עמוד ענן
היום השני להסלמת ההסלמה בדרום, ושערי העיתונים מוקדשים כולם לסבלם של האזרחים הישראלים הנתונים תחת אש (ובהם שלושה הרוגים). כל העיתונים מדגישים את התרחבות החזית, אחרי שטילים ערביים הגיעו עד לאזור תל-אביב. "צבע אדום מבאר-שבע עד תל-אביב", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"; "יום שני למבצע, הרוגים בדרום, טילים בתל-אביב", נכתב בזו של "הארץ"; "חזית מדרום ועד תל-אביב, צה"ל מגייס מילואים", נכתב בזו של "ישראל היום". ב"מעריב" וב"מקור ראשון", העיתונים הנמצאים בבעלות ועריכה משותפות, מתכוננים להסלמת הסלמת ההסלמה: "הכנות למבצע קרקעי נגד מערכי השיגור", נכתב בכותרתו הראשית של "מקור ראשון"; "בדרך לעזה", נכתב בזו של אחיו הטבלואידי.
במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה של רונן ברגמן, הסוקר את מצבם של חיזבאללה והעומד בראשו, חסן נסראללה, על-פי "שיחה עם גורמי מודיעין" שונים. "חיזבאללה נקלע למשבר החמור בתולדותיו", נכתב בכותרת המשנה, ולכן "החשש שעם הגב אל הקיר" נסראללה מתכנן הפיכה בלבנון או תקיפה של ישראל. במסגרת קצרה נפרדת נכתב על "מירוץ החימוש" של הארגון, ש"השיב לעצמו את כל הנשק שאיבד במלחמת לבנון השנייה ואף הגדיל את הארסנל הרבה מעבר לכך. המספרים המעודכנים שבידי שירותי הביון במערב [...] כמעט בלתי נתפסים, 'יכולת אש שאין ל-90% ממדינות העולם', כדברי ראש המוסד הקודם, מאיר דגן". אחרי שהוא מונה את מספרי הרקטות והטילים שבידי חיזבאללה מוסיף ברגמן: "כל שטחה של ישראל מצוי בטווח".
"אין בכלל ספק שהרוב המכריע של יהודי ישראל תומכים במתקפה רבתי על חמאס. הם מוכנים נפשית גם למצבים של הסתבכויות, כי אין מלחמה בלי הסתבכויות", כותב חגי סגל בקטע הפותח את טורו השבועי במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", המוקדש לשבחי החלטת ממשלת נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה. "עכשיו צריך לחרוק שיניים, להתפלל, ולתת לצה"ל לנצח". בטורון בשער העיתון הוא כותב: "בניגוד למנטרה התקשורתית השלטת, השאלה החשובה באמת היא לא איך יוצאים מהמבצע, אלא איך מנצחים". כותרת המוסף המדיני, "יומן", היא "סיבוב נוסף במלחמה לא נגמרת". בטור העורך נוזף אורי אליצור בהנהגה המדינית והבטחונית של ישראל: "הרתעה לא צריך לשקם אלא לתחזק", הוא קובע. "להשגת הרתעה צריך אומץ לב להגיב בעצבנות לא נחמדה מול כל קסאם בודד".
הטור של אליצור מתפרסם גם במוסף של "מעריב". "בתו של כתב 'מעריב' בעזה נפצעה מפגז", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 10 של העיתון. "בזמן שסמי עג'רמי סיקר את הלווייתו של ג'עברי, הובהלה בתו ביסאן לבית-החולים ואיבדה שלוש מאצבעות ידה מרסיס בעת ירי על חוליות שיגור. עג'רמי: 'תושבי הרצועה לא ישנים, נצטרך טיפול פסיכולוגי, לא יודע איך אנשים מחזיקים מעמד'". כתבה של עג'רמי מתפרסמת ב"מוספשבת", כמה עמודים אחרי טורו של אליצור. ב"ישראל היום" קורא יואב לימור "להעמיק את ההישגים הצבאיים". כל העיתונים מדווחים על ביקור של ראש ממשלת מצרים בעזה. ב"ישראל היום" מצורף לידיעה טור פרשנות של בועז ביסמוט תחת הכותרת "השעון הדיפלומטי מתקתק" (האם מדובר בשעון חול?).
