טלוויזיה היא כמעט בהגדרה אמנות הזיוף. כל מי שהשתתף בתוכנית טלוויזיה, מסוג כלשהו, יודע שאין שום דבר אותנטי בטלוויזיה. הסיבה היא שמדובר באמנות מורכבת. אפילו בהפקות הכי בסיסיות יש צורך בהכנות: מכוונים תאורה, מתאפרים (גם הגברים), מתלבשים באופן מיוחד (נא לא לבוא עם חולצת תכלת או פסים). נותנים לך לדבר, אבל את כל מה שאתה רוצה לומר אתה מתבקש לומר בחמש דקות, במקרה הטוב. בכמה מהמקרים, אם לא ניסחת בצורה מוצלחת את מה שאמרת, אם גימגמת, אם נתקעת, עוצרים ומקליטים מחדש. אמנות מהונדסת. זו הסיבה שכאשר מנחם הורוביץ נכנס דרך דלת והמצלמה נמצאת בתוך הבית, מצלמת אותו כשהוא אומר "הו, שלום! אני מנחם הורוביץ, מה שלומך?", זה תמיד אינפנטילי.
תוכניות ריאליטי מבוססות על האשליה שהן אינן טלוויזיה סינתטית, אלא כזו המספקות חוויה אותנטית. אבל גם זה כבר לא משכנע אותנו. אנחנו יודעים ש"ההפקה" מתערבת ושההחלטה של העורך את מי להבליט, למי לתת זמן ובמי להתמקד מעצבת את החוויה הכאילו לא מתווכת. התבגרנו; אנחנו יודעים שהחוויה מתווכת. מתווכת וחצי.
משתתפת בתוכנית הריאליטי "מאסטר שף" (צילום מסך)
המפיקים של תוכניות הריאליטי נאלצים לשאול את עצמם כיצד ישכנעו אותנו שאנחנו מביטים באנשים אמיתיים, שחווים על המסך רגעים אמיתיים. בגיבושים צבאיים נמצאה זה מכבר הדרך שבה שולפים את האדם האותנטי מתוך המסכה: מטמטמים לו את השכל, מריצים אותו, מטרטרים אותו, לא נותנים לו לישון. אחרי כמה ימים אתה מופשט מכל המסכות שלך ואז רואים בדיוק מה אתה שווה (זו הסיבה שנזרקתי מיד בתום גיבוש טיס). זו גם השיטה של "הישרדות". אבל יש תוכניות שלא ניתן לצלם על אי בודד. מה עושים? איך ישכנעו אותנו שאנחנו מביטים בסיטואציה אמיתית? התשובה שיותר ויותר תוכניות ריאליטי נותנות היא אחת: בכי.
יש משהו בפעולה הכל-כך אנושית הזו שקשה לזייף. כן, שחקנים גדולים יודעים לנפק בכי כמעט על-פי דרישה, אבל לריאליטי לא מגיעים, על פי רוב, שחקנים גדולים. יהיה קשה לשכנע אותם לבכות רק כי זה טוב לרייטינג. מצד שני, אפשר לגרום להם לבכות או לבחור מלכתחילה אנשים שמקדם הבכי שלהם גבוה במיוחד.
בימים האחרונים הוקרנו על מסך הטלוויזיה שני פרקים משתי תוכניות ריאליטי: "דה ווייס" ו"מאסטר-שף". בשתי התוכניות האלו הגיעה דרגת הבכי לרמה גרוטסקית ממש. בריאליטי המוזיקלי "דה ווייס" איחדו צעירה עם אבא שלה, נתנו במה לנשא איידס, וכשהזמרים והזמרות שהיו בקדמת הבמה סירבו משום מה לבכות, דאגו לצלם את חבריהם ובני משפחותיהם כשהם ממררים בבכי.
