בחזית

על אף שהתרחש לפני כחודש, מידע שהותר אתמול לפרסום תופס את הכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום". "שוחרר ורצח" היא הכותרת ב"ידיעות"; "האלמנה: 'התנגדתי לשחרור מחבלים'" היא הכותרת ב"ישראל היום". מדוע החליטו פתאום להתיר לפרסם את המידע ואיזה מידע הוא דוחק מהכותרות? הניזוק העיקרי מהפרסום הוא דו"ח ועדת העוני, שפורסם אתמול. מי שעשוי להיות מעוניין בהדחתו מהכותרות הוא שר האוצר יאיר לפיד, ואיתו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו: יישום הדו"ח יכניס את שניהם לצרות תקציביות.

אלא שאין למהר לטוות תיאוריות קונספירציה. עיתוי ההחלטה, כך נראה, מקרי: "השב"כ וצה"ל עצרו שני חשודים ברצח קצין המשטרה ברוך מזרחי בערב פסח האחרון – כך הותר אתמול לפרסום, עם הגשת כתבי אישום נגד השניים", כותבים גילי כהן ועמוס הראל על שער "הארץ". הבלטתו של הפרסום גם היא אינה תמוהה: הוא מסוג הידיעות שהן לחם וחמאה עבור טבלואידים פופולריים.

זיאד עוואד (משמאל) ובנו עז א-דין, בבית-הדין הצבאי במחנה עופר, 23.6.14. השניים חשודים ברצח השוטר ברוך מזרחי (צילום: יונתן זינדל)

מה גם שעבור "ידיעות אחרונות" הידיעה משמשת הרמה להנחתה – על אפו ועל חמתו של נתניהו. תחת הכותרת "החלטה אומללה" נכתב במרכז שער העיתון, בתמצית טורו של שמעון שיפר, כך: "נתניהו לא עמד בלחץ דעת הקהל, חרף האזהרות כי שחרור של יותר מאלף מחבלים יעודד חטיפות נוספות. המשוחררים חוזרים ותופסים מקום מרכזי במערכה הבאה, וראש ממשלה שאין לו קווים אדומים ימצא את עצמו נסחט שוב ושוב". זהו בדיוק מסוג הפרסומים המסמנים את עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון כמי שאין לו קווים אדומים, בושה ומעט כבוד לזכרונו של הקורא. "ידיעות אחרונות" היה מי שהוביל בגאון, בשיאים הזויים של תעמולה נבובה, את מסע הלחצים על ראש הממשלה לקיים את עסקת החילופים.

סימה קדמון בצינוק של "ידיעות אחרונות", 24.6.11

המידע על מעצרו של זיאד עוואד דוחק מהכותרות הראשיות גם את "3 החזיתות" שתפסו אותן אתמול. ב"ישראל היום" שתיים מהן מופיעות ברצועה צרה במעלה השער: "כוננות בגולן בעקבות תקיפות צה"ל בסוריה. משטר אסד מוחה: פגעתם בריבונות שלנו. יו"ש: צה"ל מצמצם את גל המעצרים". ב"מעריב" נותרה חזית אחת בשער העיתון, בכותרת הראשית: "דמשק זועמת: 'ישראל הפרה את הריבונות של סוריה'". בשער "ידיעות אחרונות" אין להן זכר.

מחטפים קטנים

באין מידע מוצק כלשהו באשר לחטיפת הנערים, העיתונים ממשיכים לעסוק בהצהרות חלולות יותר או פחות סביב הנושא. כך ב"מעריב", שאתמול פירסם כותרת ראשית שלשונה: "דובר צה"ל: 'אנחנו מניחים שהחטופים חיים'". כותרות דומות התפרסמו גם בעיתונות החרדית. היום מפרסם "מעריב" כותרת ראשית שלשונה: "צה"ל: אין אינדיקציה למצב הנערים החטופים". זו אינה עיתונות, זו קרוסלה.

