ההתעניינות של העיתונות הכלכלית בישראל בכלכלן תומס פיקטי התאפיינה בשני גלים: הגל הראשון, בשלהי אפריל, הציע לקוראים היכרות בסיסית עם ספרו של פיקטי "הון במאה ה-21", שני ראיונות שהתפרסמו במקביל (אחד מהם בלעדי) והכרזה כי מדובר ב"כוכב הרוק החדש של הכלכלה העולמית"; הגל השני, בסוף מאי, התמקד בביקורת שמתחו ב"פייננשל טיימס" על הספר ובדיון הציבורי שהתעורר בנוגע לה.
את הפרטים בנוגע לדיון הגלובלי בהאשמות שהטיח ה"פייננשל טיימס" בפיקטי תוכלו למצוא, למשל, כאן. אבל הדבר המתמיה בנוגע לאותן האשמות אינו ההאשמות עצמן. התיקונים שהציע ה"פייננשל טיימס" לספר הם מינוריים יחסית, והתשובות של פיקטי, על פני 4,400 מלה, נראות משכנעות. הדבר המתמיה הוא שמכל הביקורות על הספר דווקא הניטפוקים של ה"פייננשל טיימס" הם אלו שקיבלו תהודה כזו. וזה לא שאין ביקורות אחרות על הספר. יש ביקורות חשובות ומעמיקות. אמנם לקח זמן לביקורות האלו להופיע, אבל זה טבען של ביקורות רציניות.
מה תוכנן של אותן ביקורות חשובות? הן נוגעות לטיעון המרכזי של פיקטי. בקיצור נמרץ, הטיעון המרכזי בספר, התופעה שפיקטי מכנה "הסתירה המרכזית של הקפיטליזם", הנוסחה שב"כלכליסט" כינו במידה רבה של צדק "הנוסחה שמקנה לפיקטי את תהילתו", היא r>g. כלומר, שיעור התשואה על ההון גדול מקצב הצמיחה של התוצר. חשיבותה של הנוסחה, לפי פיקטי, היא בכך שזהו כוח שפועל באופן בלתי נמנע לגידול בפערים. הביקורות המעניינות על הספר מציעות כי הטיעון הזה הוא:
1. לא נכון – בניגוד לטענה של פיקטי, אין שום הכרח לוגי כי r>g יביא לריכוז גובר של העושר.
2. לא חדש – התנאי הזה מוכר לפחות מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת, והוא מכונה בספרות בנושא "יעילות דינמית".
3. לא מספיק – ההנחות הדרושות כדי ששאר הטיעון שבנוי סביב r>g יעבוד מכילות חלקים שאינם סבירים כלל, כמו שיעור חיסכון נטו קבוע (ביתר פירוט כאן), וחלקים שסתם אינם נתמכים בשום מחקר אמפירי ואפילו נסתרים במחקר הקיים, כמו גמישות תחלופה נטו בין הון לעבודה גדולה מאחת.
הדיווחים על הביקורת של "פייננשל טיימס" על פיקטי בשערי "דה-מרקר" ו"כלכליסט"
יתר על כן, אם יש בעיה חשובה עם הנתונים של פיקטי היא אינה זו שה"פייננשל טיימס" הצביע עליה, אלא מה שחוקרים צרפתים מצאו: כל העלייה ביחס ההון-תוצר שפיקטי מצביע עליה – וזו נקודה קריטית בניתוח של פיקטי – נובעת מעליית מחירי בתים, על אף שהמדד הנכון מבחינה תיאורטית לטיעון של פיקטי צריך להעריך את הון הדיור לפי מחירי השכירות.
אלו ביקורות ענייניות, שנוגעות ללב הטיעון של פיקטי, ושמביאות לדיון החשוב הזה את החזית של הידע הכלכלי. ייתכן שהבוז שרוחש פיקטי לממסד הכלכלי בארה"ב מעכב את התשובה שלו לביקורות האלו (על ימיו כמרצה ב-MIT, במחלקה לכלכלה המובילה בעולם, הוא כותב "לימדתי באוניברסיטה ליד בוסטון" משל היתה וולדמורט). אבל עד שתשובה כזו תגיע, הטענות המרכזיות של הספר פשוט אינן משכנעות.
יודגש: התיעוד של פיקטי את מגמות האי-שוויון כשלעצמו, בספר כמו גם בשפע מחקרים שלו ושל אחרים בשנים האחרונות, הוא תרומה עצומה, ורובו המכריע אינו מוטל בספק. לארי סאמרס, כלכלן משפיע והנשיא לשעבר של אוניברסיטת הרווארד, כתב כי זו תרומה הראויה לפרס נובל. אבל הטענות בנוגע למנגנון של צמיחת האי-שוויון בעתיד, כלומר, עלייה מתמדת בחלקו של ההון בכלכלה – אינן מספקות. להזכירכם, הספר נקרא "הון במאה ה-21", לא "אי-שוויון במאה ה-21".
