ראודור בנזימן, כך עולה מטור שכתב לגיליון החדש של המגזין "ליברל", נעלב מאוד מהדברים שכתבתי עליו כאן לפני כחודש, כשבאתי לנתח את דיוני מועצת הרשות השנייה בפרשת ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון. באופן ספציפי, הוא נפגע עד עמקי נשמתו ממשפט אחד שבו טענתי כי ככל הנראה מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי ומנכ"ל חברת החדשות בנזימן "עירפלו את האירועים כשבאו להופיע בפני מועצת הרשות השנייה (הרשות השנייה מסרבת עדיין לחשוף את הדברים שאלה אמרו בפני המועצה)". בנזימן תוקף בטורו אותי וגם את רינו צרור, משום שהאחרון ריאיין אותי בגלי-צה"ל בעקבות הטור ובחר להדגיש נקודה זו ביחס לבנזימן.
מוטב להניח להתנגחויות האישיות, ולהחזיר את הדיון אל העיקר: גם כעת, לאחר פרסום הטור ב"ליברל", נותר הערפל. בטור כותב בנזימן כי למיטב זכרונו ("ככה אני זוכר את זה, כמובן, במגבלות המרחק") אמר לחברי מועצת הרשות השנייה כי להתנצלות בפני אדלסון לא היה צידוק מקצועי וש"למיטב הבנתי הסיבה לכך נעוצה באי-יכולתם ואי-רצונם של בעלי המניות לעמוד בהליך המשפטי היקר שעלול היה להיכפות עליהם". אלא שמה שבאמת נאמר על-ידי ראשי ערוץ 10 באותו הליך שימוע נותר עדיין בחשכת הארכיון של הרשות השנייה ולא ראה אור. מדוע? משום שהרשות השנייה מסרבת לשחרר חלק זה של הדיונים, שהוא האחרון הנחוץ לאוורור מוחלט של חלק זה של הפרשה. הנה השאלות שעדיין תלויות באוויר:
- איך בדיוק הציגו ראשי ערוץ 10 את מסע הלחצים שהופעל עליהם מטעם בעל המניות כשבאו להופיע בפני נציגי הציבור?
- באיזו מידה הדגישו כי מדובר בהתערבות אסורה של בעל מניות וכי החופש העיתונאי של חברת החדשות נרמס תחת מגף ההון של אדלסון?
- האם הקימו קול זעקה וקראו לרגולטור להתערב, או שבחרו להציג גרסה מרוככת של הדברים ובכך נשכבו על הגדר למען בעל המניות העיקרי דאז, רון לאודר?
ושאלה נוספת: האם מנכ"ל הערוץ ומנכ"ל חברת החדשות הציגו גרסה זהה לאירועים? מקורות שנכחו בישיבה מספרים כי ורשבסקי, בלית ברירה ובאופן מחושב, לקח אחריות על ההחלטה ואמר כי מדובר בהחלטה פיננסית שלו כמנכ"ל משום שהערוץ לא יהיה מסוגל לעמוד בהליכי תביעה מול אדלסון. אם אכן כך, עולה מהטור ב"ליברל" כי ורשבסקי ובנזימן הציגו גרסאות מעט שונות לאירועים, ועניין זה כבר היה אמור להניע את חברי המועצה לבדיקה מדוקדקת של הפרשה. אגב, כמו אצל בנזימן, גם אצל ורשבסקי נותרה אותה פרשה כפצע שותת דם, מאחר ששניהם הבינו, בזמן אמת, את המשמעות הרחבה של הסיטואציה שנקלעו אליה.
ראודור בנזימן בתקופה שהתפטר ממנכ"לות חברת החדשות של ערוץ 10 (צילום: "העין השביעית")
בנזימן כועס עלי ועל צרור ומסביר כי אם היו מתעקשים באותה סיטואציה על החופש העיתונאי שלהם, אולי היו מביאים באחת לקריסת הערוץ כולו, שנשען באותה עת על מימון בלעדי של לאודר. הוא בז לאפשרות שהיה נוהג כ"גיבור הטוב" ונלחם על הערכים העיתונאיים שהוא מאמין בהם, ומשווה אותם להימור על כל הקופה שהיה עלול להביא את הערוץ לאבדון. ייתכן, אבל את התוצאות של קבלת החלטות אחרות באותה סיטואציה לעולם לא יהיה ניתן לברר. באותה מידה יכלו ראשי הערוץ לעמוד על היושרה המקצועית שלהם, לגבות את הכתבה ולהבהיר לאדלסון כי לא ניתן לכופף גופי עיתונות בישראל בנפנופי עט של עורכי-דין ממולחים. כל עיתונאי חוקר ועורך מנוסה יודע כי פעמים רבות הבריון השכונתי ממהר להתקפל כאשר מציגים בפניו חזית איתנה.
האם מהלך כזה היה כרוך בסיכון גדול? אין ספק. בכל מקרה, גם אם התקבלה ההחלטה להתקפל, ברור כי ראשי ערוץ 10 לא הקימו קול זעקה ציבורית גלויה באותה עת נגד התנהלותו של אדלסון או של לאודר, לא בפני מועצת הרשות השנייה וגם לא בעיתונות. את הקרב הזה הם הותירו לעיתונאים עצמם – אבנר הופשטיין ורותי יובל. מדהים לראות שבנזימן כותב בגילוי לב כי שקל באותו בוקר לא להופיע לאותה ישיבה דרמטית שבה היה אמור לשפוך אור על הפרשה. אותה פרשה שהביאה בסופו של דבר להחלטתו לעזוב את הערוץ.
בנזימן קובל על כך שלא התקשרתי אליו כדי לבדוק איתו את הדברים בטרם פרסום הטור. זו טענה שאינה במקומה, מאחר שהטור עסק בניתוח הפרוטוקולים שנחשפו ולא בניסיון לדובב טלפונית את הנוכחים הרבים באותן ישיבות. מה גם שאפשר להניח שהפרוטוקול אמין יותר בתיעוד הישיבה מאשר נסיונות שחזור בדיעבד של המשתתפים בה, שאולי היו רוצים לזכור כי דיברו באומץ רב יותר מכפי שעשו במציאות.