הטמעה

שבוע לאחר תחילת מבצע "שובו בנים" סידר דובר צה"ל לכלי התקשורת בישראל שי קטן לקראת מהדורות סוף-השבוע – הזדמנות לדווח מהחזית. עיתונאים הוזמנו להצטרף ליחידות הצבא הפועלות בשטחי הרשות הפלסטינית ולסקר מקרוב את המבצע לחיסול תשתית חמאס וחיפוש שלושת החטופים.

שיטה זו, של עיתונאות מוטמעת (Embedded Journalism), עוררה בעבר ביקורת כשצבא ארה"ב עשה בה שימוש נרחב עם פלישתו לעיראק בשנת 2003. היא נמשכת גם כיום במסגרת המלחמה של צבא ארה"ב באפגניסטן. באופן סמלי, הביקורת האמריקאית על השיטה שבה וצפה בשבוע שעבר, זמן קצר לאחר חטיפת הנערים מהטרמפיאדה שבגוש-עציון, במאמר שפירסמה צ'לסי מנינג (לשעבר ברדלי מנינג, מדליף המסמכים לוויקיליקס, שנידון ל-35 שנות מאסר).

במאמר, שראה אור ב"ניו-יורק טיימס", כתבה מנינג על ההשלכות השליליות של עיתונאות מוטמעת. ראשית, כתבה, עיתונאי שמבקש להיטמע ביחידה צבאית עובר סינון מדוקדק של גורמים צבאיים. עיתונאים שלדעת הצבא צפויים לספק סיקור "חיובי" מקבלים עדיפות. מי שנבחר לבסוף למשימה חותם על הסכם שלפיו הצבא יוכל לבטל את הטמעתו בכל רגע שיחפוץ. "עיתונים חוששים באופן טבעי מהפסקת הגישה שלהם, כך שהם נוטים להימנע מדיווח מעורר מחלוקת", טענה מנינג. לדעתה, מתכונת הטמעת העיתונאים גורמת לכך שהדיווח נוטה פעמים רבות להחניף למקבלי החלטות בכירים. כתוצאה מכך, הגישה של הציבור האמריקאי לעובדות נפגעת קשות.

ב"ישראל היום" מכנים את חיילי צה"ל "כוחותינו" גם כשלא מוטמע בהם עיתונאי מטעמם. ההפרדה בין העיתון למדינה, בין החברה האזרחית לצבא, אינה קיימת שם. ההטמעה של "כתבתנו" ב"כוחותינו" מובנה מאליה.

ואכן, הכתבת הצבאית לילך שובל, שבילתה את הלילה שבין רביעי לחמישי עם מפקד חטיבת בנימין אל"מ יוסי פינטו, חזרה עם כתבה שדובר צה"ל יכול להתגאות בה. היא מדווחת תחילה על פשיטת כוחות צה"ל על אוניברסיטת ביר-זית, שליד רמאללה, וכותבת, בשיא הרצינות, כך: "לאחר סריקה קצרה, מוצאים הכוחות שלל רב: עשרות דגלי חמאס ירוקים, טיל קסאם עשוי מפלסטיק, תמונות של שהידים ומחבלים".

במהלך שהותה עם חיילי צה"ל חזתה שובל גם בעבודתם של עיתונאים שאינם מוטמעים בכוחות הצבא. "תוך כדי איסוף השלל מהמקום, סמוך לשעה שתיים בלילה, הגיעו למקום כתבים וצלמים פלשתינים שרצו לסקר את הפשיטה הצה"לית על מעוז חמאס באוניברסיטה", היא כותבת. "הכוחות נדרכים, ומונעים מהעיתונאים להיכנס ל'כותלה' ולהפריע לפעולת הכוחות. האחרונים, מצדם, מוחים על ההתנהלות של החיילים, ובין הצדדים מתפתח עימות מילולי".

מה קרה לעיתונאים שרצו לסקר צבא זר הפולש ומחרים ציוד תעמולה? כיצד הסתיים העימות בין אנשי התקשורת לחיילים? אין לדעת, שכן "בשלב זה החליט המח"ט פינטו לעזוב את הגזרה ולקחת אותנו ברכב ה'זאב' הממוגן לנקודה לא רחוקה משם: הכפר סילוואד, שגם עליו פשט גדוד 50 של הנח"ל".