העיתונים ממשיכים לדוש גם בהתבטאות של ח"כ חנין זועבי. ב"ידיעות אחרונות" "השאלה היומית" במוסף היא האם לחקור את חברת-הכנסת בגין הסתה (סמדר שיר בעד, היא גם מרשיעה אותה ושולחת אותה לכלא). בעמ' 24 של העיתון מתפרסמת ידיעה על כך שלחברת-הכנסת הוצמדה אבטחה, "בעקבות תמיכתה בחטיפת הנערים", לשון כותרת הגג. זועבי חזרה ואמרה בכל הזדמנות שהיא מתנגדת בתוקף לחטיפה, היא רק אינה מגדירה את החוטפים כטרוריסטים. העורך ב"ידיעות אחרונות" עושה לעצמו חיים קלים: במקום להתמודד עם העמדה האידיאולוגית של זועבי (זוכרים את אהוד ברק, שאמר שהיה מצטרף לפת"ח אם היה נולד בצד השני של הגדר?), משקרים ומסלפים אותה. יכול להיות שבגלל עיתונות כזו היא צריכה להסתובב עם מאבטחים?

העיתון של העניים

העניים, או לפחות ההצעה השלטונית לטיפול במצבם, אינם זוכים לתשומת לב תקשורתית. לא רק בעיתונים שנתפסים למידע הלא טרי בדבר המחבל שנתפס לפני חודש; מסקנות ועדת העוני אינן מטפסות לכותרתו הראשית של אף עיתון. ייתכן שהגורם לכך הוא החותמת התקיפה שהטביע עליהן משרד האוצר: "הוועדה למלחמה בעוני הגישה את המלצותיה – יישומן מוטל בספק", נכתב בכותרת דיווח של אור קשתי על שער "הארץ". "סיכוי קלוש ליישום המלצות ועדת העוני", נכתב ברצועה צרה בתחתית שער "מעריב". ואולי הסיבה לכך היא שעניים לא קונים עיתונים.

שר הרווחה מאיר כהן (במרכז) עם מנכ"ל עמותת הצדקה לתת ערן וינטרוב (מימין) והיו"ר ג'יל דרמון, בוועידה של הארגון, 16.12.13 (צילום: גדעון מרקוביץ')

הכותרת היחידה שהוועדה תופסת היא במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", העיתון שמעדיף לרחם על עניים מלהתאכזר לעשירים. "המלצות על תנאי", נכתב גם בכותרת שלו, אבל כותרת המשנה בטון אחר: "דו"ח אלאלוף הוגש: יישומו צפוי לעלות כ-8 מיליארד שקל בשנה. למרות הצהרות האוצר, שר הרווחה אופטימי: 'לגיטימי שבאוצר יגידו שאין כסף, אבל ההמלצות האלה ייושמו. נביא את זה לממשלה ונילחם".

העמוד הפותח של המוסף מוקדש כולו לטור של הפרשן הכלכלי הבכיר, והיחיד, של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר. הוא חוזר שם על המנטרה המלווה אותו זה תקופה: "הבעיה החברתית הבוערת של ישראל, כפי שמשתקף בכל השוואה בינלאומית, אינה מצבו של מעמד הביניים, אלא מצבו של המעמד העני. כאן הפיגור, כאן החרפה". זו עמדה בעייתית, משום שבניגוד למה שטוען פלוצקר, היא כלל וכלל אינה תואמת את הנתונים הכלכליים. היא בעייתית גם משום שהיא נוחה ל"ידיעות אחרונות": את הדאגה לעניים אפשר לפטור במס שפתיים תקופתי, תמונות אילוסטרציה ומלל סנטימנטלי. לא צריך לחבל בקשרים פוליטיים ועסקיים – כי הם אינם רלבנטיים ממילא עבור "העניים".

אבל לא צריך להתפלפל בשביל לקבוע שהעמדה הזו של "ידיעות אחרונות" היא מן הפה ולחוץ. די לקרוא את העיתון מדי יום כדי להיווכח שהוא אינו מטפל באופן עקבי ורציני באף סוגיה הקשורה לבעיות ולמצוקות של העשירונים התחתונים במדינת ישראל – שרבים מהם, אגב, הם חרדים וערבים, שעניינם נפקד כמעט לגמרי מהעיתון.