מאמר המערכת של "הארץ" קורא "לנקוט זהירות ומידתיות" במלחמה בעזה, כדי לא לפגוע או "להרוס" את "מערכת היחסים" עם מצרים. עמוס הראל ואבי יששכרוף קובעים בטור פרשנות כי גם לישראל וגם לחמאס אין "עניין אמיתי" בכניסה של צה"ל לעזה וייתכן כי המהלך "יבוטל לבסוף". השניים מציינים את האיפוק והריסון שבהצהרות המדינאים והמצביאים לעומת היוהרה של מקביליהם בתקופת אולמרט, ומביעים תקווה כי הדבר יתבטא גם באופן שבו יתורגמו אלו למעשים.
ברגמן כותב ב"7 ימים" כי לאחר מלחמת 2006, הקימו בארגון הטרור ועדת חקירה בראשותו של רמטכ"ל חיזבאללה עימאד מורנייה (שחוסל לאחר מכן). "על-פי הניתוח ב'דו"ח מורנייה', ישראל שואפת למלחמות קצרות המסתיימות בהכרעה חד-משמעית, רצוי שנלווית לה גם תמונת 'ניצחון' נחרצת (הצנחנים בכותל או יוסי בן-חנן במי תעלת סואץ, למשל). לתפיסתם, ישראל תתקשה יותר במלחמות ארוכות ומתישות, כאלו שכוללות 'טפטוף' של נפגעים. במיוחד אם הם אזרחים".
עמוד עשן
ב"דה-מרקר" (ביום שישי: "מרקר ויק") חתומה עדי דברת-מזריץ על טור פולו-אפ לכתבת השער שלה מיום רביעי, על אודות המחירים המופקעים שגובות רשתות המרכולים הגדולות בסניפיהן ביישובי הדרום. בהתאם לנסיבות, הטור מוגש עם טוויסט אקטואלי: "לא רק עם מטחי הטילים שנוחתים עליהם צריכים להתמודד כיום תושבי שדרות ונתיבות, אלא גם עם עוד מכה קשה – המחירים הגבוהים ששופרסל ומגה גובות מהם". יש משהו לא אסתטי בניצולן של שעת משבר לאומי ומצוקה וחרדה המוניות לצרכים צדדיים, אבל כשאותו צורך הוא ניסוחו של פתיח לטור, הדברים בהחלט נסלחים.
כשמדובר בניצול של חברות מסחריות אותה שעת משבר להפקת רווח תדמיתי, הדברים נסלחים הרבה פחות ואפילו מגעילים ממש, אבל השאלה המעניינת יותר היא, כמובן, האם הפוליטיקאים (והגנרלים?) מנצלים את היכולת להכריז מלחמה כדי לשפר את סיכוייהם האלקטורליים ערב בחירות. בימים שקדמו למבצע "עמוד ענן", עת הסלימה מתקפת הטרור של הפלסטינים מרצועת עזה, התייחסו כמה בעלי טורים לשאלה זו, שממילא קשה מאוד לענות עליה באופן מבוסס (ברם, העובדה היא שמלחמת עזה הנוכחית וזו הקודמת החלו סמוך למערכות הבחירות). מאז החל המבצע דיון כזה לא הפך שכיח פחות, אולי אף יותר – בניגוד לתגובות בעידן אולמרט. בכל זאת הוא אינו תופס את מרכז הבמה, מן הסתם בצדק. במרכז הבמה קובעים הפרשנים כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שהיציאה למבצע מוצדקת.
"שקט, יורים" היא כותרת ההפניה לטורה של סימה קדמון מעל שער "ידיעות אחרונות", המתארת באריכות את מסיבת העיתונאים של נתניהו וברק המכריזים על פתיחת המבצע כעל תמונת קמפיין ש"עשתה סיכול ממוקד גם למטות הבחירות של המפלגות היריבות". ב"הארץ" קובע יוסי ורטר כי הטיעון שלברק "אינטרס פוליטי מובהק" במלחמה "לא ממש תפס נפח" ומביא את הסברו העקיף של ברק מדוע אין הדברים כך ומדוע נבחר העיתוי הנוכחי להריגתו של ג'עברי. ב"ישראל היום" קובע דן מרגלית כי "רעי לב" הם מי שמוצאים אינטרס פוליטי ביציאה למלחמה. "חמאס חשב שהאיום הוא רק תעמולת בחירות" היא כותרת טור של עביר איוב, "עיתונאית עצמאית העובדת ברצועת עזה", המתפרסם ב"הארץ".