נימה ביקורתית לכאורה מוצגת בסיום הכתבה, אך גם היא נועדה בסופו של דבר לצורכי יחסי-ציבור. שובל היתה עדה לפשיטה של חיילים על ביתו של אדם "מבוקש" כאשר "בחדר הסמוך יושבת אשה עם ילד, בן שנתיים או שלוש, עיניו אדומות". בהמשך נכתב כך: "אי-אפשר לא להיעצב מול הסיטואציה האנושית: אשה ממררת בבכי, אב שנקרע מילדו באמצע הלילה. אחר-כך מובל המבוקש אל מחוץ לבית בדרך לתחקור מעמיק יותר בידי השב"כ. את עיניו מכסה פלנלית, מעיני אשתו יורד זרם דמעות שאי-אפשר לעצור. 'עם כמה שהוא מבוקש שהיה מעורב בטרור, זה עדיין קשה', אומר אחד הקצינים במקום, 'וטוב שזה מה שאנחנו מרגישים. זה אומר שאנחנו אנושיים'".

לא ברור מיהו הקצין הגאה באנושיות של הצבא הישראלי. ככל הנראה אין מדובר בסא"ל יוגב ברששת, מפקד גדוד 50, שכמה שורות קודם לכן הבטיח לה: "הציבור הפלשתיני לא יישן טוב עד אשר נחזיר את החטופים".

ב"מעריב" מתפרסמת כתבה מאת אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות ערוץ 10, ואבירם זינו, שהצטרפו אף הם לכוח של אל"מ פינטו באזור רמאללה. הם אינם מתרשמים כשובל מהחרמת ציוד תעמולה באוניברסיטת ביר-זית, ובהמשך אף מנסים להעניק את זכות הדיבור לא רק לקציני צה"ל, אלא גם לאוכלוסייה הפלסטינית. השניים מדובבים אזרח פלסטיני, אב לפעיל חמאס המרצה עונש מאסר בישראל, שעה שחיילי צה"ל עורכים חיפוש בביתו.

מה אפשר ללמוד מאדם המתראיין לעיתונאי ישראלי בזמן שחיילים ישראלים עורכים חיפוש בביתו? מה אפשר להפיק בעבודה עיתונאית המתבצעת, הלכה למעשה, כשאקדח מכוון לרקתו של המרואיין? כלום, כמובן. "אני לא חושב שההסכם עם פת"ח יחזיק מעמד", אומר להם האיש, והשניים מוסיפים פרשנות: "הוא בוחר את מלותיו בקפידה. מכוון אותן כנראה למפקדים שצופים מהצד".

יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", הוטמע ביחידת דובדבן, "היחידה מס' 1 של צה"ל בשטחים", כפי שמתגאה כותרת המשנה לדיווחו. "נכנסים לחברון. את פנינו בתוך העיר מקדמים קור לילי והפרת סדר", הוא כותב. "20 נערים שמיידים אבנים לעבר הכוחות. לוחמי מג"ב מטפלים באירוע, מבודדים את השטח לדובדבן. כשרכזי השב"כ מגלים שהכוח כולל עיתונאים, הם מתחלחלים. אפילו הלוחמים ממודרים מחלק מפרטי המבצע המודיעיני, הכל-כך רגיש".

רכזי השב"כ יכולים להירגע, הידיעה של יהושוע אינה כוללת שום מידע רגיש. כמעט שאין בה מידע בכלל על פעולות הכוחות בחברון. רובה תעמולה דביקה להעלאת מורל הקוראים, כמתבקש וכצפוי.

ב"הארץ" לא מתפרסמת הבוקר ידיעה שנוצרה על-ידי הטעמת עיתונאי ביחידה צבאית.

איפכא מסתברא

"אפשר לנסח את זה איך שרוצים, אבל מהשורה התחתונה אי-אפשר לברוח. חמאס קיבל השבוע רוח גבית אדירה מכלי התקשורת בישראל, ששימשו מערך הסברה נהדר עבורו", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב".

פרשנות

"בשיחות סגורות מתקבל הרושם שהשלב הנוכחי שלו [של המבצע] קרוב למיצוי", כותב יואב לימור ב"ישראל היום". "[...] ביומיים האחרונים כבר נרשמו התנגדויות לפעולות צה"ל באזור רמאללה, בג'נין וגם בחברון – שתושביה מגלים קוצר רוח מהכתר שמוטל על האזור מאז שבת ומונע מכ-700 אלף איש חיים תקינים".