אפס

תוכנית "מע"מ 0" של שר האוצר יאיר לפיד, המיועדת להורדת מחירי הדירות, נידונה גם היום בעיתונים. באורח יוצא דופן, לפיד מתייצב בעצמו כדי להתראיין ולהגן על תוכניתו המושמצת. באורח עלוב ומגוחך, שאינו דווקא יוצא דופן, הוא עושה זאת במוסף תוכן שיווקי של "ידיעות אחרונות" ("ידיעות הנדל"ן"). "יאיר לפיד עונה לכל השאלות הקשות", נכתב בהפניה על שער המגזין שמפיקה מחלקה מסחרית של "ידיעות", זו של לוח המודעות. "שר האוצר יאיר לפיד הסכים לראשונה להתארח אצלנו לשיחה בארבע עיניים, ולהסביר אחת ולתמיד את ההיגיון שמאחורי תוכניתו. והשיחה בהחלט מפתיעה", כותב עופר פטרסבורג במה שנראה כ"דבר העורך" בפתח הגיליון המסחרי. בכותרת המשנה לכתבה עצמה מובטח "ראיון נוקב".

כתב "ידיעות אחרונות" עופר פטרסבורג עושה בועז ביסמוט עם יאיר לפיד, "ידיעות הנדל"ן", 24.6.14

לזכותו של פטרסבורג יש לומר כי חרף הבימה הלא מחמיאה והבעייתית, הוא אכן מציג בפני לפיד את עיקר הביקורת שהוטחה בתוכניתו. לפיד, מצדו, מספק אותה הופעה ארוגנטית צפויה שעלתה לו בטעויות מביכות כל-כך בקריירה שלו ככותב טורים בעיתון ופוסטים בפייסבוק. "עד סוף 2015 תהיה ירידה דו-ספרתית במחירים", הוא קובע יותר מפעם אחת בזחיחות אופיינית. "עד סוף השנה הנוכחית אני מעריך שהמחירים יתייצבו וייעצרו, ובשנה הבאה יתחילו ירידות קטנות שימשיכו ויתעצמו".

בנוגע לביקורת על כך שביטול המע"מ יביא דווקא להעלאת מחירים בשל העלאת הביקוש, הוא אומר כי מדובר בביטול קבוע ולא בהוראת שעה. לביקורת על כך שאין מדובר בתוכנית המטפלת במיעוט ההיצע הוא עונה כי מדובר בחלק מ"פסיפס" של תוכניות, יחד עם "מחירי המטרה והסכמי הגג", וקובע כי בתוך כמה חודשים "ההיצע יהיה גדול מהביקוש". על הטענות כי הקבלנים יפנימו בשיטות שונות את ההנחה בעקבות ביטול המע"מ כך שתשולשל לכיסם עונה לפיד כי "80% מהאנשים הם ישרים והגונים" וכי הוא סומך על כך ש"הישראלים עומדים על זכויותיהם". הוא גם מבטיח ש"אנשי מקצוע עובדים יום וליל על הנושא", אבל אינו מסגיר את תוצאות עבודתם. על ההתנגדות הכלכלית-מקצועית לתוכנית הוא משיב במשפט המופלא: "זה לא רק עניין כלכלי. זה הוגנות כלפי דור שלם". כי ביקום של לפיד הכלכלה מתנהלת בנפרד מהמציאות.

לכתבה נלווה גם ראיון קצר עם ד"ר מיכאל שראל, בכיר האוצר שהתפטר בשל התנגדותו לתוכנית לפיד. בסיכומו של דבר, הראיון והמסגור שלו סבירים בהחלט, הרבה יותר מהמצופה מראיון עם לפיד ב"ידיעות אחרונות". למרבה האירוניה, ייתכן שדווקא במוסף מסחרי, המופק במנותק מהעורכים הבכירים בעיתון, יש חופש רב יותר לכתבים ולעורכים הזוטרים.