"מישהו דאג להכניס לפריים התמונה של נתניהו וברק את הטלפון האדום, שמונח כאילו באגביות על השולחן בקריה", כותבת מזל מועלם במוסף המקביל של "מעריב", והדברים מצוטטים בשער העיתון. "זהו מסר שנועד לשדר מי כאן המבוגרים האחראים שמנהלים את העניינים. האמירה של כל השחקנים הפוליטיים כל-כך שאינם עוסקים עכשיו בפוליטיקה רחוקה מהמציאות עד כדי גיחוך". "הלוחמה בדרום משנה את כללי המשחק", קובע עמית סגל ב"מקור ראשון", לטובתם של נתניהו וברק ולרעתם של מנהיגי מפלגות השמאל בכוח ובפועל. "ועדיין", הוא מוסיף, "כל ניסיון להמר על השלכות פוליטיות אפשריות הוא צעד לא אחראי".
"אני מקווה שבסוף המבצע נצליח להחזיר את גלעד שליט", מצטטים ב"מרקר ויק" ציוץ של דרור נובלמן.
ענייני כלכלה
"הלמ"ס לא בוחן את הביטחון התעסוקתי שמאפשר תכנון ארוך טווח, את מצב הנכסים והירושות ואת הכסף השחור. בישראל אלה שלושה משתנים די מהותיים בשאלה לאיזה מעמד אתה שייך ואיך בדיוק אתה מצליח לשרוד", נכתב בכותרת המשנה לטורו השבועי של סמי פרץ, "תקציר מנהלים", ב"מרקר ויק".
"הקסאם האמיתי הוא הבעיות הכלכליות שלנו", מצוטט בכותרת ידיעה ב"מעריב" חבר מרכז הליכוד בני דמרי, "מנהל חברת בנייה ממושב מבועים" שבדרום. הידיעה נדפסת בעמוד בקונטרס החדשות המוכתר בלוגו "חיים בשגרת הטילים".
"יומיים לאחר תחילת המבצע בעזה – דו"ח הוצאות" היא כותרת המשנה לראשית של "מרקר ויק". המספרים מפורטים כבר על עמוד השער, וביניהם: "70 מפעלים הושבתו באופן מלא"; "40 מיליון שקל – נזק הלחימה מהיום הראשון (הערכה)"; "15 אלף דולר – מחיר שעת טיסה של מטוס קרב"; "15 אלף איש לא הגיעו אתמול לעבודה במפעלים" ו"10,000 חברים נוספו לדף הפייסבוק של נתניהו מאז תחילת המבצע ו-7,000 עוקבים בטוויטר".
"הלחימה בדרום שלחה את המדדים המובילים לירידות", נכתב בכותרת סקירת המסחר ב"מרקר ויק".
"מלון או בקתה?" (כותרת בוקסה במדור "נסיעות" ב"גלריה שישי" של "הארץ", המוקדש היום לחופשות סקי).
החזית השנייה
בטורו השבועי ב"דה-מרקר" ממשיך גיא רולניק במה שהיה אולי אמור להיות הקמפיין הנוכחי של העיתון: "ההסתדרות והוועדים אחראיים ליוקר המחיה ולאי-השוויון במשק", נכתב בכותרת הטור, ציטוט של סמי בן-יעיש, מנכ"ל ההסתדרות לשעבר, שלראיון איתו מקדיש רולניק את הטור. לצד ההסתדרות והוועדים הגדולים, ממשיך רולניק לסמן גם את "המגזר הציבורי" ("המכנה המשותף לרוב היעדים שהכלכלה והחברה הישראליות מסמנות לעצמן בשנתיים האחרונות כחשובים הוא שכולם עוברים בסופו של דבר במהפכה במגזר הציבורי").
הציניקנים יאמרו שרולניק הותש מהמאבק הארוך, כלפי חוץ אבל גם כלפי פנים, שניהל כדי להנחיל את משנתו נגד "הריכוזיות" ו"הטייקונים", והוא כעת שובר בחזרה ימינה לחיק הליברלי החמים והמוכר של האג'נדה הכלכלית ההיסטורית של עיתון "הארץ", המפנה את חציה למגזר הציבורי ולעבודה המאורגנת ולא למגזר הפרטי ולאילי ההון קוני המודעות. אחרים יצביעו על המשך היחס הביקורתי (גם אם בטונים נמוכים יותר) לדנקנרים לסוגיהם וישבחו את סגן המו"ל ואת העיתון הכלכלי על כך שהשכילו להשלים את הפנורמה הביקורתית שלהם.