"אין ספק שמרבית היעדים שעליהם פשט צה"ל בימים האחרונים קשורים בחמאס ורובם הגדול של יותר מ-300 העצורים הפלסטינים בשבוע הראשון של המבצע הם חברי התנועה. אבל אפשר להוכיח שרק מיעוט קטן מתוכם מעורב בטרור באופן פעיל", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "[...] אדם שמילא בעבר תפקידים בכירים ביותר בקהילת המודיעין אמר השבוע כי הרחבת העיסוק המודיעיני למערכה האזרחית נגד חמאס פוגעת במאמץ לאיתור החטופים. 'מציאת הנערים היא המטרה מספר אחת ובה צריך למקד את כל המאמצים. כל השאר הוא הסחת דעת, שמחמיצה את העיקר', טען. במלים אחרות – וזו טענה שיש לה תמיכה גם בתוך צה"ל – שתי המטרות של המבצע סותרות זו את זו".

"התגובה הצבאית הישראלית, עד כה, נראית יעילה ומדודה", כותב בן כספית ב"מעריב".

"הפעולה לובשת צביון של ענישה סביבתית", טוען יוסי מלמן ב"מעריב". "ככל שעובר הזמן, מתחזקת התחושה שבהעדר פריצת דרך בחזית העיקרית – איתור החטופים – ישראל מתרכזת בחזית המשנית של פעולות הענישה. [...] תחושה נוספת היא שהמבצע רחב ההיקף הוא סוג של פעולת ראווה, שמיועדת בעיקר לרצות את דעת הקהל בישראל. [...] דובר צה"ל, שאינו מאפשר לתקשורת לצלם בעצמה צילומים עצמאיים מהמבצע, דואג לספק השכם והערב לתקשורת צילומי סטילס ווידיאו של הכוחות הפועלים באזור, בלי לקפח אף יחידה. לצד הפצת החומרים נמסרות לעיתונאים גם הודעות עם נתונים אלה ואחרים. פרטים רבים יש, אך תמונה כוללת של מה באמת רוצה ישראל, מהי האסטרטגיה שלה – אין".

"המבצע הישראלי ל'ניקוי אורוות' אינו נראה מרשים ועלול שלא להניב תוצאות מרחיקות לכת", כותב אבי יששכרוף, כתב "וואלה", ב"מעריב".

"זה חייב להיגמר בתוך פחות משבועיים, עד הרמדאן", קובע אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות".

הסתה

"חומרי שנאה", מוגדרת ב"ישראל היום" תעמולת חמאס שנתפסה באוניברסיטת ביר-זית.

הנה כך כתבה קרני אלדד במדור הדעות של "מעריב" בתחילת השבוע: "אני רוצה נקמה. אני לא רוצה שראשי המדינה ומערכת ביטחון יתייחסו לחטיפה הזאת כאל אירוע כירורגי שיש לפתור אותו ולהכיל את ההתפרעויות. אני רוצה להשתגע. לקחת כפר ולגרש לירדן, לעצור את כל פעילי חמאס ביו"ש, להפגיז קני טרור בעזה, לא לאשר ניתוח לאשתו של אבו-מאזן, לסגור מסגדים, לנתק חשמל, לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון עד שיגלו לנו איפה הילדים שלנו. לגרום להם לסבול כמו שאנחנו סובלים. כי אחרת הם יחטפו שוב. צריך לשבור את הכלים".

הומור זונדות

ב"הארץ" מתפרסמת רשימה מאת עידו אפרתי על רצונם של הפוליטיקאים לאשר הזנה בכפייה לאסירים מינהליים השובתים רעב בדרישה להעמידם לדין או לשחררם. "הצעת החוק, שתובא להצבעה בכנסת ביום שני הקרוב, עלולה להחיות מחדש את אחת הפרוצדורות המושמצות ומעוררות האימה, שמזוהה במאה השנים האחרונות בעיקר עם דיכוי התנגדות ועינוי של אסירים פוליטיים", כותב אפרתי.