החברה האזרחית

"גרמן נגד הציבור: לוחצת להכניס את השר"פ לבתי-החולים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "'גלובס' חושף את ההמלצות הצפויות של הוועדה שעשויות לשנות דרמטית את מערכת הבריאות", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לכתבה של שי ניב: "מהגדלת סל הבריאות, דרך הניסיון לשנות את שוק ביטוחי הבריאות ועד להיקף הרצוי של תיירות מרפא".

אחרי שאתמול הוקדש שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" לכתבה מקושקשת למדי על מנהג ביזארי של ישראלי עשיר, חוזרים היום ב"24 שעות" לסיקור, גם אם נקודתי, של קשיי החיים בשולי החברה הישראלית. "טינה מקאמה היתה אמורה לקבל מעמד רשמי בישראל בזכות בתה האוטיסטית שנולדה בארץ. אבל אז הבת יצאה לבדה מהגן ונדרסה למוות", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "המקרה הטרגי לא עשה רושם על משרד הפנים. מאז היא נרדפת על-ידי המדינה, לפני כחודש נעצרה והושלכה לכלא יחד עם בתה הקטנה, שעדיין לא מלאו לה שלוש. כל מה שהן מבקשות עכשיו זה קצת רחמים".

אם הרושם שמבקשת התמצית הזו ליצור תואם את פרטי המקרה, מיניה וביה עולה השאלה, מדוע על משרד הפנים להתרשם באופן מיוחד מהמקרה הזה ולחרוג למענו מהכללים? האם מקרים עגומים כאלה אינם נפוצים? האם אפשר להתנהל במדינה מתוקנת כשהכללים נפרצים שוב ושוב בשל גחמות והמיית לב? זהו עקב אכילס של הגישה העיתונאית הטבלואידית, המתמקדת בלחיצה על בלוטות הרגש באמצעות הצגה סנסציונית יותר או פחות של מקרי קצה פרטיים, במקום לטפל באופן עקבי ועמוק בכללים עצמם.

מעל המזרן ומתחת למזרן

הרצועה התחתונה בשער "ידיעות אחרונות" מוקדשת לשתי הפניות לידיעות מעקב תחת הכותרת "בעקבות החשיפות ב'ידיעות אחרונות'". לשון הראשונה: "הוקפא התקן המסוכן למזרנים; החשש: החומר המעכב בעירה – מסרטן"; והשנייה: "לאסוף את כל הסוללות הפגומות – כך דורשת המועצה לצרכנות".

מי אמר שבארץ לא יודעים לפרגן? "ידיעות אחרונות", עמ' 22, 24.6.14

הטפיחה העצמית על השכם נמשכת במלוא התנופה גם בעמ' 22, המוקדש ברובו לידיעה של שרית רוזנבלום על ענייני המזרנים. כותרת המשנה מתחילה במלים "בעקבות הפרסום ב'ידיעות אחרונות'". הידיעה עצמה נפתחת במלים "הפרסום אתמול ב'ידיעות אחרונות'". בידיעה עצמה נכתב שוב "בעקבות הפרסום ב'ידיעות אחרונות'" ו"כפי שנחשף אתמול ב'ידיעות אחרונות'". לידיעה נלווה תצלום של גזיר עיתון עם הכיתוב "החשיפה שלשום ב'ידיעות אחרונות'", ולכותרת צמודה חותמת צהובה עם הכיתוב "בעקבות חשיפת 'ידיעות אחרונות'".