זו, כמובן, גם דעתו של רולניק עצמו, המסמן את השלב הנוכחי במציאות הקמפיין של העיתון כעגלה נוספת בשיירה החלוצית של "דה-מרקר" לערבות הפרא של המשק הישראלי. "בחמש השנים האחרונות הפנינו כאן ב'TheMarker' פנס לעבר המבנים המעוותים במגזר העסקי ולמחיר הכלכלי, החברתי והדמוקרטי שהם גובים. איסוף החומר והצגתו החוזרת, בשילוב מחאת קיץ 2011, הניבו לבסוף שינוי בשיח הציבורי.
"פוליטיקאים ואנשי ציבור שהתעלמו, לא הבינו או חששו לדבר על נזקי הפירמידות והמונופולים ועל שחיתות ההון-שלטון שכבשה את המגזר העסקי והפיננסי, קיבלו אומץ והפכו את הנושאים האלה לחלק מסדר היום שלהם. בשנתיים האחרונות כיוונו כאן את הפנס מדי שבוע לחוסר האפקטיביות של המגזר הציבורי ולמחיר שהוא גובה מהכלכלה הישראלית. אלא שבמקרה הזה, מתברר, הנכונות של פוליטיקאים להתמודד עם הסוגיות נמוכה אף יותר. כשם שהם פחדו להתעסק עם הטייקונים מרעיפי הג'ובים ששלטו בעקיפין בעיתונות, כך הם חוששים עכשיו מוועדי העובדים של המונופולים".
ובינתיים, ב"מעריב"
מאז ששלמה בן-צבי, מו"ל "מקור ראשון", מימש את נסיונותיו לרכוש את "מעריב", בולטת תחושת הדחייה כלפיו, מעיתונאים רבים בבית "מעריב" וגם מחוצה לו, כזו שאי-אפשר שלא לזהות בה שנאה עממית פשוטה ומגעילה לשונה ולאחר. בכתבה המקיפה של איתמר ב"ז ואורן פרסיקו על האופן המגושם שבו נכנסו אנשיו של בן-צבי ל"מעריב", שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר, הבאנו, לאחר לבטים, ציטוט פוגעני של אחד מעיתונאי "מעריב" (אמירות קשות יותר, העולות לכדי הסתה, נשארו בחוץ). "כולם נראים אותו דבר", הוא אמר על אנשי בן-צבי ו"מקור ראשון" שהחלו בהשתלטות על העיתון בפועל, "בדרג הבכיר אנשים שמנים עם כיפות שמסתירות קרחות, תואמי בן-צבי, ומתחתיהם הדור הצעיר וה'מגניב', אנשים רזים עם כיפות שנראים כאילו יצאו מפרק של 'סרוגים'".
כפי שצוין בכתבה עצמה, הציטוט הזה מדגים כי הביקורת הלגיטימית והדרושה על מהלכיו של בן-צבי ושל העיתונאים והמנהלים שהביא איתו ל"מעריב" טבולה בלא מעט תיעוב פרימיטיבי ונלוז.
יש גם מי שחושש כי בן-צבי יהפוך את "מעריב" ל"ישראל היום". יש מי שמצביע על סימנים – כגון מדורה של בעלת הטור החדשה, שפרה קורנפלד (כוכבת ריאליטי לשעבר), המוקדש ל"מצווה בשבוע" – לכך שהעיתון הופך דתי. ייתכן, כמובן, שהחששות מוצדקים ו"מעריב" יידרדר להיות "ישראל היום", כלומר ביטאון-מטעם המוקדש לאישיות פוליטית מסוימת. ייתכן גם שהוא יהפוך לסוג של עלון בית-כנסת. אלא שמי שמסתמך על נסיון העבר ועל מה שהוא מלמד אותנו על התנהלותו של בן-צבי, ולא על פחד קמאי מ"דתיים" ו"מתנחלים", יעניק לתחזיות האלו סיכוי נמוך למדי.
העובדות הן ש"מקור ראשון", כלי התקשורת היחיד ששלמה בן-צבי הצליח לקנות וגם להמשיך להוציא לאור (אם כבר, בן-צבי הוא שור מועד בחיסולם הפיזי של כלי תקשורת, לא בחיסול ערכם העיתונאי), הוא עיתון איכות המצטיין במוספיו, כמה מהם יחידי סגולה בנוף העיתונות הישראלי, חמוש בכמה פובליציסטים לא רעים בכלל ומתאפיין במערכת חדשות חלשה למדי ומוסף כלכלי נוראי (ז"ל). הוא בשום פנים לא דומה ל"ישראל היום" (שהוא עיתון שטחי ורדוד מחוץ להטיה הברורה שלו), ואין בו (למיטב היכרותי עם העיתון ואנשיו) נאמנות לדמות פוליטית זו או אחרת.