"[...] תחילה נכפת שובת הרעב לכיסא או מוחזק בכוח על-ידי סוהרים – או אחים ואחיות כאשר זה נעשה בבית-חולים – ואת ראשו דואגים לקבע. בשלב הבא אדם נוסף מחדיר צינורית פלסטיק (דרך אפו), שעוברת דרך הוושט עד לקיבה. לאחר מכן מעבירים דרך הצינורית נוזל סמיך, דמוי דייסה. על הפעולה הזו חוזרים לעתים כמה פעמים ביום. בחלק מהמקרים, כדי להימנע מהליך החדרת הצינורית המסורבל והמסוכן, מוחזק האסיר כשהזונדה בגופו במשך תקופה ממושכת. די בצפייה בתצלומי כסאות ההאכלה הייעודיים שבמתקן הכליאה במפרץ גואנטנמו, כדי להבין עד כמה ברוטלי ההליך. האמריקאים מקפידים לבצע אותו מחוץ לאדמת ארה"ב, שבה האכלה בכפייה במצבים הללו אסורה על-פי חוק".

בגרסה האינטרנטית של הכתבה שובץ סרטון המדגים האכלה בכפייה.

"בעשר השנים שאני בבית-החולים אני זוכר רק מקרה אחד של האכלה בכפייה. זו היתה חולת אנורקסיה שהיתה בסכנה ממשית", אומר לאפרתי ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית-החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. "ברוב המכריע של המקרים אין הצדקה לשימוש בהאכלה בכפייה, ומבחינה רפואית אסיר שובת רעב לא שונה מכל מטופל אחר".

ב"ישראל היום" מביע הפרשן הבכיר דן מרגלית תמיכה בהזנה בכפייה של עצירי חמאס. "נכון שהמעצר המינהלי הוא צרה-צרורה ואסור לעשות בו שימוש אלא אם כלו כל הקיצין. אך הדיון עוסק במצב נתון. הם רוצים לאנוס את הממשלה לשחררם, והיא מסרבת ביודעה מי הם, ושביתת הרעב שלהם לגיטימית, אבל חובת השלטון למנוע את מותם לגיטימית לא פחות", הוא כותב.

ב"מקור ראשון" מדווח זאב קם על הדיון שנערך בסיעת הליכוד בשבוע שעבר לקראת הגשת הצעת החוק להזנה בכפייה. "זה חוק חשוב", אמר ראש הממשלה נתניהו לחברי סיעתו, ובהמשך הוסיף חידוד לשון: "ירצו, יאכלו. לא ירצו, גם יאכלו".

"יו"ר הקואליציה יריב לוין המשיך את הקו המבודח", כותב קם. "'זה למעשה חוק בשיטת ישראל-ביתנו', ניסה לוין להסתיר את צחוקו. 'רוצה, רוצה. לא רוצה, רוצה'. ח"כ רוברט אליטוב, שהחליט לזרום עם הבדיחה על חשבון מפלגתו, הודיע לחברי-הכנסת שהוא רושם את שמות כל מי שצחק מהעניין ומעביר את הרשימה ליו"ר ישראל-ביתנו, אביגדור ליברמן, שלא נכח בישיבה".

לפי קם, בדיון שנערך בסיעת יש-עתיד הביעה שרת הבריאות תמיכה בחוק. "גם אחרי ששופט יאשר להאכיל בכפייה, עדיין אי-אפשר לחייב את הרופא לעשות את זה", אמרה, "כך שבפועל יש בעיית ישימות של החוק".

אולם לפי כתבתו של אפרתי, בעבר ויתרו בשב"ס על הצורך ברופאים. "ב-1980 פתחה קבוצה של אסירים בטחוניים מכלא נפחא שליד מצפה-רמון בשביתת רעב כמחאה על תנאי כליאה ירודים", הוא כותב. "[...] הנהלת הכלא החליטה לטפל בשביתה באמצעות האכלה בכפייה".

לדברי עו"ד לאה צמל, שייצגה אותם, "זה בוצע על כיסא שמזכיר כיסא של רופא שיניים. שלושה סוהרים אחזו את האסיר שלא יזוז, ואדם נוסף הכניס את הזונדה בכוח דרך האף עד לקיבה. הנוזל שהוחדר להם הכיל חצי חבילת מרגרינה שהומסה בחלב וויטמינים. כיוון שזה היה יומיומי והפך כבר לטרחה גדולה, זה בוצע על-ידי חובשים וסוהרים ולא על-ידי רופא".

בהמשך הכתבה של אפרתי הוא מזכיר כי "בשלושה מקרים – של האסירים ראסם חלאוה מעזה, עלי ג'עפרי מדהיישה ויצחק מג'ארה מסילואן – החדירו הסוהרים את הזונדה לריאות במקום לקיבה". לפי צמל, "שלושת האסירים שנפגעו לקו בדלקת ריאות קשה. חלאוה וג'עפרי מתו, מג'ארה ניצל".