באופן מעניין, מה שאינו מופיע בחותמת נלווית, בכותרות או בכיתובי התמונה הוא שמו של השר האחראי על היוזמה לחיוב הוספת החומר למזרנים – שר הכלכלה נפתלי בנט. שמו של בנט, מהפוליטיקאים ש"ידיעות אחרונות" מקדם בשל אינטרסים שאין להם קשר לעיתונות, מופיע רק באמצע הידיעה, פעם אחת בלבד. ייתכן כמובן שעיתונות אחראית ושקולה לא היתה מוצאת לנכון להדגיש את שמו של השר האחראי בשל האחריות העקיפה שלו לסיכון שהוא ממילא שנוי במחלוקת, אבל הרי הטיפול של "ידיעות אחרונות" בנושא כולו, כנהוג בעיתון, הוא פופוליסטי ומתלהם, והחבאת שמו של האחראי המיניסטריאלי – בולטת. אפשר רק לדמיין כיצד היה העיתון נוהג אם הפוליטיקאי האחראי היה, נניח, בנימין נתניהו.

מספר חסוי

הטפיחה השנייה של "ידיעות אחרונות" על שכם עצמו היא על סיקור פרשת הסוללות הלא תקינות של הטלפונים הסלולריים של חברת סמסונג. "אילן בן-דב פוטר מתפקידו כיו"ר דירקטוריון חברת סקיילקס. המועצה לצרכנות דורשת לאסוף את הסוללות הפגומות. לקוחות רבים הגיעו למרכזי השירות", נכתב בכותרת על שער המוסף "ממון". שני עמודים במוסף מוקדשים לנושא, בצירוף שני גזרי עיתון מגליון המוסף אתמול ושלשום, וחמישה אזכורים של הפרסומים הקודמים בעיתון.

אמנם, שלא כמו החומר מעכב הבעירה במזרנים, את התנהלותו של אילן בן-דב מכסים גם בעיתונים הכלכליים (לא באגרסיביות שהיה אפשר לצפות לה), וכרגיל, הם מגישים היום תמונה מלאה והקשרים רחבים לסוגיה הנקודתית של הסוללות הבעייתיות. "דירקטוריון סקיילקס הדיח את היו"ר בן-דב", נכתב בכותרת השער האחורי של "דה-מרקר". "נמשכת הדרמה בסקיילקס, שרשמית נמצאת עדיין בשליטת סאני-אלקטרוניקה של אילן בן-דב. ההתפתחויות בחודשים האחרונים, שהחלו בעקבות הסכסוך בין סמסונג הקוריאנית לבן-דב וסקיילקס, המשווקת את מכשיריה בישראל, מקרבות את סוף עידן בן-דב בסאני ובסקיילקס", נכתב בפתח הדיווח של שלי אפלברג ומיכאל רוכוורגר.

בתוך העיתון כותב אמיר טייג טור פרשנות על פני עמוד, המוקדש לניתוח הסיקור העקבי ב"ידיעות" תחת הכותרת "בן-דב מציג: התלקחות לא ספונטנית". "מאז יום חמישי פירסם 'ידיעות אחרונות' ארבע כתבות בולטות על תקלות וסכנת התלקחות של מכשירי סמסונג. האם באמת מתרחש משבר צרכני ענק? כדאי לשאול את יבואן סמסונג אילן בן-דב, שדווקא דאג שהנושא יפורסם ויקבל בולטות", נכתב בכותרת המשנה.

"לכאורה, 'ידיעות אחרונות' מנסה לתת שירות צרכני, אך המציאות שונה בתכלית", טוען טייג, שמקדיש את מירב הטור כדי לשכנע שאין בעיה אמיתית או סכנה בשימוש בסוללות של סמסונג. טייג מספק הוכחות מן היקב ומן הגורן כדי להגיע למסקנה ש"מירב הנסיבות מצביעות על כך שאנו חוזים באחד הספינים התקשורתיים הגדולים שנראו במקומותינו". מטרת הספין, שמחולל בן-דב ושהנשא שלו הוא "ידיעות אחרונות", הוא לפי טייג לחץ על סמסונג כך שתחדש את החוזה עימו או תפצה אותו כספית.

