יחסי-הציבור של עיריית חיפה מעולם לא הצטיינו בהברקות מיוחדות; אפרוריים כמו העשן שעולה מהארובות במפרץ. חיפה היפה נתפסה כהחמצה, והיחס אליה נע בין חמלה לזלזול. לפני שנתיים עבר מערך הדוברות של העירייה טלטלה עת מונה למשרת הדובר העירוני צעיר בשם עידו מינקובסקי. הבחירה במינקובסקי מינפה את הביוגרפיה הפרטית שלו: חיפאי צעיר שעזב את עירו, כמו צעירים חיפאים רבים, לשחק אותה במגרש של המגניבים בתל-אביב, וכעת, כדבריו אז, "שמח לחזור הביתה לאחר שנים בגולה באזור חיוג 03".
מינקובסקי התגלה כמי שיודע לפלרטט עם התקשורת ולשלוט בדימויה של העיר. את התגובות העייפות והדבררת הלעוסה עד מיאוס החליפו אתנחתות קומיות וחידודי לשון. החיבור בין ראש העירייה הטרחן ונכא הרוח, כפי שהוצג ב"ארץ נהדרת", לבין הג'ינג'י הקומפקטי והנמרץ הוא מוזר עד מגוחך, אבל עובד. ביחד התלבשו השניים בעוצמה על נושא יחסי-הציבור, שהפך לנושא החשוב ביותר בעיריית חיפה. המטרה שסומנה היא הזירה הארצית, ואפילו הבינלאומית.
דומה כי אין שבוע שבו ערוצי התקשורת אינם מופגזים בידיעות עולצות על עתידה המופלא של חיפה, ברוח שירו של דייוויד ברוזה על חיפה כעיר עם עתיד. אלא שההודעות לעיתונות מקדימות פעמים רבות את המציאות ומדווחות על פרויקטים וחזון שיעברו שנים עד שיתממשו, אם בכלל. כך מספרים על תנופה חסרת תקדים, ברמה בינלאומית, של בניית עשרות בתי-מלון הנסתרים מהעין; על קמפוס הנמל המצליח, בעוד שהמקום שומם ורוב עסקיו סגורים ומוצעים למכירה והשכרה; משיקים שוב ושוב את המטרונית גם כשתעלות המסלול עדיין פתוחות; מספרים בהתפעמות על חיפה שתחובר לים כאשר הגדר, מערכת החשמול הגבוהה והרכבת הכבדה החוצצת בין חיפה לים נמחקות מההדמיות ומהדיווח העיתונאי.
"יונה יהב יוצא למלחמה מול תשן והמפעלים המזהמים", מתוך דף הפייסבוק של דובר עיריית חיפה
החדשות על אודות חיפה העתידית מוגשות כאילו הכל קורה כאן ועכשיו. נדמה שקשה למצוא כתב שישאל שאלות או יוודא פרטים לפני הפרסום, ולאחריו אין מי שישעה לתגובות הקוראים המבקרות וסותרות את המוצג בכתבה. האם זהו חוסר הביטחון התעסוקתי בשוק התקשורת המוביל לרשלנות כזו? הרי עם יד על הלב, איזה עיתונאי בימינו רוצה ליפול על מזבח האמת כאשר אפשר להסתחבק עם ראש העיר ודוברו החייכן ואולי גם לקבל הזמנה להנחות את אחד הכנסים העירוניים?
ואולי מדובר בחוסר עניין אמיתי. מי מתעניין באמת בחיפה ולמי אכפת בכלל מה קורה כאן? באיזו עוד עיר בארץ בוערות בזו אחר זו שריפות במשך ימים באזור הכי נפיץ בארץ, משחררות לאוויר חומרים רעילים ומסכנות את התושבים, ששכחו מה זה לנשום אוויר נקי, והתקשורת כמעט מתעלמת כליל? הרשתות החברתיות נשטפות בפוסטים ותגובות זועמות של אזרחים שנמאס להם להיות הקורבן של בעלי ההון השולטים במפעלים המזהמים, אבל הזעם והכעס אינם מחלחלים.
