הפרסום הרשמי הראשון על חטיפת שלושת בחורי הישיבה, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, נכפה על רשויות המדינה שניהלו את המשבר. זה היה ביום שישי, 13.6.14, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים. דובר צה"ל פירסם הודעה רשמית שסיפרה כי בליל חמישי אבד הקשר עם השלושה, וכי מאז שעות הבוקר עוסקים כוחות הביטחון בפעילות מבצעית שמטרתה לאתר אותם. צה"ל נאלץ לפרסם את ההודעה לאחר שהרשתות החברתיות רחשו כבר שעות משמועות על החטיפה, וגם אתרי חדשות בינלאומיים דיווחו עליה.
לכאורה היתה למערכת הביטחון סיבה מספקת לבקש מבית-המשפט באותו בוקר להוציא את צו איסור הפרסום, שאכן מנע את הפצת המידע על האירוע בכלי התקשורת הממוסדים במשך רוב שעות היום: ההתרחשות היתה בתחילתה, שיקולים מבצעיים חייבו את צה"ל לשמור על דממת אלחוט, והימנעות מפרסום כלשהו על האירוע שירתה את הצורך להטיל על הפעילות המודיעינית ערפל קרב סמיך ככל האפשר.
אלא שזמזומה של המרשתת שיבש את כוונותיהן הענייניות של רשויות הביטחון: ככל שנקפו השעות מרגע התנעת מבצע החיפוש אחר הנעדרים, הוא החל להדהד ברשתות החברתיות, באינטרנט ובסלולר, עד שהמשך נצירתו בצנרת הדוברות הרשמית של צה"ל הפך לאבסורדי.
בדיעבד התברר כי לא רק מניעים ענייניים עמדו מאחורי המגמה להאריך ככל האפשר את שתיקת הרשויות, אלא גם מבוכה רבה וניסיון מגושם להסתיר מחדלים (למשל, הטיפול בצלצול הנואש של אחד החטופים למוקד 100). כך קרה גם אמש (30.6.14), כששלוש הגופות אותרו באזור חלחול: ההודעה הרשמית על מציאתן פורסמה בשעה 20:30 – למעלה משעה לאחר שהחלו ציוצים בעניין זה ברשת.
בנימין נתניהו, משה יעלון ואלוף פיקוד מרכז ניצן אלון במסיבת עיתונאים שנערכה יומיים לאחר חטיפת הנערים (צילום: יונתן סינדל)
ככל שניתן היה לשחזר היום, חשבון הטוויטר "סקופים רוטר.נט" צייץ בשעה 19:19 את המלים "שלוש גופות יחד...". בשעה 19:20 צייץ החשבון: "מקורות פלסטינים: צה''ל מצא את שלושת הגופות של הנעדרים באזור חברון". אנשי תקשורת המצייצים תחת שמם החלו לצייץ רמזים עבים מעט לפני כן.
החשבון "דוס מחמד" צייץ בשעה 19:46: "ערוץ 10 עכשיו זה רשמי: שלושת החטופים נמצאו בחלחול כשהם ללא רוח חיים, מיד הודעה רשמית של ראש הממשלה, צו איסור פרסום יוסר בשעה 20:00". בפועל ערוץ 10 לא דיווח באותה שעה על מציאת הגופות במלים מפורשות, אלא על "חיפושים והתפתחויות", בדומה לכלי תקשורת אחרים. ואכן, צייצנים אחרים העירו על כך לבעל החשבון בזמן אמת. מכל מקום, ברשת אל-ג'זירה הופיע דיווח ראשון בסביבות השעה 19:20. כלי תקשורת לא-ישראליים נוספים דיווחו על כך במקביל.
גם אם לוח הזמנים המשוחזר כאן אינו מדויק לחלוטין, ניתן לקבוע שעיתוי הפרסום הרשמי על מציאת שלושת הנערים הרצוחים פיגר בשעה ומעלה לאחר שהמידע הזה נפוץ ברשת, וכשלוש שעות לאחר גילוי הגופות בפועל. גם במקרה זה היו לכאורה לרשויות הביטחון סיבות טובות לעיכוב הפרסום: בראש וראשונה הצורך לעדכן את המשפחות, וכן שיקולים מבצעיים ומודיעיניים שנועדו לשפר את הסיכוי להגיע אל החוטפים ולהיערך כראוי לקראת ההשלכות שיהיו לגילוי בשטח. אלא שגם בתחנה זו של ההתרחשות הטרגית, המציאות התקשורתית כפתה את עצמה על שיקוליהם של מקבלי ההחלטות.
בזירה שבה מעורבים באירוע החטיפה חיילים, שוטרים, אוכלוסייה פלסטינית שלעברה מכוון מבצע החיפוש הנוקשה וקבוצות של אזרחים ישראלים מתנדבים, אין למנהלי המבצע אפשרות ממשית לשלוט על עיתוי פרסומן של ההתפתחויות המתחוללות במהלכו.
הידיעות הראשונות על החטיפה הגיעו מתושבים פלסטינים באזור חברון, שהבחינו בריכוז הכוחות של צה"ל בבוקר יום שישי שלמחרת, והידיעות הראשונות על מציאת הגופות הועברו, כנראה, באמצעות מסרונים שנשלחו מאזרחים ישראלים שהיו מעורבים במבצע החיפוש ולמדו מקרוב על רגע האיתור. די בשניים-שלושה דיווחים ראשוניים כאלה כדי להתניע תהליך אינסופי של שרשור ידיעות ושמועות שמגיעות במהירות מקצה הארץ לקצה, ומתעופפות על פני כדור הארץ כולו.
המציאות התקשורתית הזו אכן מכבידה על קברניטי המדינה בבואם לנהל משברים בטחוניים ובינלאומיים, ומשבשת מהלכים מתוכננים, אבל הדרך להיאבק בה אינה בהטלת צווי איסור פרסום, גם כשעילתם נראית סבירה. כפי שהוכח פעם נוספת במקרה הנורא של רצח שלושת הנערים, שקיפותם של מהלכי המערכת הבטחונית היא נתון יסוד שלא ניתן להתעלם ממנו, ומוטב ללמוד לחיות איתו.