ייתכן שסוגיית הסוללות היא אכן זניחה, אולם ביחס להיבט התקשורתי, טייג צודק ולא צודק: בן-דב אכן עומד מאחורי הפצת המידע, אולם "ידיעות אחרונות" אינו דווקא שותף זדוני שלו. למעשה את הפרסום עצמו ב"ידיעות אחרונות" ליוו הסברים גלויים למדי באשר למקורו של המידע, כמו גם ביקורת לאו דווקא נוחה לבן-דב. סביר יותר שהפרסום ההיסטרי ב"ידיעות", והאפקט הגדול שלו שטייג מאשש ("כצפוי, הטיפול העקבי של 'ידיעות' עורר כדור שלג"), מקורו בגישה הסנסציונית המאפיינת את העיתון יותר מאשר בהתמסרות מודעת למקור.

כך או כך, חבל שבעיתונות הכלכלית הרצינית לא מקדישים אותה התלהבות של "ממון" לסיקור מקיף ועמוק יותר של בן-דב, שמסתמן ממה שכן מפורסם עליו כאחד הנציגים היותר גרועים של כל מה שרע בכלכלת ההון הישראלית.

ענייני תקשורת

לפני יומיים העיר כאן אורן פרסיקו על סיקור שנראה כמחניף לראש הממשלה נתניהו ב"מקור ראשון", והזכיר כי העיתון עבר לא מכבר לבעלותו של שלדון אדלסון, פטרונו של נתניהו ומייסדו של פמפלט התעמולה "ישראל היום". ב"מקור ראשון" היה מי שהתרעם על האזכור ותהה אם מעתה כל התייחסות לנתניהו מעל דפי העיתון תיבחן בזכוכית מגדלת. לרוע המזל, התשובה היא חיובית. כל עוד עיתון האיכות (בגרסת סוף-השבוע לפחות) ימשיך להישלט בידי איל הון דורסני שהוכיח כי הוא זר לערכים של עיתונות חופשית, מעל האינטגריטי של העיתון תרחף עננה.

ובכל זאת, אי-אפשר לנתק את ההתייחסות לאינטגריטי של עיתון ממה שידוע על האינטגריטי של העיתונאים העושים אותו. אנשי "מקור ראשון" הוכיחו במהלך השנים כי הם אינם משרתים אינטרסים זרים, וכי הם מסוגלים גם לא להיות שבויים לגמרי בידי האידיאולוגיה המוצהרת המנחה אותם. לכן, את המעקב החשדני אחר עצמאותו של העיתון אפשר לתבל בקורט קרדיט. הנה למשל היום, בעמ' 3 של העיתון מתפרסמת ידיעה ביקורתית על ראש הממשלה ("דיון סוער בכנסת על חוק הזנה בכפייה: 'נשק פוליטי של נתניהו'", יעל פרידסון), כזו שקשה לדמיין שתופיע ב"ישראל היום".

ובינתיים, ב"ישראל היום", אחת ההפניות על שער העיתון היא "התרומה לאוניברסיטת אריאל – בניית קיר ציוני", "ד"ר מרים ושלדון אדלסון תרמו 5 מיליון דולר לבית-הספר למדעי הרפואה באוניברסיטה. בהמשך יתרמו 20 מיליון דולר נוספים". לעיתון לא מצורפת לשונו של העורך הראשי עמוס רגב, כנראה מפני שהיא תקועה איפשהו ואי-אפשר לשחררה.

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את השער האחורי, בימת טראש מרכזית השמורה בדרך כלל לפרסום סמוי של אינטרסים עצמיים של הקבוצה בתחומי הבידור, לחיסול חשבונות עם מתחרה שנוא. תקלה בגרסה האמריקאית של תוכנית ריאליטי מוזיקלית של קשת עומדת במוקד הידיעה, שהפעם לא חתום עליה רז שכניק: "'תאונת ריאליטי קטלנית', קבעו המבקרים על 'הכוכב הבא' האמריקאי. גם הרייטינג לא סיפק את הסחורה".

מנגד, במדור הרכילות המדכא של "ישראל היום" (ערן סוויסה) מוקדש האייטם הראשון והגדול (מבין ארבעה בסך-הכל) לקידום תוכנית ריאליטי אחרת של קשת, זכיינית ערוץ 2 שהיתה מהגופים הראשונים שכוננו מערכת יחסים עם החינמון המושמץ.