אם עיריית חיפה מסתירה ומדחיקה את השריפות והזיהום, למה שמישהו אחר יתעניין בכך?
כמעט אף כלי תקשורת מרכזי לא סיקר את השריפות הקשות שהיו במפרץ חיפה ואת הפגנת הציבור החיפאי הזועם, שקלט את משמעות תמיכת העירייה והממשלה בהגדלת בז"ן פי שלושה, הפיכת אזור המפרץ ופארק הקישון למשכנם של מכולות ענק וצוברים המכילים גזים וחומרים מסוכנים והקמת נמל המפרץ, שיכחיד את חוף קריית-חיים. נדרש אסון בסדר הגודל של השריפה בכרמל כדי שהתקשורת תקדיש מבט למאות אלפי תושבים החיים כאן במקום. אלה אינם מסוגלים להתחרות בהריון של נינט ורוסלנה או בצרותיו הכלכליות של המסעדן רפי כהן, שסוקרו בהרחבה בכל ערוץ ואתר.
ומה קורה לראש העירייה שמתלונן על הפוקוס התקשורתי על מדינת תל-אביב? מה עם דוברות העירייה, המיומנת כל-כך בהנעת התקשורת? הם נאלמים דום כשמתרחשות השריפות והתאונות, אינם מגיבים במלה. אפילו בדף הפייסבוק של יונה יהב ושל העירייה לא מוצג מידע כלשהו לתושבים. התעלמות מוחלטת גם מפניות התושבים. ואם עיריית חיפה מסתירה ומדחיקה את השריפות והזיהום, למה שמישהו אחר יתעניין בכך?
שריפה במפרץ חיפה, 12.6.14 (צילום: שי לוי)
כך קורה שרק בחיפה אפשר לטעון שהאוויר שבה הוא מהטובים בארץ ובתי-הזיקוק של האחים עופר שומרים על הסביבה, לנתק את העיר מהים באמצעות חשמול הרכבת ולקרוא לכך "חיפה-ברצלונה פתיחת חזית הים"; או לשפץ שני רחובות בעיר התחתית, לביים חיים תוססים על-ידי כמה שעות של אירועי בידור קנויים בכסף רב ומיובאים מתל-אביב ולקרוא לכך "התחדשות עירונית – קמפוס הנמל – עיר תחתית שוקקת"; לספר על תנופת הנדל"ן הפונה לצעירים בלי להזכיר כי הדברים נכונים רק במקרה שיש להם 1.4 מיליון שקל פנויים.
להתפאר בנהירתם של צעירים ומשפחות חזרה לחיפה המתעוררת בגלל פעולותיה של עיריית יהב, כשבפועל המציאות שונה; להציג כהישג את "אצטדיון עופר" שהוא "הכי באירופה", ולהדחיק את תקציב העתק (מבין 40 היקרים בעולם) שרק כ-10% ממנו נתרמו על-ידי הפטרון שעל שמו הוא קרוי (את שאר מקורות המימון החיפאים מתחילים להרגיש על בשרם בגדול); לדווח על 50–64 מלונות המוקמים בעיר כשאפילו הצגת ההדמיות במצגת אינה מגיעה למספר הנקוב; לקרוא לאוטובוס מפרקי, שכיכב בדו"ח מבקר מדינה קשה וחמור, שאין בו שום תחכום טכנולוגי או אספקט ירוק, "כלי תחבורתי מתקדם" ולהכתירו בפרס הגלובוס הירוק. וכך הלאה.
את כל אלו בולעים בחדווה עיתונאים ועיתונאיות, כולל דמויות בכירות ומובילות. מדוע הם אינם טורחים לבדוק כיצד מתיישבים הפערים בין התדמית למציאות? מה קרה לערכים של יושרה ומקצוענות?