ביקורת מצד "בעלי עניין". המשפטנים קרניאל וברקת כתבו אז כי המהלך הוא "דוגמה מצערת לעבודתה של הכנסת, שלא תמיד נשענת על ידע והבנה של סוגיות מקצועיות". לדעתם, התיקון פשוט מיותר, משום שגם קודם לו היה בית-המשפט מוסמך לפסוק פיצויים ללא הגבלת סכום וללא כל צורך בהוכחת נזק כלשהו. סכומי הפיצוי שפסקו בתי-המשפט לפני התיקון לחוק עלו, לעתים מזומנות, על הסכום שנקבע בחוק – 50 אלף שקל.

לכן גם חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור מציעים בספר "לשון הרע: הדין המצוי והרצוי" (המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ע"ש סאקר) להימנע מקביעה של רצפות או תקרות פיצוי מלאכותיות. הם ממליצים כי גם אם יושאר על כנו הסעיף שעניינו פיצוי ללא הוכחת נזק, ראוי שלא לקבוע בו בכלל הוראה המתייחסת לסכום הפיצוי, אלא להחזיר את ההכרעה בנושא זה לשיקול דעתם של בתי-המשפט.

הצעת החוק המבקשת להעלות פי שישה את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק בלשון הרע אינה ראויה. היא בעלת פוטנציאל פגיעה קשה בזכות לחופש ביטוי ועיתונות ומפעילה שוט כלכלי על שוק הרעיונות והיכולת לבצע תחקירים עיתונאיים. לאור המצב המשפטי הקיים, היא גם מיותרת. כמו כן, המסר שהיא משדרת הוא ניסיון להעניש או להצר את צעדיהם של אמצעי התקשורת, בד בבד עם מסר של חוסר אמון במערכת המשפט: לא רק במערכת המשפט הדנה בסכסוכים "חוקתיים", אלא דווקא בזו האזרחית, שדנה בסכסוכי נזיקין בלשון הרע.

זכות התגובה

כאמור, הצעת החוק כוללת עיגון סטטוטורי של זכות תגובה לנפגע מלשון הרע, ואף מגדילה וקובעת כי הימנעות מלאפשר תגובה עלולה להביא לפיצוי עד תקרה של מיליון וחצי שקל ללא הוכחת נזק. עיגונה של זכות תגובה בחוק הוא סוגיה שנידונה בהרחבה בספרות. אחד מן המחקרים המעניינים ביותר שנכתבו על היחסים שבין התקשורת לחקיקת לשון הרע הוא זה שנעשה על-ידי בזנסון, קראנברג וסולוסקי בארצות-הברית.

מסקנת מחקרם היא כי רובם המכריע של הנפגעים מדיבה מעוניינים בטיהור שמם, וסמוך ככל האפשר למועד פרסום הדברים, באמצעות תיקון, הכחשה או התנצלות. הליכים משפטיים ארוכים ומייגעים מחזקים את המוטיבציה "להתנקם" באמצעי התקשורת באמצעות פיצויים. אבל מלכתחילה המוטיבציה היא טיהור השם.

הבנה זאת, בצירוף השראה מהסדרים במדינות אחרות, הובילה את קרמניצר, גנאים ושנור להציע עיגון סטטוטורי של חובת תיקון שעיקרה חיוב מי שנפגע מפרסום עובדתי על אודותיו לפנות למפרסם סמוך למועד הפרסום ולדרוש את תיקון הדברים. לפי הצעתם, החוק יכיל תמריצים לשני הכיוונים: נפגע שלא ידרוש תיקון לא יוכל לקבל פיצויים בגין נזק לא ממוני שנגרם לו, ומפרסם שלא פירסם תיקון, ולאחר מכן נקבעה אחריותו לפרסום, יחויב בכל הוצאות המשפט.

גם סעיף 7 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קורא לתקן "טעויות, השמטות או אי-דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. נוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי-דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי".

במובן זה, רוח הצעת החוק אינה בהכרח שלילית. עם זאת, הצעת החוק אינה עוסקת אך ורק בתיקון טעות עובדתית, אלא בכל דבר שהוא בגדר "לשון הרע". ההצעה עוקפת למעשה את ההגנות הקיימות, כמו אמת דיברתי או תום לב, ובהתאם לנוסח החוק, מתייחסת לטווח רחב מאוד של ביטויים.

כמו כן היא מחייבת את אמצעי התקשורת לפרסם את "תגובתו המלאה" של הנפגע, ואם מדובר בכמה נפגעים, היא מחייבת להעניק "אפשרות נאותה" של "תגובה מלאה" לכל אחד מהם. שני אלה הופכים את הצעת החוק לרחבה בצורה הפוגעת פגיעה קשה בעצמאות העיתונאית והעריכתית. אין מדובר בתיקון שיש בו הלימה לפרסום המקורי, אלא ב"תגובה מלאה", שהסנקציה על אי-ההסכמה להכניסה היא מיליון וחצי שקל!

