באפריל 1957 נחנך בית-העיתונאים על-שם נחום סוקולוב בתל-אביב. פנחס רוזן, שר המשפטים דאז, בחר לברך את העיתונאים הישראלים במלים: "שיהיה הבית שבניתם ראוי לשמו ולזכרו של האיש על שמו הוא נקרא". היוזמה לקרוא את בית-העיתונאים על שמו של סוקולוב נעשתה בתקופה שבה היה ברור מדוע בית-העיתונאים ופרס העיתונות מטעם עיריית תל-אביב צריכים להיקרא על שמו.

יותר מ-50 שנה חלפו מאז נחנך בית-סוקולוב. פרס סוקולוב, המוענק כבר שנים רבות, לא איבד מיוקרתו ומחשיבותו. סוקולוב, שגם עמד בראש התנועה הציונית, זכה, כמו רבים אחרים, לכך שעל שמו נקרא רחוב מרכזי בערים רבות במדינה. בעיני אלה שקראו את מאמריו והגיגיו של סוקולוב בזמן שבו נכתבו היה סוקולוב, בלשונו של שלום אש, "האגדה בבית-המדרש של עיירות פולניה – משאת הנפש של כל בחור חובש בית-המדרש היושב על הגמרא ומחזיק גליון 'הצפירה' בסתר תחת ספרו".

עיתוניו ומאמריו לא הפכו ביום שלמחרת לאריזה שעוטפים בה את הדגים בשוק, אלא כפי שכתב ביאליק, הם היו "יין ישן נושן שלא רק קוראים, אלא מלקקים, מוצצים, שותים בצמא ומשתכרים בהם".

מאמרו הראשון של סוקולוב בעיתונות העברית התפרסם בשנת 1876, כשהיה בן 17. עד יום מותו ב-1936 פורסמו כמעט בכל יום מאמרים פרי עטו בעיתונים עבריים בארץ ובחו"ל, בעיתונים יהודיים שראו אור בפולין, בגרמניה, באנגליה, בארצות-הברית ובצרפת וגם בכמה עיתונים לא יהודיים.

סוקולוב היה לא רק עיתונאי מהשורה הראשונה, הוא היה גם עורך מוכשר שכבר באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 ידע לזהות באופן מדויק את הצרכים של הקורא העברי בן אותה תקופה. פעילותו העיתונאית הפכה אותו לדמות מרכזית בחיים הציבוריים היהודיים במזרח אירופה בסוף המאה ה-19.

עלעול בגליונות הצהובים, המתפוררים במגע קל ומרפרף, של העיתונים וכתבי-העת שסוקולוב היה קשור אליהם לא בהכרח יבהיר לקורא בן זמננו במה הוא זכה שפרס מכובד זה ייקרא על שמו. הסגנון הפובליציסטי של סוקולוב, שבעזרתו פירש והסביר לקוראיו הרבים את מציאות חייהם במשך שנים רבות כל-כך, עבר מן העולם. אך פרשנותו של סוקולוב בכל הנוגע לתפקיד העיתונאי בחברה שבה הוא פועל לא איבדה מהרלבנטיות שלה.

לסוקולוב שימש הטור העיתונאי תחליף ראוי לדוכן המסורתי של המגיד והדרשן: אמצעי להגיע לקהלים רחבים. הטור העיתונאי שהיה מזוהה עימו, "הצופה לבית ישראל", התפרסם כמעט בכל יום קרוב ל-20 שנים רצופות. במשך תקופה ארוכה למדי ראה סוקולוב את עצמו כצופה הממוקם בעמדה ניטרלית ואינו מזדהה עם סקטור אידיאולוגי כלשהו.

הניטרליות לא פגעה ביכולתו להיות מעורה, אכפתי וקשוב לצורכי החברה. בשנת 1897 בחר סוקולוב לנטוש את עמדת העיתונאי הצופה על החברה מבחוץ והפך, עד מותו בשנת 1936, למזוהה עם התנועה הציונית. הבחירה שעשה – תמיכה באידיאולוגיה הציונית – לא פגעה בפעילותו העיתונאית. במסגרת פעילות זו המשיך סוקולוב לנהל דיאלוגים לא רק עם תומכי התנועה.

התנהלותו זו יכולה גם היום להבהיר את הקשר בין האיש ובין הפרס הנקרא על שמו. ולנו לא נותר אלא לקוות כי גם בתקופות מורכבות וסבוכות ימשיכו עיתונאים לחפש אחרי דרכים להשפיע בחברות שבהן הם פועלים, בלי קשר לעמדותיהם האידיאולוגיות.

ד"ר אלה באואר היא ראש החוג לתקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים