בדרך לתחתית חבית החומרים

"לא" היא התשובה של ניצול השואה והעיתונאי נח קליגר לשאלה "אמרה שהחוטפים הם לא טרוריסטים: האם ראוי שחנין זועבי תמשיך לכהן כחברת-כנסת?" (לצד תשובתו מודפסת גם התשובה "כן", כמקובל במדור השאלה היומית הפותח את המוסף היומי של "ידיעות אחרונות").

"כן", עונים עורכי העיתונים לשאלה אם הם זקוקים לתקרית מילולית לאומנית בקרקס הכנסת שתספק עוד קצת נפח לסיפור דל האינפורמציה שמחזיק את ראש סדר היום. "זועבי: החוטפים אינם טרוריסטים", נכתב בראש שער "מעריב". "הגעת לנו עד כאן", נכתב בתחתית שער "ידיעות אחרונות" לצד תמונתה של חברת-הכנסת הערבייה. "חרפת ח"כ זועבי", נכתב במעלה שער "ישראל היום". רק "הארץ" לא אוכל את הפיתיון, שמראש אינו מיועד עבורו (האירוע תופס הפניה קטנה בשורת הפניות באמצע עמוד השער).

הכותרות הראשיות גם הן אינן עוסקות באירוע עצמו, וגם לא בתגובות פרלמנטריות אליו – אלא בתגובות המצופות מן הציבור. "פשוט לחבק אותם", נכתב בהפניה בולטת על שער "ידיעות אחרונות" לצד הכותרת הראשית "הילדים של כולם". "מאוחדים בתקווה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "חיבוק של 3 אמהות" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". התמונה הראשית בשלושת העיתונים היא ואריאציות שונות על תצלום של אמהות החטופים.

תמונה כזו מתפרסמת גם כתמונה הראשית על שער "הארץ", אולם הכותרת יוצאת דופן ועוסקת באירוע עצמו: "גובר החשש לחיי שלושת הנערים החטופים; הקבינט החליט להחמיר בתנאי אסירי חמאס".

"ב-6 וחצי בבוקר, בכל אחד מהבקרים האחרונים, מקיים דובר צה"ל שיחת ועידה טלפונית עם הכתבים הצבאיים, לעדכון על אירועי הלילה בשטחים. תדריכים טלפוניים דומים מתקיימים, חלקם על בסיס יומי, גם עם פורומים תקשורתיים אחרים – עורכי עיתונים, עורכי חדשות וכתבים לענייני שטחים. מבצע 'שובו אחים', לאיתור שלושת הנערים שנחטפו בגוש-עציון, נכנס לתוך מעין שגרה", כותב עמוס הראל ב"הארץ".

"[...] גם אנחנו, בעיתונות הכתובה, ממלאים דפים על גבי דפים בפרשה שבה כמעט לא מתחדש דבר כבר ימים אחדים – והמעט שבכל זאת התגלה במהלכה עדיין מוגבל בפרסום", ממשיך הראל. "המבצע הגיע לשלב המוכר מפעולות צבאיות נרחבות ברצועת עזה. בזמן שבתחום העיסוק העיקרי עדיין לא אירעה פריצת דרך, המטרות הנלוות של המבצע מתרחבות ותופסות בהדרגה חלק מרכזי מן ההתעניינות. [...] בדיוני הקבינט אושרה בשלב זה לצבא היערכות למבצע של מספר ימים, שעשוי עוד להתארך בהמשך. לצד המרדף אחר חוליית חמאס, הוחלט על סדרה ארוכה של פעולות נגד הארגון והתשתית הפוליטית והאזרחית שלו בגדה. [...] היקף כוחות כה גדול של צה"ל לא נראה שם כבר קרוב לעשור. ישראל מנצלת כאן את מה שראש הממשלה בנימין נתניהו תופס כהזדמנות זהב אסטרטגית לפגוע בכוחו של חמאס בגדה, ובתוך כך גם להעמיק את המשבר בין הרשות הפלסטינית לתנועה זו, המתחולל 
על רקע הכעס שעוררה פעולת החטיפה אצל הנהגת הרשות.

"[...] בינתיים, כל עוד חמאס בעזה מרוסן והגדה אינה מתלקחת עקב פעילות כוחות צה"ל, המבצע נמשך ומעמיקה הפגיעה ב'דעווה' החמאסית. יש אנשי ביטחון בכירים בישראל המשוכנעים שהמאמץ הזה ינחית מכה קשה על החמאס בגדה ויסייע בפועל לחיזוק מעמדה של הרשות, חרף ההתקפות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו על התנהלותה בפרשת החטיפה. זו הערכה שתעמוד למבחן רק בטווח הזמן הארוך יותר".