פיצוי ללא הוכחת נזק עשוי להיות דבר סביר, וכך גם עיגון "הסדרי תיקון" בתוך חוק לשון הרע הוא קביל. אלא שכפי שנאמר בראשית הדברים, בשני הנושאים ניכר העדר המידתיות והגבול. כפי שאין זה ראוי להגדיל פי שישה את הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק, כך אין צורך להפוך "הסדר תיקון" לזכות תגובה רחבת היקף, דרקונית והרסנית כלפי תפקודה של עיתונות חופשית.

מלחמת העולמות

הצעת החוק מבטאת מתח בין-מוסדי עצום בין מוסד התקשורת למוסד המחוקק. היא משקפת את אי-הנחת של חברי-הכנסת מכך שהעיתונאים והעיתונות אינם מכפיפים עצמם לכללי הרגולציה העצמית, האמורים לשמש חומת מגן מפני התערבות חיצונית (חקיקתית ושיפוטית) בעבודה העיתונאית.

המתח כאן אינו נוגע ישירות לאיזון שבין הזכות לשם טוב ובין הזכות לחופש ביטוי, אלא מבטא ביקורת על תפקודו האתי של מוסד התקשורת ועל יוהרתם של העוסקים בתחום. מדובר בכשלונם של מנגנוני רגולציה עצמית להיות חסם מפני התערבות חקיקתית או משפטית. אלא שבהעדר מוסדות שבכוחם לכפות את כללי האתיקה העיתונאית, סכסוכים מסוג זה מגיעים אל בתי-המשפט, ומשזה אינו מספיק, אל הכנסת.

בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של השופט יצחק זמיר, שהיה נשיא מועצת העיתונות לפני שהתמנה לשופט בית-המשפט העליון, בעניין "ידיעות אחרונות" נגד קראוס. באותו מקרה סירב "ידיעות אחרונות" לפרסם שתיק החקירה נסגר לאחר שפירסם סדרת כתבות שייחסו לתובע חשדות פליליים חמורים:

"האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העיתונאית [...] בשל כל אלה חייבת העיתונות להנהיג סדר בביתה, היא עצמה ולא אחרים, כדי להבטיח שלא ייעשה שימוש בכוחה אלא באופן ענייני והוגן [...] כל מי שקורא עיתונים יודע כי יש פער בין האתיקה לבין הפרקטיקה: דפי העיתון, לא פעם, אינם משקפים את כללי האתיקה [...] פסק דין זה, אף שיש בו ניצחון לעיתונות, יש בו גם אזהרה לעיתונות [...] כל אלה הם, מבחינת העיתונות, כתובת על הקיר. תהיה זו טעות קשה אם העיתונות תעלים עין מן הכתובת".

ההשלכה של פסק דין זה היתה תיקון חוק איסור לשון הרע והוספת חובת העדכון שבסעיף 25א לחוק בשנת 2002.

הצעת החוק שלפנינו, הקובעת פיצוי של 300 אלף שקל ללא הוכחת נזק, מתכתבת עם ומשקפת את סכום הפיצוי שהשית בית-המשפט בעניין סרן ר' נגד אילנה דיין. מדובר בתגובת נגד, פרקטית יותר מנורמטיבית, לקריסת מנגנוני האתיקה העיתונאיים. אפשר שתאגידי התקשורת רואים באתיקה העיתונאית גלגל הצלה שיש לנפח כל אימת שהאיום על העבודה העיתונאית ממקור חיצוני (בחקיקה או בפסיקה) נראה גדול, ולזנוח אותו סרוח ונטול אוויר בעת אחרת, דווקא בשעה שהוא נצרך כל-כך.

לזכות לחופש העיתונות הוענק בישראל מעמד של אצילות. אלא שתהליכי ההתמסחרות של שוק התקשורת יוצרים את תגובת הנגד המוסדית לכשלים שתהליך זה הביא עימו: תחרות פרועה על מיידיות המסרים, מהירות יתר וזניחת האתוס העיתונאי. במשך כ-15 שנה, בשורה ארוכה של פסקי דין, איימו בתי-המשפט באופן ברור להעניק סעדים משמעותיים יותר בלשון הרע. במידה רבה, אמצעי התקשורת התעלמו. הצעת החוק שלפנינו ראוי לה שלא תעבור, אבל הדיון סביבה הוא הזדמנות עבור התקשורת להנהיג סדר בביתה.