מי אמר באחד ממשדרי החדשות את המשפט הבא:

אבל יש קבינט שמקיים דיונים. נדמה לי שהם לא מצליחים לרכז את עצמם או להתרכז באיזושהי מחשבה או התנהלות שנוגעת לצעדים צבאיים בטחוניים. כאשר מתחילים להכניס פנימה כל מיני רעיונות של בואו נעשה עוד התנחלות כאן או התנחלות שם, זה מסיט מן העניין. זה נשמע לי לא רציני. לכן עדיף להם, לאנשי הקבינט, לשבת, לדון בצעדים קונקרטיים, טובים יותר טובים פחות, אבל ללכת בנתיב הזה בלי כל הפוליטיקות שמלוות את המשחק הזה".

מלים כדורבנות. מי אמר אותן? מי נזף בקבינט שלא מצליח להתרכז, מי קרא למערכה צבאית נטולת פוליטיקה אך מרובה במעשים? האם זה היה:

א. רא"ל במיל' שאול מופז
ב. פעיל הימין הקיצוני איתמר בן-גביר
ג. האלוף במיל' יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר
ד. יו"ר מועצת יש"ע דני דיין

ובכן, התשובה הנכונה היא... שאף תשובה אינה נכונה.

לפני כמה ימים הצגתי קווים לדמותו של הטוקבקיסט העיתונאי: הממסגר, הצעקן והמתלהם. הגיע הזמן לחשוף את הסוג הרביעי: הפוליטיקאי העיתונאי.

מי שאמר את המשפט הזה במהדורת החדשות המרכזית של חדשות ערוץ 2 הוא לא אחר מאשר הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 2, רוני דניאל. הנה הדיאלוג שקדם לו:

יונית לוי: "רוני, כשאתה רואה את הדיונים האלו ביממה האחרונה, איך שהם מתנהלים, אתה חושב מה?".

רוני דניאל: "אל"ף, אני מאוכזב מכמה דברים, אבל לפני שאני אדבר על מה אני חושב על הדיונים כפי שאני רואה אותם, אני חושב על האיומים וההבטחות להמשיך לחטוף חיילים שבאים מכיוונו של חמאס, וזה מצדיק את האמירה של פעולה מאוד-מאוד דרמטית וקשה נגד חמאס. אז כולם מסכימים על זה, אבל בואו נראה איזה תוכן יוצקים לעניין הזה".

יונית לוי: "מה זה מהלך דרמטי וקשה? מה זה אומר?".

רוני דניאל: "אני לא יודע. לגרש מאות מבכירי חמאס לרצועת עזה אפשר? אם אפשר, נא לעשות! פעולה דרמטית או קשה ממושכת אפילו ברצועת עזה צבאית, אפשר? נא לעשות גם את זה!".

בשלב הזה יונית לוי מבינה שהיא לא מדברת עם כתב צבאי ואפילו לא עם פרשן צבאי. היא מדברת עם פוליטיקאי. משום כך היא מפנה אליו שאלה שמפנים בדרך כלל לפוליטיקאים שקוראים "לשבור את החמאס", "לא להשאיר אבן על אבן", "להנחית מכה אנושה", "לחסל את ראשי הטרור" ושאר ביטויים ריקים וחלולים.

יונית לוי: "עם מחיר של חללים, עם מחיר לעורף, זה לא דבר שפשוט".

רוני דניאל: "בוודאי שזה לא פשוט, וכל חייל יקר ללבי מאוד, אבל אנחנו שולחים את חיילינו, כל אחד בתורו, לך לעשות את זה, לשמור פה על הבית [כלומר: לפניך נהרגו חיילים אחרים? עכשיו תורך. סתום ת'פה ולך תחתום באפסנאות על אפוד]".

רוני דניאל ספג לאורך השנים ביקורת על סגנונו הססגוני, אם להתנסח בעדינות, אבל הדיאלוג שניהל עם יונית לוי, קצת לאחר שנקברו שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, הבהיר לי שהביקורת שמופנית כלפיו אינה מוצדקת ואינה הוגנת כיוון שהיא מבוססת על הנחה שגויה.