סימנייה

בכתבת השער של "דה-מרקר" מתחקה שוקי שדה אחר נפילתו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי (תחת הכותרת המעודנת "הזובור של אשכנזי").

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מגישים "כתבה עשירית בסדרה 'המצב קריטי' על המשבר במערכת הבריאות בישראל". שרית רוזנבלום כותבת על החלטת משרד הבריאות "לאשר חלופות שנויות במחלוקת, שאינן מאושרות לשימוש בארה"ב. אחד השיקולים העיקריים: הן הרבה יותר זולות". הרקע לכתבה הוא "מהפכה בשוק התרופות העולמי", שהחל להציע לצד התרופות "המורכבות ממולקולות כימיות" גם "תרופות ביולוגיות, המבוססות על חלבונים המיוצרים בתנאי מעבדה" – שאותן קשה יותר לשכפל, ולכן איכות התרופות התואמות שלהן שנויה במחלוקת (כתבת השער של המוסף עוסקת בטרנסג'נדר המככב בתוכנית ריאליטי מקומית).

אקטיביזם

ובינתיים, במזרח התיכון

"הימים האלה מסיחים את דעתנו מעיראק, ולבנו עם שלושת הנערים. אבל בעיראק הולך ונקדח תבשיל, העתיד לעמוד בגרונה של ישראל", כותב יואב קרני במדורו ב"G", מוסף סוף-השבוע של "גלובס". קרני צולף בממשל האמריקאי על כיבושו את עיראק ועל דרך יציאתו ממנה, שהפרו את האיזון המזרח-תיכוני לרעת המערב. "הופעת איראן ואל-קאעידה [בעיראק] היא כמובן התוצאה האירונית ביותר של המלחמה, שאמריקה יצאה אליה בשם המלחמה נגד 'ציר הרשע' ונגד הטרור", הוא כותב.

"מה משתי התוצאות האלה גרועה יותר מבחינת ישראל?", ממשיך ושואל קרני, "אני חושב שהופעת איראן. אל-קאעידה, בייחוד בגרסה העיראקית-סורית שלה, היא פתולוגיה, סטייה נפשית, תוצאה זמנית של קריסת מוסדות וטירוף מערכות. היא יכולה להסב נזק איום ולרצוח המונים, כמו החמר-רוז' של קמבודיה לפני 40 שנה. אבל היא אינה יכולה להאריך ימים. איראן, לעומת זאת, תאריך ימים". כותרת המדור השבוע היא "הדרך לגיהנום".

כי את אמורה לשעשע

הצלחת הסרט "אפס ביחסי אנוש" ("גלריה": "כובש את העולם"; "7 לילות": "עומד להיות הלהיט הקולנועי הישראלי של הקיץ") הניפה את מסע יחסי-הציבור שלו. ב"גלריה" של "הארץ" כתבת השער היא ראיון של נטע אלכסנדר עם במאית הסרט טליה לביא. ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון של נבו זיו עם השחקנית נלי תגר.

"היא כבר לא מנסה למחוק כל דבר רע שקורה לה, מהטרדות מיניות ועד המוות הטרגי של אבא שלה", נכתב בכותרת המשנה לראיון במוסף "ידיעות אחרונות". השאלות: "אז המטוס המריא בלעדייך", "למה עשית את זה?", "שחקנית טובה", "אלא אם תדחיקי", "קשה לדמיין אותך כבלתי נראית", "אבל האי-נראות של דפי נובעת ממקום אחר, מזה שלמרות שהיא לא רוצה להיות שם, לא נעים לה להתנגד, להילחם באמת על מקומה", "למה?", "על מה למשל?", "זה דפק?", "האשים אותך", "לא מניאק?", "כי את אמורה לשעשע את העולם?", "'לרדת בגדול'?! זה כל-כך 2010".

