בצהרי יום שישי האחרון (13.6.14) הותר לפרסום כי שלושה נערים נחטפו באזור גוש-עציון. במהלך סוף-השבוע שידרו חברות החדשות של הערוצים 2 ו-10 דיווחים על אירוע החטיפה מהבוקר עד הערב, כמעט ברציפות, במתכונת של אולפן פתוח. "שירים ושערים", רק של חיי אדם. כרגיל במקרים הללו, העדרה המוחלט של אינפורמציה חדשה לא מנע מהמכונה להמשיך לעבוד על ריק, ובקצב די משוגע.
רק אחרי יממה כמעט שלמה של דיווחים נטולי תוכן הסתמן לקראת השעה תשע בערב אירוע שטמן בחובו סוף-סוף אפשרות של הזרמת דם חדש למחזור החדשותי: מסיבת עיתונאים ובה התייחסות ראשונה של ראש הממשלה לאירועים.
אמנם, הפרוצדורה שהתרחשה בפועל היתה רחוקה מלענות להגדרה "מסיבת עיתונאים" – זה היה מופע במעמד צד אחד ללא אפשרות לשאול שאלות. אולם בשממה האינפורמטיבית המוחלטת של אותן שעות, תוכן הדברים היה בהחלט עשוי להיחשב בגדר ניוז: זו היתה הפעם הראשונה שמקור רשמי התייחס לאירוע במפורש כחטיפה, ואף הטיל את האחריות עליה על "ארגון טרור", שבשמו לא נקב, אך פיזר רמזים שלפיהם מדובר בחמאס.
אין ספק שהדברים (שעד לשעות אלו לא ברור אם יש בהם אמת) לא היו בגדר חידוש מרעיש, אבל במונחים של אותן שעות, הערך החדשותי שלהם לא היה מבוטל. אלא שבעוד שמואב ורדי ורביב דרוקר ניתחו בערוץ 10 את נימי הנימים של מלות נתניהו, מפרקים אותן להברותיהן, בערוץ המתחרה הזדרזו להעביר לתחזית בבהילות שיא, ומשם ל"אח הגדול". מסיבת העיתונאים היתה כלא היתה.
זו אינה החלטה מובנת מאליה. אין, כמובן, שום רע בהחלטה לחזור לסדר היום הרגיל, כפי שטענו קולות מתלהמים ברשת. לא כתוב בשום מקום שטרור צריך בהכרח להביא לעצירתם של חיי הפנאי. הצרימה נבעה הפעם מחוסר העקביות של הערוץ, שחושף את העמדה הצינית של מחליטי ההחלטות בו. ערוץ 2 הרי הגדיר בעצמו את האירועים כראויים לדיווח, במשך יממה שלמה כמעט ללא הפסקה. מה, אם כך, הפך אותם בן-רגע לבלתי ראויים לדיווח, ועוד בדיוק בדקות שבהן שנוספה האינפורמציה החדשה?
התשובה הכה-מובנת-מאליה היא "כסף". בפשטות, השיקול הכלכלי של קשת – הפסד הכנסות כתוצאה מאי-שידור פרסומות והצבעות במסרונים – האפיל על כל שאר הטעמים, ובהם גם על האפשרות שיש סיבה "ערכית" לדחיית השידור. אלא שעבור כמה מהעיתונאים המסקרים את תעשיית הטלוויזיה זה רחוק מלהיות מובן מאליו.
מנכ"ל קשת אבי ניר (צילום: מרים אלסטר)
כך, לדוגמה, מבקר הטלוויזיה של "וואלה", אביעד קדרון, ניסה להתמודד בטור שכתב למחרת המקרה עם שאלות כגון "מה היו השיקולים של ערוץ 2 והאם בחר נכון", ולא הזכיר במלה את השיקול הכלכלי. כלום, נאדה, אפס. תחת זאת העדיף להיכנס לנעליו של אבי ניר, מנכ"ל קשת, וטען ש"הוא היה חייב להחליט לשדר את 'האח הגדול' [...] אחרת [העונה...] היתה קורסת לתוך עצמה וכושלת קשות".
את הנימוק לקביעה זו ייבא קדרון מעולם התוכנית: אי-אילו פלפולים הנוגעים למהלך העלילה שלה, שלדבריו היה איזשהו הכרח להביא למיצויו. במלים אחרות, ההזדהות של קדרון עם קשת – ובאופן ספציפי יותר, עם אבי ניר עצמו – כה מוחלטת, עד שלא רק שהביאה אותו לשקול את שיקוליו, אלא אף חמור מזאת, להעלים את עצם קיומו של השיקול שניר לא היה רוצה שייחשף ברבים.
הטעם היחיד שקדרון בכל זאת מצא בזכות ביטול או דחייה אפשרית של התוכנית היה שצופים דתיים של ערוץ 2, שלא הדליקו טלוויזיה במהלך השבת, נתקלו עם צאתה ב"אח הגדול" ללא שום יכולת להתעדכן בדיווחי החטיפה – טענה שגם בה מובלעת הזדהות מוחלטת עם קשת, משום שהיא מניחה שיש רק ערוץ רלבנטי אחד במדינה ושלצופה אין אפשרות בחירה.
יצוין שכותרת הטור ("ומה אם היה מדובר בחטופים מתל-אביב?") רומזת אמנם לדילמה שעמדה בפני קשת – כסף מול "ערכים" – אבל משמעותית ממנה היא העובדה שלאורך הטקסט כולו, כאמור, לא מוזכר כלל עצם קיומו של האגף הראשון (והחשוב) במשוואה וכך למעשה מוכחש.