"מקור ראשון" כן מזכיר את "הארץ", משום שאכן יש לו הטיה אידיאולוגית ברורה. מי שמוכן לקבל את "הארץ" כעיתון לגיטימי לא יכול לפסול את "מקור ראשון" בלי לעשות שקר בנפשו. מי שמחפש זהות עיתונאית מובחנת אפשרית שאליה שואף בן-צבי להידמות ימצא אותה ב"הארץ" ולא ב"ישראל היום". לא צריך לנחש: אלו הצהרות היוצאות מבית "מקור ראשון" באופן גלוי ומפורש.
במדורו השבועי ב"סופשבוע", המופיע לפני זה של קורנפלד (שהקשר שלה לאורתודוקסיה הוא כשל הריאליטי לטלוויזיה), כותב יהונתן גפן על פגישה עם בן-צבי ועל ההצעה שקיבל להמשיך לכתוב את טורו (גפן כותב כי הוא שוקל אותה). "גם אחרי שיחה בת שעה, עדיין לא ברור לי בדיוק לאן פניו של העורך והרכש החדש שלו", כותב גפן, "אבל אני בהחלט נותן לו צ'אנס להבריא עיתון שכבר היה במצב קשה ולא יציב, ובמקרה המסוים הזה אני דווקא שמח שהוא יהודי מאמין, כי רק אלוהים יכול להפיח חיים בעיתון החולה הזה, שהעורך הקודם הכניס אותו לתרדמת. זמן רב מדי, במקום להפיק עיתון טוב, היינו עסוקים בחרדות ובשמועות.
"כמו אפיקורוס גם לי יש אלוהים, אבל אני לא מפחד ממנו. וזה גם ממש לא משנה לי מה בן-צבי חובש על ראשו אם יתברר שיש לו ראש טוב. יהיה זה נכון, לדעתי, בעיתון המשתפץ הזה, בטור הראשון שעדיין איני יודע אם יהיו טורים אחריו, לאחל בכנות שלמה לשלמה בן-צבי בהצלחה וגם מברוק על האומץ לקנות עיתון גוסס יד שנייה מהמו"ל ומהעורך הקודמים, שאני לא הייתי קונה מהם אפילו קרמבו".
במדור "סולמות וחבלים" ("עלו וירדו השבוע") שבפתח מוסף "ז'ורנל" של "מעריב" מקדישים כיתוב למי שהיה, לכאורה, בתפקידו כסגן עורך העיתון, אמון על הקמתו הטרגית של המוסף בשנה שעברה. "שי גולדן מצטרף לרשת. רעיון לפורמט חדש: תן למפורסמים מצלמה, שיתעדו את עצמם מריירים על יעל בר-זוהר". אז אחרי הכל, בואו נירגע, זה לא שיש למה להתגעגע.
ענייני תקשורת
"האוצר וערוץ 10 הגיעו להסכמות; רשת וקשת דורשות הקלות דומות", מדווח נתי טוקר ב"מרקר ויק".
בטור העורך של מוסף הצעירים "מוצש" מודיע אלעד טנא כי הוא עובר ל"מעריב" ואת מקומו יתפוס אריאל שנבל.
הדיווחים על חילופי השלטון במדינה הגדולה בעולם זוכים להתעלמות כמעט מוחלטת בשערי העיתונים, ובעמודים הפנימיים. "אחרי עשור, הנהגה חדשה במדינה הגדולה בעולם", נכתב בכותרת ידיעה על שער "הארץ" (יורי פינס).
"מהפך: צה"ל מנצח בתעמולת הרשת", טוענת כותרת ידיעה של צביקה קליין ב"מקור ראשון". "אני מקבל תגובות שאני פשוט נדהם. איפה אנשים חושבים שהם, בשנות החמישים? מצד שני, אתה רואה מספרי שיא בצפייה בברברת האינסופית בשידורי הטלוויזיה. אז אני לא מבין מה קורה בחברה שאני חי בה: איך מצד אחד צמאים לדיווחי החדשות האלה, ומצד שני אומרים, 'דווחו לנו כמה שפחות'" (אור הלר, ינואר 2009).