"כיצד גרמה לכמה פקידות צבאיות משועממות לכבוש את לב הצופים בעולם?", שואלת כותרת המשנה לראיון במוסף "הארץ". השאלות: "גם 'חיילת בודדה' וגם 'אפס ביחסי אנוש' מתמקדים בדמויות נשיות שאין להן כמעט ייצוג בקולנוע הישראלי – חיילות לא-קרביות בשירות סדיר. ממה נובע העניין שלך בדמויות הללו?", "האבטלה הסמויה בצה"ל השאירה לך זמן לפתח תסריטים?", "האם מישהו מצה"ל קרא את התסריט או היה מעורב בצילומים?" (התשובה, אגב, שלילית), "בתוך העולם שיצרת, האויב הוא ישות אבסטרקטית. אף אחד לא מזכיר מלים כמו כיבוש, פלסטינים או השטחים. למה בחרת להעלים כל אזכור לסכסוך הישראלי-פלסטיני?", "האם מבחינה זו גם קולנוע הוא אמצעי תרפויטי?", "גם ב'חיילת בודדה' וגם ב'אפס ביחסי אנוש' יש דמויות אובדניות. ממה נובע העניין שלך בנושא הזה?", "ולכן כתבת סצינה שבה דייט נהפך מהר מאוד למפגן של אלימות?", "האם בכלל יש דבר כזה 'קולנוע נשי'? אם כן, איך היית מגדירה אותו?".

שוק הספרים

"קרן מרקסטון לקחו משהו שהתחילו באודסה בסוף המאה ה-19 והרסו אותו", אומר המו"ל יהודה מלצר בראיון לשחר סמוחה ב"G" של "גלובס". "אתם באים הנה עם כספים מגמלאים, מאמריקאים ומהמוסדיים בארץ, קונים חברה, וכל מה שאתם רוצים זה למכור אותה מהר לאיזה פראייר". וגם: "'תמיד חשבנו שכשיהיו הצלחות, נרצה לעזור לראויים ולעניים', מלגלג מלצר על הבונוס של מנכ"לית סטימצקי איריס בראל. 'סטימצקי גרמו לנו הפסד של כ-650 אלף שקל, ואני שמח שאת הסכום הזה אנחנו תורמים למי שראויה. אני מאחל לבראל שתהיה גם מהעניים'".

"בימים אלה מתארגנים חלק מהמו"לים להגשת תביעה נגד סטימצקי בסכומים של עשרות מיליוני שקלים", כותב סמוחה. "במכתב ששיגרה למנכ"לית סטימצקי עו"ד ניצה פוזנר, המייצגת את המו"לים, נטען כי הרשת פועלת בצורה לא שקופה נגד המו"לים וכי היא מחזיקה במלאי עצום של ספרים שהועברו אליה בלי שהתקבל עבורם תשלום".

"תקופת ה-4 ב-100 שחקה את התמלוגים שלנו לפחות ב-50%", נכתב בכותרת טורה של ליאת רון באותו מוסף, ציטוט של אורלי קראוס-ויינר, מחברת רבי-מכר. "צריך לראות מה יהיה עם סטימצקי. אם היא תתאושש, אז החוק יהיה מצוין", היא אומרת על חוק הספרים.

שיטה בישראל

סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, מקדיש חלק מטורו הקבוע לתוכנית הפרישה מרצון שגובשה בחברת סלקום. התוכנית כוללת "פנסיית גישור לאנשים מעל גיל 58 עד גיל הפנסיה (67) ופיצוי לפורשים האחרים בדמות משכורת שנתית על כל שנת ותק מעבר לפיצויים הרגילים", ולדבריו, "נראית כמו לקוחה מחברה ממשלתית או מוסד ממשלתי אחר או מחברה פרטית עם עבר ממשלתי שיש לה ועד עובדים חזק.

"אז לא, ממש לא", ממשיך ציפורי. "סלקום היא חברה פרטית צעירה יחסית, 20 שנה, שבימים כתיקונם לא היתה מפרסמת כלל תוכנית פרישה מרצון, אלא עושה מה שלכאורה מצפים מחברה עסקית: לפטר מהיום להיום כדי 'להתייעל' בלי הבטחות לפנסיות גישור ובלי שקל אחד מעבר לפיצויים הנקובים בחוק. אז הנה, יש פה תקדים אדיר, והוא נולד לאוויר העולם אך ורק בזכות ועד העובדים בחברה.

