לא פעם אני מתלוצץ עם חברי ליד מיטת חוליו של הימין, ובתור רופאים מתחזים אנחנו מאבחנים שהימין סובל ממחלה חשוכת מרפא שקוראים לה מוות מוחי. השבוע חשבתי לרגע שזאת לא בדיחה. בתחילת השבוע נודע על סגירתו של כתב-העת שהוציא מרכז שלם, "תכלת", ועבר בקריאה ראשונה החוק לשיפוץ חוק לשון הרע המקורי.
החוק הדרקוני החדש, שיזמו ח"כים מקדימה ודחפו ח"כים מהליכוד ובראשם יריב לוין, מקפיץ את הסכום שניתן לתבוע על הוצאת דיבה ל-600 אלף שקל, ללא הוכחת נזק. איך אמר ח"כ אורי אורבך: הקנס על הריגה נמוך יותר.
ח"כ יריב לוין (ליכוד), ממציעי התיקון לחוק לשון הרע, אתמול בכנסת, ביום הדיון בחוק (צילום: דוד ועקנין)
עם סגירתו של "תכלת" נעלם מהנוף כתב-העת האיכותי האחרון שנותר לאגף השמרני האינטלקטואלי בישראל, כאשר "נתיב" נסגר כבר לפני כשנתיים. נשאר רק "האומה", שמתמקד יותר במורשת של התנועה הלאומית הליברלית בציונות.
אני שייך לאלה הסבורים – גם אחרי שהחוק החדש עבר – שהתקשורת בישראל, כפי שהיא היום, היא אחת הבעיות הקשות של הדמוקרטיה בישראל, ולא הפתרון לבעיות הדמוקרטיה. אבל החוק עלול לפגוע בחופש המחשבה ובחופש הביטוי בישראל. הוא יוסיף עוד נטל נוסף לסנדלי הפלדה של העיתונאים; אלה מגיעים מלכתחילה למעוזי תקשורת שהפכו ב-15 השנים האחרונות למתחמים כבושים. תנועת "כיבוש מתחמי התקשורת" הצליחה בעשורים האחרונים יותר מדי, וזה הזמן להקמת התנועה לשחרור התקשורת מהצבת השמאלנית-טייקונית המגהצת את הכותבים בקווים ישרים – לשמאל שור!
מן הסתם, כלי התקשורת הממוסדים והחזקים יידעו להתמודד עם החוק הדרקוני החדש. מי שעתידים לסבול יהיו כלי תקשורת קטנים יותר, שיהפכו למתחמים בלתי מוגנים. העיתון "מקור ראשון", למשל. מילאתי בפועל את תפקיד העורך הראשי במשך יותר מחמש שנים, וגם היום בתפקידי כעורך בכיר אני מוצא את עצמי בחזית מתקפות האיומים והתביעות בנושא לשון הרע.
יש כאלה שמתגאים בכך שמעולם לא נגררו לבית-המשפט לבירור תביעת לשון הרע. אני לא שייך למאושרים האלה. הייתי גם הייתי במרחץ הטורקי הזה, ותוך כדי גם גיליתי שאיני זוכה לקורטוב של סולידריות מצד עמיתי למקצוע בכלי התקשורת האחרים. אולי משום שאני נוהג כבר שנים למתוח ביקורת קטלנית על "התקשורת" בישראל, ובעבר גם תיארתי אותה כרוטוויילר התלוי בשיניו על העורק הראשי של הדמוקרטיה בישראל, בוודאי לא כלב השמירה שלה.
אך כדי שבכל זאת יקרו בעיתונות דברים טובים, חייב להיות איזה פתח תקווה לאפשרות שחופש המחשבה יפרוץ וישגשג. פתח תקווה שיהיה אפילו בגדר פרצה הקוראת לגנב. הכותבים החופשיים הם לעתים כמו פיראטים פראיים. מהם תצא תורת חופש המחשבה. הסופר הארגנטיני הגדול ארנסטו סבאטו גרס פעם שסופר גדול הוא כמו אורח בלתי קרוא המתפרץ עם סכין נוטפת דם בידו למשתה של מרקיזים מאופרים. אפשר לומר זאת גם על עיתונאי טוב.