בריאליטי הבישול "מאסטר-שף", כבר בתחילת הפרק, הקרינו למתמודדים סרטונים קצרים שההפקה צילמה מבעוד מועד. בסרטונים כיכבו האחים, האחיות, ההורים והגיסות, וכל אלו נדרשו לספר למתמודד על מנה כלשהי הזכורה להם מילדותם. התוצאה היתה מפלי בכי בלתי נשלטים של המתמודדים. שלי, שבוודאי ראתה את אמא שלה עוד באותו הבוקר, מיררה בבכי כאילו היתה מרקו שלפתע התאחד עם אמא שלו אחרי מסע מתמשך בחברתו של קופיפו (שלי היא דוגמה טובה למתמודד שמקדם הבכי שלו הוא אפס: אתה אומר לה "מה המצב, שלי?!", והיא מיד פורצת בבכי).
אך שלי לא היתה היחידה: תום, בני, דליה, אתי, פאולין, כולם ירדו על ברכיהם ובכו בכי תמרורים חסר מעצורים. לאחר שגמרו לבכות את נשמתם, כשעיניהם נפוחות ואדומות, הם ניגשו לבשל.
מה שכל-כך מביך ולעתים מרגיז בפרקטיקה הזו הוא הפרימיטיביות שלה. האופן הכמעט אלים שבו לוחצים על המתמודדים לבכות מעורר אי-נוחות. אם במבחנים המוקדמים ל"מאסטר-שף" היה משהו מעורר חמלה במתמודדים שהתרגשו, שסיפרו את סיפוריהם, שהתמוטטו אל מול האופן שבו אייל שני התפייט על תבשיליהם, ככל שהעונה מתקדמת הבכי הזה מתחיל להתיש כאשר עוד ועוד משימות לוחצות על אותה הבלוטה: "בשלו מנה שבישלתם לאהוב שלכם", "בשלו מנה שמזכירה לכם בית", "בשלו מנה כל עוד תבכו במהלכה".
למעשה נדמה שתוכניות הריאליטי פועלות היום על-פי המתכון של תוכניות הסיטקום האמריקאיות. יודע כל תסריטאי מתחיל כי בסיטקום ממוצע יש קצב צחוקים קבוע: משפט, משפט, פאנץ'; משפט, משפט, פאנץ'. לקראת הסוף מגיע הקליימקס עם משפט, משפט, משפט, משפט, אווווווווו. ואז פאנץ', פאנץ', פאנץ', נגמר. זו נוסחה כמעט מתימטית. תוכניות ריאליטי-הבכי פועלות בהתאם לנוסחה דומה: מתמודד, שירה, שירה, בכי, בכי, שיחה, בכי, פרידה. מתמודד, בכי, בכי, בישול, בכי, בישול, בכי, שיפוט, בכי.
מה שמעורר את השאלה, מדוע טלוויזיית הבכי כבשה את ישראל בסערה? נדמה שהסיבות לכך נעוצות לא רק בבעיות האינהרנטיות של ז'אנר הריאליטי, אלא גם במרכיבים התרבותיים שהחברה הישראלית עשויה מהם: חברה במצור, חברה במצוקה, חברה שנמצאת בסיר לחץ אינסופי – כלכלי, בטחוני, תרבותי. לא צריך להיות נורא פסימי ואפילו לא נורא שמאלני בשביל להבין שישראל נמצאת במצב די רעוע כמעט בכל מימד שלא תחתוך אותה.
ריאליטי הבכי מציע לקולקטיב דרך נפלאה להתמודד עם המצוקות האלו – באמצעות התמודדות עם הצרות של אחרים. איך שלא תהפכו את זה, הצרות של האחרים תמיד יותר מעניינות, יותר מושכות, ובעיקר יותר קל להתמודד איתן, שכן תכונת המפתח שלהן היא שהן "של האחרים". הסחת הדעת הקולקטיבית הזו משרתת את כל העושים במלאכה ומאפשרת לנו ללכת לישון אחרי עוד יום עבודה עם התחושה הנעימה שאחרים דפוקים אפילו יותר מאיתנו. ואם זו לא טלוויזיה טובה, אל תקראו לי ג'קי.