ההפניה על שער "ישראל היום" לטורו של הפרשן הצבאי של העיתון, מגיש תוכנית הבוקר יואב לימור, היא "המבצע הגדול מאז 'חומת מגן'".

איסור פרסום

"קטינים נחשדו ברצח שלי דדון – והוחזקו במעצר בלי סניגור", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". גם העיתונים האחרים מדווחים על כך, אחרי שהוסר צו הפרסום בנושא. מדוע נקבע מלכתחילה? מדוע נקשרים שוב ושוב צווי איסור פרסום עם מחדלים משטרתיים? היכן שיקול הדעת של השופטים המאשרים את הצו?

החברה האזרחית

המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מקדיש את כתבת השער שלו למר גורלה של "ברטה שפורן, ניצולת שואה בת 95", שסירבה להתפנות מדירתה בתל-אביב, שבה היא גרה זה עשרות שנים "בדמי מפתח", ומצאה עצמה "מתגוררת בעל-כורחה בתוך אתר בנייה", משום שהבעלים רצו "להשביח" את הבניין. סיפורים כמו זה אינם שכיחים במוסף, והוא מוגש בהבלטה גדולה ובפתוס גדול: הפסקה הראשונה כולה היא ציטוט – מנוקד – מספר "קוהלת".

במוסף מתעקשים שמדובר ב"משל עצוב על ישראל 2014" (לפי כותרת המשנה), ולפי הכתבה עצמה, "ברטה היא קורבן של תרבות שלא מסוגלת לראות אותה ואת שכמותה, ובוודאי שלא להבין", אבל האמת היא של"ידיעות אחרונות" יש מסורת של עיסוק בטרגדיות פרטיות, והיא מתחברת היטב לנטייה שלו ללחום את מלחמתו של "האזרח הקטן".

זו אג'נדה מועילה לעיתון כמו "ידיעות אחרונות", משום שהיא מאפשרת לו להציג עמדה ביקורתית ואכפתית בלי לפגוע במוקדי כוח עם  אינטרסים משותפים (כך למשל העיתון מציג לאחרונה עמדה, שמוביל סבר פלוצקר, המגינה על בעלי ההון וטוענת כי אין בישראל בעיה של יוקר מחיה וכי מצבו של מעמד הביניים מצוין – כשעלה התאנה הוא דאגה ל"עניים"), או שהיא מאפשרת לו לנצל מצוקות כדי להלום במוקדי כוח שהוא עוין (למשל, לנגח את מערכת המשפט).

כל זה אינו בא לרמוז שהכתבה ב"24 שעות" נגועה באינטרס זר. העורכים הנוכחיים של המוסף הוכיחו כבר כי לבם במקום הנכון בכל הנוגע לרגישות ואוזן כרויה לחלש ולנזקק, והכתבת עצמה, גיל קורוטקי, היא למיטב ידיעתי כותבת מן החוץ או לכל הפחות שם שזו לי הפעם הראשונה להיתקל בו בשורת הקרדיט בעיתון.

מבין השורות ניכר גם כי לקורוטקי (ואיתה, כנראה, עורכיה)  ברור מי הקורבן החלש והנרמס, הגם ש"הכל חוקי" ו"בסיפור הזה אין, כנראה, אשמים" ו"אין חולק על כך שהסיפור של ברטה אינו חד-משמעי" – הם מסמנים את בעל הנכס, עו"ד ידידיה לוונטל, כנדל"ניסט ערל לב, גם אם אינם כותבים זאת במפורש.

עיתונאי "24 שעות" המשתקפים מסיפור השער אינם "עיוורים לרגש, לחריגים", כפי שהם מתארים את "החוק", אבל בהתמקדות שלהם – האקראית, למרות הכל – בסיפורים כמו אלה של ברטה שפורן, הם מצטרפים על-כורחם לגישה ההרסנית של עיתון-האם שלהם. הם מתייאשים מלנסות לשנות באופן מהותי ומסתפקים בטיפול בחריג, במה שאין לו השלכות מעבר לחוגו הפרטי. "הסיפור של ברטה", הם טוענים, "הוא מראה לחברה הישראלית והאנושית בשנת 2014", אבל אופן העיסוק שלהם בו אינו מכוון לשרוט שריטה קלה ביותר באותה מראה. אי-אפשר שלא להתפעל מהפער בין האופן שבו תופסים עצמם ב"ידיעות" כעיתון הגדול והמשפיע במדינה לבין מי שבחרו שם כאויב העם: עורך-דין ידידיה פלוני לוונטל אלמוני.