לעומת הביקורות הללו, הרשו לי לסכם עבורכם את הביקורת של ה"פייננשל טיימס" על פיקטי, ואת התשובה שלו:
"פייננשל טיימס": פיקטי שיקלל נתונים חסרים, או נתונים ממקורות שונים, ארצות שונות ושנים שונות, באופן מסוים. אם היה בוחר בגישה אחרת לשקלול נתונים אלו, אפשר היה לקבל תוצאות מעט אחרות.
פיקטי: נכון. אבל הדרך שבה קיבלתי את ההחלטות הללו היא הנכונה ביותר.
מדוע הביקורות החשובות על מי שכונה "הכלכלן החשוב ביותר בדורנו", ומי שכתב את הספר שהוא "נקודת תפנית בתולדות המחשבה הכלכלית", לא קיבלו קמצוץ מתשומת הלב שקיבלה הביקורת של ה"פייננשל טיימס"?
ראיונות עם תומס פיקטי ב"דה-מרקר" ו"כלכליסט"
רגע לפני שאתם משליכים את הטור הזה לערימה הווירטואלית של טורי ה"לא תאמינו! התקשורת שטחית", צריך לפסול את ההסבר הזה. הטענות של ה"פייננשל טיימס" אינן שטחיות. הן אינן עוסקות בעבר הפוליטי של פיקטי או במימון שקיבל מהקרן החדשה לישראל, אלא בשיטות שקלול וטכניקות אמפיריות להתמודדות עם נתונים חסרים. הן אינן קלות יותר להבנה. אם בכלל, דווקא להפך.
הן גם אינן יותר או פחות חותכות – שני סוגי הטיעונים גורסים שהמסקנות של פיקטי אינן נכונות. ועל אף שהיה מי שניסה לשוות ל"חשיפה" של ה"פייננשל טיימס" גוון סנסציוני – "פיקטי זייף נתונים" – זו לא היתה הטענה של ה"פייננשל טיימס", ושני סוגי הטענות בלתי סנסציוניים באותה המידה.
הבדל חשוב בין סוגי הביקורת הוא האופן שבו הקורא יכול לגבש עמדה ביחס אליהם. מול הטענות שעלו ב"פייננשל טיימס" אפשר בעיקר למשוך כתפיים, ולבחור למי להאמין יותר. בחיי שניסיתי לעבור על הטענות אחת לאחת, ואין לי שום דרך לקבוע מי צודק, הגם שדי ברור שאפילו אם ה"פייננשל טיימס" מעלה נקודות נכונות, הן אינן משמעותיות באופן מכריע.
לעומת זאת, כלפי הטיעונים האחרים, הקורא יכול לגבש עמדה ממקור ראשון. לא בקלות. הוא צריך לקרוא, אולי לקרוא פעמיים ובסבלנות, ולהחליט. אבל הוא יכול. לכל הפחות הוא יכול לגבש עמדה ביחס אליהם באותה המידה שבה גיבש עמדה כלפי הטיעון המקורי של פיקטי.
והנה מחשבה מטרידה: האם יכול להיות שהיכולת לשפוט את הטיעון ולהכריע ביחס אליו היא דווקא מה שהפך את הטיעונים מהסוג הזה לפחות מושכים בעיני כמה מהעיתונאים? יש איזו נוחות מרגיעה בדיווח על טיעונים שאי-אפשר באמת להכריע ביחס אליהם, בין אם לעיתונאי עצמו אין ממש עמדה ובין אם יש לו עמדה חזקה מאוד שהוא מעדיף לא להעמיד למבחן. קל יותר לומר לקורא: "הנה ריב על מספרים – תחליט את מי אתה יותר אוהב".
עיתונאי הזורק על הקורא טענות שלא הקורא ולא העיתונאי המדווח יכולים להכריע ביחס אליהן מותיר את הקורא בעמדה פסיבית של מי ששומע על ויכוח, אבל לא באמת יכול להשתתף בו. גם כשמדובר בטענות שהן כשלעצמן אינן רכילותיות, זו יותר רכילות על ויכוח מאשר ויכוח.
לעומת זאת, להציג טיעון שלם זה לא רק יותר קשה, אלא כולל גם לקיחת אחריות. לקרוא, להבין, ולהחליט אם מדובר בטיעון שראוי להציג לקורא או בשטות לא ראויה. עם קצת יותר מאמץ מצד הקורא ומצד הכותב – הקורא יכול גם להשתתף ממש בדיון. להחליט, בעצמו, באיזה צד של הוויכוח הוא תומך. לקחת אחריות. מטריד לחשוב שעיתונאים – אגב, לא רק בישראל – חוששים מהצעד הזה. אם הספר של פיקטי הוא אכן נקודת מפנה היסטורית בחשיבה הכלכלית, כפי שכלי תקשורת רבים התייחסו אליו, האם לא מוצדק שעיתונאים יעשו מאמץ אמיתי להנגיש את הדיון בטענות כלפיו?
אחת הקריאות החשובות שנשמעות זה זמן, וביתר שאת מאז גל המחאה של 2011, היא "לא להשאיר את הכלכלה לכלכלנים". האופן שבו סוקרו, או לא סוקרו, הדיונים החשובים סביב ספרו של פיקטי אינו מעודד בהקשר הזה.