הניסיון האחרון שלי בתחום איומי התביעות בלשון הרע לימד אותי חד-משמעית שהתביעות נועדו להטיל מורא, שלא לומר אימה, על הכותבים. לא בכדי אימץ בזמנו אורי אבנרי את הסיסמה "ללא מורא, ללא משוא פנים" לשבועונו "העולם הזה". נראה שבעקבות החוק החדש שעבר ביום שני השבוע בקריאה ראשונה, אפשר יהיה להחליף את הסיסמה לתקשורת הישראלית: "הסבר פניך לכוחני, למצליח, לבעל ההון ולבטחוניסט הוותיק".
ההתנסות האחרונה שלי בתחום היתה לפני כחודשיים. בתחילת השנה אכן היה מצב בציבוריות הישראלית של הסתה גוברת נגד ראש הממשלה נתניהו, תוך שימוש בביטויים קיצוניים מצד אישי ציבור ידועים. כתבתי אז, ערב אירועי הנכבה בחודש מאי השנה, שאותם אישים מייצרים אווירת הסתה שיכולה גם להזכיר את האווירה שהיתה לפני רצח רבין. קיבלתי כמובן מכתב מעורך-דין כבד שאם לא אתנצל על דברי, תוגש נגדי תביעת דיבה מטעם "מרשי". נימקתי במכתב חוזר מדוע אני חושב כפי שאני חושב, ומדוע איני צריך להתנצל על הדברים שאני חושב ורוצה להביע בכתב.
המאיימים נסוגו מזירת בית-המשפט ועברו לבית-הדין של מועצת העיתונות, שם הייתי צריך להתעמת עם אחד הטוענים נגדי. איני שולל את ההליך באמצעות מועצת העיתונות, שיש בו מידה של הגינות. אבל גם כאן היתה לי תחושה מאוד כבדה ולא נעימה שמועצת העיתונות עומדת לשירות אישים חזקים המבקשים להרתיע עיתונאי. במקרה זה, כותב שורות אלה.
והיו מקרים אחרים שכעורך העיתון נגררתי במשך תקופות ארוכות לבית-המשפט כדי לעמוד על המלה של "מקור ראשון" ולא להתפתות לנסיגה הקלה של ההתנצלות. לכאורה, עניין פעוט. תתנצל ותגמור את הסיפור. גם תחסוך לבעלים של העיתון כסף. אבל עיתון, עוד יותר מהערוצים האלקטרוניים הדיגיטליים, נשען על הצטברות ההון העצמי שלו בתחום היושרה, האמינות, האשראי שניתן לו מצד הקוראים.
אתה צריך לבנות את זה כדי שהקורא ייתן אמון בעיתון ובכותביו ככאלה שהמידע שהם מביאים מבוסס, ולא פחות חשוב: כדי שהדעות והפרשנויות שמתפרסמות בעיתון יישאו מטען של אמינות וביסוס. האמינות של העיתון היא גם בתחום ההנמקות והניתוח – אולי יותר מאשר בתחום התחקירני.
כך מצאתי את עצמי נגרר במשך כשלוש שנים בהליך משפטי מול מי שהיה שר בכיר בממשלת שרון והתלונן כי משפט מסוים שנכתב במאמר דעה בעיתון היה בו כדי להוציא את דיבתו רעה בציבור. מדובר היה בסוגיית המינויים הידועה של ראש הממשלה שרון בזמנו, ואותו שר היה ספץ ידוע בתחום.
ברור לי שהאיש לא היה מרהיב עוז להגיש תביעת לשון הרע בנושא כזה, על מאמר שנכתב על-ידי עורך-דין ידוע, נגד אחד העיתונים המרכזיים והחזקים. הוא עשה זאת כדי לגזור קופון משפטי, להשיג לעצמו איזו אמירת בית-משפט שיהיה בה משום טיהור שמו – וזאת על גבו של עיתון כמו "מקור ראשון", שאינו שמורה מוגנת בעולם הממסדים והאוליגרכיה המקומית.
וזה מה שמחזיר אותי לדיאגנוזת המוות המוחי של הימין. גם זה מתוך נסיוני ב"מקור ראשון", שאינו ידוע בשמאליותו: צפו לכך שפוליטיקאים חזקים מהימין יהיו הראשונים לנצל את החוק בגרסתו הדרקונית החדשה – נגד "מקור ראשון" ונגד עיתונים וערוצי תקשורת אחרים המזוהים עם הימין.
אמנון לורד הוא עורך בכיר ב"מקור ראשון" ובעל טור בעיתון