מחקר שפורסם בשנת 2000 תיעד את הדרך שבה הציגה התקשורת הישראלית את "יום האדמה", הנערך מדי שנה במגזר הערבי מאז אמצע שנות ה-70, תחת הכותרת "כאשר התחזיות לעולם אינן מתממשות".
"יום האדמה" הראשון, ב-30 במרץ 1976, גלש לאלימות, ובעקבות יידויי אבנים ובקבוקי תבערה פתחו חיילים באש והרגו שישה אזרחים ערבים. מאז מתמקדת העיתונות מדי שנה, לקראת כל 30 במרץ, בדיווחים על היערכות משטרתית נרחבת לקראת עימותים אלימים, רק כדי לגלות, שנה אחרי שנה, כי אירועי המחאה עוברים בשקט.
חוקרי התקשורת גדי וולפספלד, אלי אברהם ועסאם אבו-ריא מצאו כי העיתונות מתעקשת לאמץ בעקביות את מסגור "יום האדמה" ברוח הממסד, כאירוע שעיקרו איום על החוק והסדר. יש בכך התעלמות מאופיו של היום כצעד מחאה לגיטימי של אזרחים ערבים שאדמותיהם הופקעו כדי להרחיב יישובים יהודיים בגליל, וגם עיוורון לעובדה ששנה אחרי שנה האירועים הללו מסתיימים ללא עימותים אלימים.
המחקר הזה עלה בזכרוני כשקראתי את ספרה החדש של ד"ר ענת רוט, "לא בכל מחיר" (הוצאת ידיעות-ספרים), המתעד את "הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל", מגוש קטיף ועד עמונה. הטענה של רוט דומה לזו של חוקרי התקשורת ו"יום האדמה": כאן ושם בחרה העיתונות במסגור ממסדי דומה, העצימה את החשש מפני אלימות, נכשלה בהבנת גישתו של הצד האחר ולא ניסתה להציג את נקודת מבטו.
רוט סותרת בספרה את הטענה המקובלת על חוקרים כי המתנחלים הם חברי תנועה פונדמנטליסטית, המקדשת את ארץ ישראל על פני כל ערך אחר, אינה בוחלת באלימות ומוכנה להגן על שלמות הארץ בכל אמצעי ובכל מחיר
תפקוד התקשורת מובא בספר כחלק מנסיונה של רוט להסביר את הפער בין הדמיון למציאות – בין תרחישי האימים שליוו את ההתנגדות להתנתקות והחשש מפני עימות אלים ו"מלחמת אחים" לבין הפינוי, שהתנהל בסופו של דבר כמעט ללא אלימות. המסר העיקרי: הציבור והתקשורת לא הבינו את תפיסת העולם הממלכתית שעיצבו הרב אברהם יצחק קוק ובנו הרב צבי יהודה קוק והתעלמו מאמירות מפורשות של מנהיגי הזרם העיקרי בהתנגדות, שהבהירו שוב ושוב כי יש להימנע מעימות אלים עם הצבא.
הספר הוא עיבוד של מחקר לעבודת הדוקטורט של רוט, שהתבסס, בין היתר, על תצפית משתתפת בדיונים פנימיים של הנהגת מאבק המתנחלים, ראיונות עם ראשי מועצת-יש"ע, רבנים ואנשי ציבור אחרים, כמו גם על ניתוח כתבים של רבנים וטקסטים תיאולוגיים. רוט סותרת בספרה את הטענה המקובלת על חוקרים כי המתנחלים הם חברי תנועה פונדמנטליסטית, המקדשת את ארץ ישראל על פני כל ערך אחר, אינה בוחלת באלימות ומוכנה להגן על "שלמות הארץ" בכל אמצעי ובכל מחיר.
בספר מוקדש מקום חשוב לתפקוד התקשורת הישראלית בכל שלבי המאבק נגד ההתנתקות, ונבחנים הכותרות, הידיעות והמאמרים שכמה מהם מוצגים כשיתוף פעולה של עיתונאים ובכירי שלטון בדה-לגיטימציה של המתנחלים ותומכיהם. תהיה זו טעות להציג את התוכן והסגנון של הסיקור רק במושגים של שמאל וימין ובהקשר של הוויכוח הפוליטי הנמשך מאז 1967 על עתיד השטחים שמעבר לקו הירוק. כפי שמעיד סיקור "יום האדמה" במגזר הערבי, העיתונות הישראלית לא חרגה בימי המאבק על ההתנתקות מדפוסי הפעולה המוכרים והשגרתיים שלה במרבית תחומי הסיקור, בכל ימות השנה.