ההנחה שעומדת במרכז הביקורות שמופנות כלפי דניאל היא שהוא עיתונאי ופרשן ותיק שפועל במערכת החדשות הגדולה והמשפיעה בישראל. בפועל הוא לא עיתונאי וגם לא פרשן – הוא פוליטיקאי. יכול להיות שבעברו הוא היה עיתונאי, ואולי אפילו עיתונאי מוצלח ורב הישגים, אבל זה תקופה שהוא לא, אז תניחו לו, בחייכם.

קשה לדעת מה בדיוק גרם לדניאל להחליף מקצוע סתם כך באמצע החיים. ייתכן שהתעייף מהעניין הזה של עיתונות על כל המגבלות שלה, על האתוס המשונה שלה שלפיו העיתונאי צריך להביא את התמונה המלאה, לדבר עם מקורות מגוונים ולנהוג באחריות. למה כל זה טוב? ייתכן שיש סיבה אחרת שבגללה החליט לעבור לפוליטיקה, אבל בשורה התחתונה הוא פוליטיקאי.

הרי במשפט "לגרש מאות מבכירי חמאס לרצועת עזה אפשר? אם אפשר, נא לעשות! פעולה דרמטית או קשה ממושכת אפילו ברצועת עזה צבאית, אפשר? נא לעשות גם את זה!" אין דיווח, אין ידיעה, אין אפילו פרשנות. מי שמנחה את הדרג הצבאי לפעול במדינת ישראל הוא הדרג המדיני שהוא דרג נבחר, פוליטי. כאשר דניאל מספק דרכי פעולה אפשריות וקורא לבצען בהקדם, הוא בעצם משמש פוליטיקאי.

נסו להסתכל על זה כך: האם מישהו מדמיין שהכתב לענייני בריאות של חדשות ערוץ 2, יואב אבן, יאמר "לסגור את בית-החולים הדסה אפשר? אז נא לעשות את זה! לפטר כל רופא שקורא לשביתה, אפשר? אז נא לעשות גם את זה!". מה בנוגע לכתב לענייני משטרה, משה נוסבאום, שיאמר: "לשלוח את הימ"מ לעצור את כל מי שמניף דגל ירוק באום אל-פחם אפשר? אם אפשר, נא לעשות את זה!". או הפרשן המדיני אודי סגל שיאמר כך: "לפרק את הקואליציה אפשר? אם אפשר, נא לעשות את זה! לפטר את נפתלי בנט אפשר? נא לעשות גם את זה!".

הרי אף כתב או פרשן לא היה מעז לומר כאלה דברים, וממילא אם היה אומר, היה נתקל בביקורת עזה. אבל מרוני דניאל דווקא מקבלים משפטים מהסוג הזה, וגם אם לא תמיד מקבלים, זה לא גורם לו להפסיק. למה? בדיוק מהסיבה שאי-אפשר להפסיק פוליטיקאי מלהביע את עמדתו גם כאשר המראיין מנסה לעבור לנושא הבא – כי הוא פוליטיקאי וזה מה שהוא עושה.

גם סגנונו המתלהם של דניאל הולם את מעמדו הציבורי כפוליטיקאי. התלהמות היא סחורה חמה כאשר הדם רותח, ואצל דניאל, כיאה לפוליטיקאי, הדם תמיד רותח: הוא או מאוכזב מהדרג הצבאי או מעודד אותו, או נוזף בקבינט או דוחף אותו להיכנס בהם – מצבי ביניים אינם רצויים.

ובכלל, נראה שכולם (חוץ מכמה מבקרי תקשורת) הבינו שדניאל הוא פוליטיקאי: הפוליטיקאים הבינו שהוא פוליטיקאי, הצופים הבינו שהוא פוליטיקאי, וייתכן שגם בחברת החדשות הבינו שהוא פוליטיקאי. אחרת למה נותנים לו זמן מסך? כי גם לו מגיע. מה, רק לזהבה גלאון מגיע?

מהרגע שמבינים, מפנימים ומקבלים שדניאל הוא פוליטיקאי, לא מתרגזים כאשר שומעים אותו; הוא בסך-הכל עוד פוליטיקאי. יש לנו כאלו 120. אז עכשיו יש 121. ביג דיל.