בטרם הובאו הנערים החטופים לקבורה, וכבר מיהרו עיתונאים לזעוק: רימו אותנו. טוב, לא בדיוק אותנו. "לפתע אני מבין", כתב גיא פלג, כתב המשפט של חדשות 2, בדף הפייסבוק שלו, "18 יום משקרים את הציבור". ולמה משקרים? כי "נותנים לקצינים ופוליטיקאים לומר ש'הנחת העבודה היא שהשלושה בחיים' למרות שממצאי החקירה מצביעים על 'סבירות גבוהה ביותר שנרצחו מיד'".
אבל אם זו הנחת העבודה, מדוע שלא יאמרו זאת? ומה פגום בהנחת העבודה הזו (חוץ מצירוף המלים "הנחת עבודה", שמתאים יותר לישיבת סמנכ"לים במשרד מאשר ליציאה למבצע צבאי)? אפשר גם לשאול מי חייב את התקשורת לפרסם בכזו מסירות את דברי הקצינים והפוליטיקאים? אבל זו שאלה טיפשית בימינו.
לא פחות טיפשית ממנה "הנחת העבודה" של פלג, שהציבור שותה את דברי הקצינים והפוליטיקאים בלא אבחנה; כאילו שהציבור לא מבין בעצמו שיש רק שתי אפשרויות: חיים או מתים; ושעם הזמן, בהעדר סימן חיים כלשהו, האפשרות הסבירה יותר היא השנייה.
גיא פלג, פייסבוק, 30.6.14
בנאלי ככל שזה יישמע, מה שמאפיין מצב של אי-ודאות הוא אי-ודאות. אפילו אם אתה ראש הממשלה או הרמטכ"ל – אתה לא יודע. על שולחנך מונחים ממצאי חקירה אלה ואחרים; משערים, מעריכים, מחפשים, אבל לא יודעים. זה קשה. במקרה של שלוש אמהות שאינן יודעות מה עלה בגורל בניהן זה אכזרי. אבל ככה זה כשלא יודעים.
בהעדר מידע ודאי, ואת זה מכיר כל מי ששהה פעם לצד חולה אנוש בבית-חולים, נאחזים, גם המפוכחים ביותר, במה שאפשר. אפילו חילונים גמורים מתפללים. וזו זכותם. רק שבדרך כלל הם אינם עושים זאת בצורה צינית ונצלנית מול מצלמות הטלוויזיה כמו אברי גלעד.
18 ימי אי-הוודאות הטילו את הציבור והתקשורת למרחץ הייסורים המלכד את החברה הישראלית בדבק היחיד שנותר לה: משבר בטחוני. חשש לחיי הבנים. ב-18 ימי אי-הוודאות התקשורת, שחלק מהמידע הקשה היה בידיה, ירדה אל העם, חגה עימו במעגלי האחדות המזויפים ושידרה את מסרי הממסד בצייתנות. עיתונאים נסחפו כאחרוני הטוקבקיסטים. אבל ברגע שנמצאו הגופות והוסרה אי-הוודאות, שב כל אחד מבני המשפחה הישראלית המורחבת (אם שר החינוך יכשיר משפחה כזו) לתפקידו המסורתי: הקיצונים קיצוניים; גוזרי הקופונים גוזרים; השמאלנים שמאלניים; והעיתונאים מתמרמרים.
אלא שעכשיו הם כבר לא עם העם, אלא קצת מעליו. "אנשים מסתובבים היום בפייסבוק בתחושה כבדה שרימו אותם, שהבטיחו להם סוף טוב", כתבה נעה לנדאו, ראש מחלקת החדשות של "הארץ" בדף הפייסבוק שלה. "הם שואלים אותי, בנוסחים שונים, 'אז למה התקשורת עבדה עלינו, אם כבר ידעו שהם מתים?'".
נעה לנדאו, פייסבוק, 1.7.14
תשובתה ל"אנשים שמסתובבים בפייסבוק ושואלים" עוברת מהצטדקות לצדקנות: "לא ידענו בוודאות מוחלטת ששלושתם מתים. ידענו שיש לכך סימנים מדאיגים במיוחד... אסרו עלינו לדווח לכם על הסימנים המדאיגים האלה, באמצעות צו איסור פרסום גורף... כתבנו לכם באותיות ענק שיש חשש כבד לחייהם... ומי שעקב ולו במעט אחר פרשננו הצבאי עמוס הראל – קיבל תמונת מצב אמינה ומלאה. כל זאת, אני מודה, ברמיזות ובניסוחים עוקפי צווים ולא במפורש... אנחנו לא יכולים לעבור על החוק, רק להשתדל להילחם בו עבורכם בכל הכלים הקיימים".
דיווחנו לכם, כתבנו לכם, השתדלנו עבורכם... תודה לכם, באמת, רק בשבילנו עשיתם את זה. אחרי שעשו הכל בשבילנו, מפתיעה לנדאו בהעלבה: "מי אמר לכם להתפלל ולמה הקשבתם לו?", היא כותבת, "בטח לא אני". כאילו שהציבור התפלל מפני שמישהו אמר לו, כאילו שהתקווה לסוף טוב היתה במשך 18 ימים של אי-ודאות הדבר הכי מגונה בסביבה.
למרות מה שהתקשורת המרוכזת כל-כך בעצמה חושבת, השאלה המהותית בפרשה הזו אינה מה בדיוק הותר לה לפרסם באיזה רגע. אין מה להתלונן על כך שלא הותר לה לפרסם שברי בשורות רעות לפני שהיו לעובדות ברורות. לתקשורת יש תפקיד חשוב הרבה יותר מאשר לקטר על היחס אליה. אחרי שהתבררו העובדות, מה שהתקשורת כן חייבת לעשות הוא לחשוף ולהוקיע את הנסיונות הבוטים לנצל את האירוע הטרגי למטרות פוליטיות אינטרסנטיות, שבוודאי יולידו את האירוע הטרגי הבא.