שחיתות

"המשטרה בודקת איך פואד מימן לבתו בית בכפר-סבא", נכתב בכותרת ידיעה של זוהר שחר-לוי, רוני זינגר ותומר גנון ב"כלכליסט". "בנימין בן-אליעזר סייע לבתו נויה לרכוש דירה במיליון שקל שנים ספורות לאחר שהיא הוכרזה כפושטת רגל", נכתב בכותרת המשנה. "המשטרה עדיין חוקרת את מאות אלפי הדולרים שנמצאו ברשות בניו. החשד: מדובר בכספי האב שהגיעו אליו שלא כדין".

יוקר המחיה

אחרי ש"דה-מרקר" העניק ביום שישי במה מרכזית למתקפה על חוק 0% מע"מ לדירות (בתנאים מסוימים) של שר האוצר יאיר לפיד, מארח היום "גלובס" את מתקפת הנגד של הסיבוב הנוכחי. "יועצו של לפיד: 'לא המצאנו את רעיון ה-0% מע"מ. הוא פועל באנגליה, צרפת ואוסטריה'", נכתב בכותרתו הראשית.

עוד ב"גלובס": אחרי שדיווחו על הקמפיין של איגוד חברות המזון נגד נסיונות הממשלה להוריד מחירים, מקדישים היום מקום נרחב לתגובה בשם האינטרס הציבורי: הכפולה הפותחת של החלק המגזיני של העיתון מוקדשת למתקפה על הקמפיין: "המחאה הצליחה בענק. טענת היצרנים – טענת הקוזאק הנגזל", נכתב בציטוט שבכותרת.

"יממה אחרי שיו"ר איגוד תעשיות המזון ומנכ"ל קוקה-קולה ישראל, איציק תמיר, יצא למתקפה נגד הרגולטורים והממשלה, בכיר בענף מותח ביקורת ומציב תמונת מראה לשוק: 'התעשייה רוצה להנציח את המצב במקום לעבוד ולהתייעל', 'התחרותיות לא גבוהה', 'התעשייה בהתגוננות, אז מישהו כנראה מודה שמתחילה להיות לו בעיה', ו'אכפת לי כי קשה לחיות כאן היום וכשקשה – קונים פחות'", נכתב בכותרת המשנה לראיון שערכה אילנית חיות.

הפרקטיקה של קיום ראיון שלם עם אדם אנונימי היא בעייתית, איך שלא מסתכלים עליה. במקרה הזה היא גם מלמדת, אולי, משהו על אופיו של שוק המזון ואופיין של הנפשות הפועלות בו. ובכל אופן, מה לעשות שלציבור אין איגוד וסוללת יחצנים?

על רגל אחת

"אם יגידו לך מספיק פעמים שאת צריכה אוברול, בסוף תאמיני" (הפניה על שער מוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" מסגירה הוראות הפעלה פנימיות).

ענייני תקשורת

שוק הטלוויזיה. "התוכנית: סלקום ופרטנר יפעלו יחד בטלוויזיה", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", בצירוף החותמת השגויה "בלעדי". "סלקום נכנסת לסלון: תציע שירותי טלוויזיה על בסיס האינטרנט", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". הכפולה הפותחת של "כלכליסט" מוקדשת לכתבה של אופיר דור תחת הכותרת "סלקום חותכת מחירים, אבל רק בתחום הטלוויזיה". דור מזכיר גם כי "פרטנר וסלקום דיברו על שירות טלוויזיה עוד ב-2012".

"סלקום אינה צפויה להיות החברה היחידה שתיכנס לזירת הטלוויזיה. מאחר שחסמי הכניסה לתחום ירדו מאוד בשנים האחרונות, בעקבות האצת מהירויות הגלישה באינטרנט, שהפכה את הרשת לאמצעי הפצה נוח לשידורי טלוויזיה – צפויות להיכנס לתחום גם פרטנר, גולן-טלקום וחברות נוספות", כותב אמיר טייג.