יש לציין כי המלה "ערכים" נכתבת במרכאות משום שהדילמה כאן אינה באמת כסף מול ערכים: גם הערכים נמדדים בכסף; אם קשת היתה מוצאת שהתעלמות מאירוע לאומי אכן עלולה לפגוע בה, היא היתה סופגת את המכה הכספית בערב נתון, מתוך שיקול כלכלי ארוך טווח. אין לזה שום קשר לעמדה ערכית.
ובחזרה ל"וואלה": גם בשאר ימות השנה ניזון ערוץ התרבות של האתר, שקדרון הוא העורך שלו, מהכחשת האינטרס הכלכלי של קשת. אנו רואים זאת מדי יום בידיעות רבות מאוד, כמו למשל אלו המדווחות על התפתחויות ב"בית האח הגדול" כאילו היו התפתחויות במציאות, ולא במשחק טלוויזיוני. בהינתן תנאי זה, ההזדהות של עורך האתר עם עמדת קשת כמעט מתבקשת. הניסיון להעמיד את שיקוליה הכלכליים הקרים של הזכיינית על שאלות עלילתיות מעולם התוכנית הוא עיוות מיוחד במינו שנוצר ככל הנראה מהזדהות-יתר.
המפסיד כמו תמיד הוא הקורא – אפילו תהא זו דמות הקורא הבלתי מתוחכמת כמו זו שנבראה בדמיונם של מנהלי "וואלה" – שאינו נחשף לדברים כהווייתם. תחת זאת, טור הפרשנות שמתיימר לנתח את מהלכי השחקנים בתעשייה מציג בפניו נארטיב די קלוש, הגורס שהמקרה שלפנינו הוא בעצם קרב בין הזכיינית לבין חברת החדשות של הערוץ: "קשת, בהחלטתה [...] נקלעת שוב למתח בין חברת החדשות המובילה בישראל ובין הזכיינית המסחרית המובילה בישראל. כל אחת מושכת לכיוונה ובסוף שתיהן יפסידו".
בפועל, חברת החדשות היא בבעלות קשת (במשותף עם רשת), ועל כן הסימטריה הזאת מופרכת. חברת החדשות היא, במובנים רבים, קבלן הביצוע של הזכייניות, ואם קשת מחליטה שהשיקול הכלכלי גובר, שהכסף מדבר – אזי יש סיכוי קרוב לוודאי שהוא ידבר בשעה תשע אפס אפס היישר מגרונם של ארז טל ואסי עזר, חטיפה או לא חטיפה.
חיזוק לעמדה זו נתן גורם אנונימי בחברת החדשות עצמה, שבידיעה מאת רן בוקר ב-ynet, שעסקה באותו הנושא, אמר: "ההחלטה התקבלה במשותף, חברת החדשות אמרה לזכיינית שאין בעיה עם שידור 'האח הגדול', ואני חושב שזה לגיטימי". כלומר, החברה בכלל לא שקלה להתנגד.
הטיפול ה"עיתונאי" של ynet בשאלה שקדרון עסק בה באופן פובליציסטי לוקה באותה נקודת עיוורון: גם הוא אינו מזכיר, ולו במלה, את השיקול הכלכלי של קשת. אפילו כאשר אותו הגורם (מחברת החדשות, כזכור) אומר ש"צריך לזכור שיש שיקולים נוספים וצריך להתחשב", הוא לא נשאל בתגובה מה הם אותם שיקולים ואם כסף הוא אחד מהם. כך גם לגבי כל שאר המרואיינים בכתבה. כמו קדרון, גם בוקר העדיף לשרטט סיפור דמיוני על קונפליקט ערכי, או למצער חדשותי (המתגלם בשאלה אם היה או לא היה מה לחדש באותן שעות).
מדברים הרבה על כך שהקיום הכלכלי של אתרי המיינסטרים הגדולים כמו "וואלה" או ynet בנוי על תנועת גולשים ועל ביטוייה המעשיים כדוגמת הקלקות. מציאות כגון זו – בלי לרדת לעומק ההנחות הבעייתיות שעליהן היא מבוססת – עשויה להסביר את ריבוי הידיעות מהסוג שתיארתי קודם ("שונטל רבה עם אלדד!"), ואפילו את ריבוי טורי הפרשנות המנתחים תוכניות כמו "אח הגדול" דרך מהלכי הדמויות והתככים ביניהן; הפריזמה שדרכה מסוקרים בין 95% ל-100% מהתוכן של עולם התרבות כיום באתרים הללו.
אולם, לא מופרך להניח מציאות שבה המנטליות הקליק-בייטית הזאת לא תתערבב בניתוחים של מהלכיהן הכלכליים של הזכייניות או בדיווח החדשותי עליהן. אלא אם ההזדהות עימן עיוותה כל גרם של שיקול דעת עיתונאי. אך אירוני שקדרון בוחר לסיים את טורו במלים: "אי-אפשר לנצח בקרב הזה [שמעולם לא התרחש, בין חברות החדשות לקשת], אפשר רק לצאת לפרסומות". מבחינתו, פרסומות הן מונח שמייצג מרחב ניטרלי, נטול אינטרס, הפרוש בין הזכיינית לחברת החדשות. קשה לחשוב על ביטוי מזוקק מזה לעמדה השואפת להכחיש את האינטרס הכלכלי של קשת מתוך הזדהות עימה.