לארי שביט שלום,
קראתי את מאמרך מה-22 בדצמבר 2011, על השתיקה, או אולי על השחיטה, מה זה משנה בעצם. כמי שמכירה אותך מימי ראשית כתיבתך, צר לי לראות לאן התפתחה, שלא לומר התנפחה הכתיבה העיתונאית שלך, עד שאינך נזקק יותר לבדל תוכן במאמריך, ובלבד שמעל המאמר תתנוסס כותרת נוקבת בסגנון הפומפוזיה הפדגוגית שסיגלת לעצמך. אין ספק שהצלחת לרשום על שמך ז'אנר.
במאמר (ששמו המדויק הוא "על ההשתקה") יש ייצוג למגוון חסרונותיך, אבל אין בדל של הוכחה לשתיקה.
ארי שביט (צילום: ליאור מזרחי)
יש במאמר המצאות (איך מנעו ממך באיומי פיטורים לכתוב נגד אהוד אולמרט), פחדנות (אינך נוקב בשם העורך שעשה זאת לטענתך, רק שולח רמזים לברנז'ה שמדובר בדייוויד לנדאו, תוך פגיעה בשמו בלי לאפשר לו להתגונן או לתבוע). כרגיל אינך בוחל בהאדרה עצמית (אני כדרכי לא הייתי ממושמע, אתה מעיד על גבורתך), חנופה (אלמלא השתנה כיוון הרוח לא הייתי יכול לכתוב את המאמר הזה, אתה שוב מעיד על עצמך ומחניף כמובן למו"ל ולעורך החדש), וכמו תמיד מגיע המאמר לשיאו בשורה של פקודות למכותבים (אם תחשבו על כך טוב, אנשים הגונים מן הימין, תגלו שגם אתם אינכם רוצים בכך... הצילו את ערוץ 10! הרפו מהחינוכית! וכו'). כאילו ברגע שרק יפציע המאמר שלך, יתבהרו השמים וכולנו נראה את האור.
את האמת צריך לומר (ציטוט ממך שאין לו כיסוי במאמר לדאבוני): דייוויד לנדאו הוא כנראה חברו של אהוד אולמרט, אבל לא יותר ואולי הרבה פחות משהיה גרשום שוקן חברו של משה דיין. הגדרת המושג "חברות" קשורה לאופיים של אנשים. גרשום שוקן אולי לא בילה עם דיין, אבל העריץ אותו עד כמעט עיוורון. לנדאו ואולמרט היו יותר מסוחבקים, בשל אופיים, אלא שלמרבית הפלא, נגד דיין קשה היה לכתוב ב"הארץ" הליברלי של אותם הימים, ואילו נגד אולמרט נכתבו עשרות מאמרים וידיעות בתקופת לנדאו.
מאמרך רצוף דוגמאות מופרכות, רק כדי לבנות את המתח הדמגוגי. גם זה חלק מהז'אנר שפיתחת.
האם באמת העיתונות תמיד סלחה לשמעון פרס או סגדה ליצחק רבין (לפני שנרצח), כפי שאתה כותב? האם באמת אותרגו אהוד ברק ואריאל שרון? אתה הרי יודע שתיק האי היווני לא הגיע לבית-המשפט על אפה וחמתה של התקשורת, ולא בגלל נרפותה.
מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו'. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר.
בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם!
עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם.
אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת.
אורית שוחט
(אכן, חברה של דייוויד לנדאו)