"זירה זו צפויה ליהפך לשוקקת תחרות, והתקווה היא שרמות המחירים בתחום יצנחו. עם זאת, קשה להניח כי הצניחה תהיה בשיעור דומה לזו שהתרחשה בתחום הסלולר. בתחום הטלוויזיה קיימת הוצאה גדולה וקשיחה בגין רכישת תוכן. חברת הכבלים HOT, למשל, מוציאה מדי שנה כ-600–700 מיליון שקל לרכישת תוכן ויצירתו, דבר שמגביל מאוד את הרווחיות שלה בתחום. הרווחיות הנמוכה אמנם תקשה על הורדת מחירים מהותית, אך בשוק מעריכים כי שירותי הטלוויזיה שיציעו השחקנים החדשים בתחום צפויים להיות זולים מאלה של בזק ו-HOT בכ-30% לפחות. בנוסף צפויות סלקום, פרטנר וגולן-טלקום לכרוך בין כמה שירותים, ולמכור חבילות הכוללות שירותי טלוויזיה, אינטרנט וטלפון סלולרי".

ענקיות האינטרנט. האם גוגל ופייסבוק צריכות לשלם מס בישראל? התשובה לשאלה זו נפלה קורבן לתחרות ולדעות הקדומות שבין "דה-מרקר" ל"כלכליסט". בעוד זה האחרון מקדם בכותרות ראשיות החלת מס על החברות, בראשון סבורים כי מדובר בקמפיין מטעם המו"לים שחברות האינטרנט נוגסות ברווחיהם. שלשום כתב ברוח זו אמיר טייג, והיום מראיינת אורה קורן את "עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני כלכלה ועסקים" בקשר ל"תוכניתה של רשות המסים בישראל לשנות את כללי המיסוי של חברות האינטרנט". הכותרת הניטרלית היא "על מדינות ששוקלות שינוי מיסוי של חברות אינטרנט לשקול זאת בזהירות".

ייתכן כמובן שמיסוי על חברות אינטרנט גלובליות הוא רעיון רע, אבל מוזר לראות עיתון כלכלי, ועוד "דה-מרקר", המתייצב לצדה של אחת החברות החזקות בעולם במלחמתה נגד תשלום מסים לציבור הישראלי, ומטריד שקשה לבודד באותה התייצבות את הטיעונים הענייניים ממלחמות העיתונים. בכל אופן, לזכות "דה-מרקר" ייאמר שלביקורת על המו"לים נוסף – גם אם מדובר במס שפתיים – גם עיתון-האם, "הארץ".

פרסום סמוי. נתי טוקר כותב ב"דה-מרקר" תחת הכותרת "התוכן השיווקי יוצא מהמחתרת". "הפרסום הסמוי אסור בערוצים המסחריים, אבל ארבעה אנשי טלוויזיה ותיקים היו בין אלה שפעלו במשך שנים במחשכים ושילבו בפריים-טיים של הערוצים 2 ו-10 פרסום סמוי. כעת הם משיקים מיזם חדש – הפקות ריאליטי וקומדיות במימון מפרסמים, שישודרו באתרי האינטרנט הגדולים. 'אוטוטו האינטרנט הולך להתמלא בתוכן שיווקי, ככה מייצרים כיום תוכן'" הוא הציטוט הסוגר את כותרת המשנה, ומסגיר חוסר מודעות, מכוון כנראה, כלפי המצב הנוכחי "באינטרנט".

שוק הספרים. במוסף "גלריה" של "הארץ" מוקדש עמוד לטקסט שעילתו שבוע הספר: תמר גלבץ מתלוננת על פני עמוד שלם על כך שאינה מצליחה להתפרנס מכתיבת ספרים ("כתבתי והוצאתי לאור שלושה ספרים בפחות מעשר שנים").

עוד ב"גלריה": "קרן מרקסטון סילקה את חובותיה של רשת סטימצקי", נכתב בכותרת דיווח של מיה סלע. "לטענת סטימצקי", נכתב בכותרת המשנה, "היא דחתה את הצעת הרכישה של קבוצת ארלדן וקרביץ מאחר שהוגשו הצעות טובות יותר". "ככל הידוע", כותבת סלע, "בין הקבוצות שנמצאות במשא-ומתן על רכישת רשת חנויות הספרים נמצאת ידיעות-ספרים וג. יפית. עד כה היה חשש כבד בענף הספרים כי בסופו של דבר העניין יסתיים בבית-המשפט ובכינוס נכסים, וכעת יש תקווה מחודשת שתהיה קבוצה שתרכוש את סטימצקי ושוק הספרים יתאושש. עם זאת, כפי שפורסם ב'דה-מרקר', מנכ"ל סטימצקי איריס בראל כינסה אתמול את עובדי המטה של החברה ומסרה להם שאם החברה לא תימכר בזמן הקרוב, היא תלך להקפאת הליכים".