"התקדים הזה גם ממחיש עד כמה הקמפיין מבית-מדרשו של הביביתון הכלכלי, שמתבסס על הפניית הזעם והשנאה לקבוצת עובדים מצומצמת שמרוויחה הון תועפות ומתנהגת בכוחניות – הוא קמפיין שקרי ונבזי. הוא מוכר לציבור השכירים את האשליה שמצבו הכלכלי לא טוב כי קבוצת עובדים מסוימת זכתה להטבות מפליגות. לקמפיין השנאה הזה אין שום תמיכה עובדתית והוא מתבסס רק על ניסיון מכוער לשסות עובדים בעובדים ולהרחיק את האש מהממשלה או מהמעסיקים (אנו מצטערים על ההכללות, כי יש גם מעסיקים הוגנים). למרבה הצער, קמפיינים של שנאה הם שיטה בישראל: פעם זה נגד החרדים, פעם נגד אנשי הקבע, פעם נגד הוועדים החזקים".

מייסד "דה-מרקר", גיא רולניק, מקדיש את טורו השבועי לעובדי רשות שדות התעופה, או בז'רגון שלו, עובדי "מיליציית המיסוי" המכונה רשות שדות התעופה. לדבריו, "רש"ת היא מיליציית מיסוי עצמאית ישראלית אופיינית הפועלת בשיטה שפיתחו יחדיו ההסתדרות ומשרד האוצר: היא יושבת בצומת מרכזי במגזר הציבורי, קובעת לעצמה את המס שהיא גובה מהציבור ומחלקת את רובו לחבורה של מקורבים לוועד.

"[...] עכשיו הגיע הרגע שהליצנים 'החברתיים' מתחילים לצעוק שזו שיטה מצוינת – מיליציות המיסוי העצמאיות האלה שפזורות בכל המשק – החל ברש"ת, דרך קק"ל, מערכת הביטחון ועד הבנקים. וזאת למה? כי עדיף שזה ילך ל'עובדים' ולא ל'טייקונים'. מצחיק כמה שהטיעון הזה השתרש בציבור. המיליארדים שעידן, ריקי בכר או בוגי יעלון מסדרים לחבר׳ה שלהם לא באים על חשבון הטייקונים, אלא תמיד אך ורק על חשבון משלמי מסים וצרכנים חלשים. ראשית, כיוון שמרבית המיליציות נמצאות בבעלות מלאה של הציבור, ושנית משום שהטייקונים אינם פראיירים, הם ממעטים להשקיע בעסקים מסוג זה, וכאשר הם כבר קונים אותם – הם דורשים ומקבלים מחיר נמוך מספיק שהופך את העסקה לכדאית גם כאשר ריקי, פנחס והחבר'ה הטובים לוקחים ביס אדיר מהחגיגה".

חזרה ל"גלובס". אדריאן פילוט דיווח אמש כי לפי נתונים חדשים שפירסם ארגון ה-OECD ומתייחסים לשנת 2011, "ישראל נותרה המדינה בעלת שיעור העוני היחסי הגבוה ביותר ב-OECD אחרי מקסיקו והיא עדיין מדורגת במקום ה-5 במדדי אי-שוויון לפי הכנסה נטו (אחרי תשלומי העברה ומסים)".

קדושת הביטחון

"לשלום היו הישגים בקריירה הבטחונית הארוכה שלו", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בעקבות מותו של ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום. "פרשת קו 300 העיבה על כולם. הוא הורה לחסל בדם קר את שני החוטפים שנעצרו, וניהל אחר-כך מערכה נפשעת של בידוי ראיות. רק קדושת הביטחון – במקרה הזה קדושה מזויפת – מנעה את שילוחו לכלא. ראוי שההסעה להלוויה תצא בקו 300".

"יהיה סמלי אם אלכס ליבק יצלם את ההלוויה של אברהם שלום", צייץ אתמול אסף לבנון.

בשולי החדשות

א. כתבת השער של המוסף "ממון" מוקדשת ל"פרשת הסלולריים המתפוצצים וההשתקה". צח שפיצן, ישראל וולמן ומתן צורי מדווחים כי סוללות של מכשירי טלפון ניידים גלקסי S4 מתוצרת סמסונג מתפוצצות לעתים, וכי נציגי החברה בישראל פעלו להשתיק זאת במשך חודשים ארוכים.

ב"דה-מרקר" העלה אתמול אמיר טייג את הסברה כי הנושא "חזר עכשיו לכותרות, אולי סביב מאבק השליטה בסקיילקס בין אילן בן-דב לחיים סבן והקרב על זכיון החברה לשיווק מכשירי סמסונג בישראל". ישראל וולמן מחזק היום את הסברה הזו בטור פרשנות ב"ממון", שפחות או יותר מסגיר את בן-דב כמקור לכתבה.

ב. במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מדווח יהודה יפרח כי על-פי "המידע הפנימי שדלף בימים האחרונים מלשכות השופטים בבית-המשפט העליון", "שופטי בג"ץ מתכוונים לקבל את עתירת ארגוני הזכויות ולפסול את החוק החדש למניעת הסתננות, ובכך למוטט את חומת ההגנה המשמעותית ביותר שבנתה ישראל אל מול הרעה שנפתחה עליה מדרום. המקור בבית-המשפט דיווח כי פסק הדין נמצא כבר בשלבי כתיבה מתקדמים".

לפי יפרח, אם אכן יפסלו השופטים את הצעת החוק, תוגש הצעת חוק נוספת, "שתשנה מהיסוד את הליך בחירת השופטים לבית-המשפט העליון".

ענייני תקשורת

בן כספית טוען בטורו שב"מעריב" כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים לתמוך בחוק רשות השידור החדש רק לאחר שהוחלט לשלב בו סעיף שלפיו הממשלה תוכל לפטר את המנכ"ל.

"במסגרת המחאה השקטה של עובדי רשות השידור נגד סגירתה, הבלתי נמנעת כנראה, מופיעה בין שידורי המונדיאל מברזיל שקופית ובה מוזהר ציבור הצופים שאם הרשות אכן תיסגר, 'זהו המונדיאל האחרון שישודר בחינם'", כותב רון שוורץ במוסף "G" של "גלובס". "אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק", הוא מוסיף, "איך בדיוק אגרת טלוויזיה שנתית של 345 שקלים עונה על ההגדרה הזאת, ומאיפה החוצפה והדמגוגיה לעלוב בצופה בשקר גס כזה?". שוורץ, שכותב כי כמעט שאינו צופה כלל בערוץ הראשון מחוץ לשידורי המונדיאל, מחשב כי הצפייה בשידורים עלתה לו "כ-1,300 שקל", סכום תשלום האגרה במשך ארבע שנים, פרק הזמן שבין מונדיאל למונדיאל.

שוורץ גם זורק מלה, כמתחייב, על האיכות הקלוקלת של השידור מברזיל. הביקורת הנפוצה מגיעה גם למדור ביקורת הטלוויזיה של ניב הדס ב"גלריה". "אי-אפשר להאשים את יורם ארבל ואת דני נוימן על כך שהם רוצים להתפרנס בכבוד", טוענת (משום-מה) כותרת המשנה לטור, "אבל אפשר להאשים את רשות השידור על כך שהיא שולחת למשחקי המונדיאל שדרים שטועים לעתים כה תכופות בזיהוי השחקנים, בשמות הנבחרות ובניתוח המשחקים. האם לצופה הישראלי לא מגיע יותר?".

"אני משער שאת תמונת המסך המזויפת של ynet שנשלחה גם אלי בווטסאפ הפיץ בחור חרדי ביום שישי בצהריים", כותב חנוך דאום בטורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "יסלחו לי המצקצקים, אבל זו ההערכה שלי. אני מסיק זאת לפי הנוסח שדיבר על 'בחורים' במקום אזרחים, לפי הדמיון הצבאי המפותח מדי וחסר הקונקרטיות ('היחידה הסודית'), וכן, גם לפי מה שקורה בדרך כלל בקבוצות הנייעס החרדיות – שרק אלוהים יודע כיצד זה מתיישב עם הלכות רכילות ולשון הרע".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה מאת נצחיה יעקב, על "הסיפורים שהוסתרו מכם", סיפורים חיוביים שנעדרים מעמודי העיתון המתחרה "ידיעות אחרונות". כל הסיפורים החיוביים כולם נוגעים לרעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, כך שכתבתה של יעקב ממלאת במקביל שתיים מהמשימות החשובות של "ישראל היום": להשמיץ את "ידיעות אחרונות" ולהאדיר את שרה נתניהו.

אורי משגב כותב במדור הדעות של "הארץ" על ההדתה של חטיפת הנערים. רפי מן כתב על כך אמש באתר זה.

כתבת השער של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בשאלה הרלבנטית לחיי הקוראים: "האם אפשר להרוויח מהופעות בינלאומיות גדולות בישראל?" (רז שכניק כמובן).

משדר לזכר אורי אליצור ישודר היום בשעה 15:00 בערוץ 1, כך נכתב בשער העיתון שאותו ערך, "מקור ראשון".