על שער "דה-מרקר", לעומת זאת, נכתב "רשת סטימצקי מתקרבת להקפאת הליכים: קרביץ וידיעות-ספרים יצאו מהמירוץ לרכישתה". מסגרת מיוחדת מוקדשת לטקסט של עדי דברת-מזריץ תחת הכותרת "העובדים זועמים על הבונוס שקיבלה המנכ"לית בראל".

אקטיביזם. עוד ב"גלריה": רותה קופפר כותבת על הסאטיריקן ג'ון אוליבר, מגיש התוכנית "השבוע שעבר הערב" ("בתוך זמן קצר הצליח ג'ון אוליבר לבסס את עצמו כקול חשוב בטלוויזיה האמריקאית"). "ולא רק שהוא אומר דברים מצחיקים מאוד, בוטים ביותר, בהירים וחשובים, אלא שהוא קורא לצופים שלו – בינתיים ארבעה מיליון (לא מעט לתוכנית המשודרת בערוץ כבלים כ-HBO בשעת לילה מאוחרת, שרק שש מתוך ה-25 המתוכננות לה בעונה הראשונה שודרו) ועוד שני מיליון בערך שצופים בו ברשת למחרת (אצלנו תוכניתו משודרת באיחור של יום, בהוט3 בימי שני ב-23:00 ובהוט וי.או.די) – לפעול", כותבת קופפר בפסקה ובה המאמר המוסגר הארוך ביותר הנדפס היום בעיתונות הישראלית.

"אחרי ההסבר שלו בן ה-14 דקות לערך על חוק הניטרליות הזה", ממשיכה קופפר, "הוא הזמין את הטוקבקיסטים והטרולים שבצופים, בפנייה הנרגשת 'ערב טוב מפלצות!', להביע את ההתנגדות שלהם באתר של משרד התקשורת האמריקאית [קופפר מתכוונת ל-FCC, רגולטור התקשורת האמריקאי]. הם עשו זאת, ולמחרת האתר קרס מרוב עומס".

הגל הקל. ב"24 שעות" מראיין דני ספקטור את דלית עופר, "מפקדת גלגלצ" הפורשת. "כאב לי שאריק איינשטיין אמר שלא משמיעים אותו, כי זה לא נכון. הראיתי את דו"חות ההשמעה. ועדיין התחושה של הרבה אמנים ותיקים היא שאנחנו לא משמיעים" הוא הציטוט המודגש על-ידי העורך, ולצדו ציטוט של יורם רותם: "אין מה לעשות, אין היום כותבים ברמה של פעם. רמת הכתיבה הולכת ויורדת עם השנים. נכון שתמיד היו גם שירים לא טובים, אבל עכשיו יש יותר".

רותם, המשתתף בראיון עם עופר ואף מצולם לצדה, הוא "המנהל המוזיקלי של גלי-צה"ל", והוא גם "אחד המועמדים הבולטים להחליף" את עופר, כותב ספקטור לצד גילוי נאות: הוא עבד לצד רותם בגלי-צה"ל "במשך שנים". מה שמצטבר למצג כזה: הקולגה לשעבר של אחד המועמדים למשרה בכירה מסדר לו ראיון לצד בעל התפקיד הפורש. העיקר שיש גילוי נאות.

בלעדי. בן כספית מוכיח כי האף שלו לא בעננים, והוא מוכן ללכלך את הידיים כאחרון הריפורטרים: העיתונאי הוותיק חתום היום על ידיעת כיתוב תמונה בלעדית בעמ' 19 של "מעריב", המחניפה לשר הפנים גדעון סער.

ח"כ שאול מופז (צילום: דוד ועקנין)

התיקונים. "שר הביטחון כיהן כרמטכ"ל כאשר יצא צה"ל למבצע 'חומת מגן' בשלהי מרץ 2002. אז נמשכה המערכה כ-40 ימים. משה (בוגי) יעלון יכול לערוך השוואה ולדעת כי האירועים ב-2014 אינם דומים למה שהתרחש אז. 'שובו בנים' קל יותר בזכות מה שהחל ונמשך ברצף מאז 'חומת מגן'", פותח דן מרגלית את טורו ב"ישראל היום". רמטכ"ל "חומת מגן" היה שאול מופז.