פינוי נווה-דקלים שבגוש-קטיף, ההתנתקות, 17.8.2005 (צילום: נתי שוחט)
יש בספר שורה ארוכה של דוגמאות מאירות עיניים החושפות תסמינים תקשורתיים נפוצים. הטקסט של ד"ר רוט מאפשר לזהות היטב רבים ממאפייניה – ובמידה רבה חולשותיה – של העיתונות הישראלית, ושל תקשורת בכלל. יש, כמובן, הבדלים בין עיתונות פופולרית בנוסח "ידיעות אחרונות" לעיתונות איכות כ"הארץ", אבל הדנ"א התקשורתי שלהם דומה במידה רבה, בימי ההתנתקות כמו בימים של מאבק על הנשיאות. הנה כמה מהתסמינים הללו:
א. עיתונות עם אג'נדה. קריאתו של אמנון אברמוביץ' באפריל 2005 לשמור על אריאל שרון כ"אתרוג" חשפה את האג'נדה התקשורתית בעניין ההתנתקות לאור היום. על הבעייתיות הטמונה בגישה זו נכתב מאז רבות. זו היתה אמנם אג'נדה גלויה – שעדיפה על אג'נדה סמויה, בלתי מוצהרת, כזו שמאפיינת בימים אלה את הסיקור ב"ידיעות אחרונות" או "ישראל היום" במגוון נושאים – אבל עדיין בעייתית, וגם לא חריגה. הציבור רשאי לצפות לתקשורת עצמאית, חקרנית וספקנית, לא למתווך לכאורה המעדיף להתמסר לקידום האינטרסים של צד אחד. בדיעבד, היה אברמוביץ' יכול לבחור מלכתחילה ניסוח מתוחכם יותר. אולי לאמץ את הנוסחה הבן-גוריונית ולקרוא לעמיתיו "לסקר את ההתנתקות כאילו אין חקירות בפרשות שחיתות שבהן מעורבת משפחת שרון, ולסקר את חקירות השחיתות כאילו אין התנתקות".
ב. הבלטה ושימוש-יתר במקורות רשמיים. הספר מביא שלל אזהרות ותחזיות אימים של שרים, קציני צבא, אנשי שב"כ ואחרים מפני מה שעלולים לעולל המתנחלים – מהרעלת חיילים דרך פגיעה של קיצונים בהר-הבית ועד נסיונות התנקשות בראש הממשלה. כלשונה של רוט: "הצגה מגמתית, מניפולטיבית ומכלילה של עובדות ונתונים מפי גורמים בני-סמכא" וכן "מתן בולטות לאמירות מאיימות של בכירי השלטון". זהו דפוס פעולה נפוץ ומוכר: העיתונות נוטה לדווח בהבלטה על התבטאויות של בכירים, בדרך כלל ללא כל בדיקה במקורות אחרים, גם כאשר לכתבים ולעורכים אין מושג אם המידע מבוסס או שמדובר בספין. זווית ראייה אחרת התחילה אמנם לחלחל לשיח התקשורתי והציבורי בעשורים האחרונים, בין היתר באמצעות מידע מבני משפחות חיילים ומעמותות כארבע-אמהות ושוברים-שתיקה, אך הדומיננטיות של המסר הממסדי עדיין נשמרת.
ג. החרפת המימד העימותי בכותרות ובדיווחים. לעימות יש מקום משמעותי בתמהיל הקלאסי המגדיר את הערך החדשותי. בעימות יש לא רק מימד דרמטי, המושך את העין ומסקרן את הקורא, אלא גם אלמנט חשוב נוסף – מתח. מי ינצח? הבלטת עימותים היא לחם חוקה של עיתונות פופולרית, אך היא רווחת גם באמצעי תקשורת רציניים יותר. במקרה של ההתנתקות, מרכיב העימות היה מרתק שבעתיים: היתה זו התמודדות על עתידה וגבולותיה של מדינת ישראל ומאבק בין המוסדות המוסמכים של המדינה לבין מי שמדברים בשם סולם ערכים הכולל מושגים דתיים כ"קדושת ארץ ישראל". החרפת העימות מביאה להקצנה, כמו גם להתעלמות מגורמים העשויים לצמצם את המתיחות.
חריגה חלקית וזמנית מדפוס זה היתה ערב ההתנתקות ב"מעריב", ביוזמתו של העורך דאז אמנון דנקנר ז"ל, תחת הסיסמה "נעבור את זה ביחד". לפחות בעיני כמה מהמתנחלים לא היה בכך די, והקריאה נשמעה כמו אימוץ המחצית הראשונה בקריאתו של הרמטכ"ל דאז דן חלוץ, לבצע את הפינוי "ברגישות ובנחישות".
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס עם אריאל שרון (צילום: משה שי)
ד. ההאנשה. תקשורת המונים מתקשה לדון ב"סוגיות" או ברעיונות מופשטים. היא זקוקה לאנשים, לסמלים. בפינוי מעזה ומצפון השומרון עמדה במרכז אישיותו של שרון; לא רק כאיש צבא ופוליטיקאי מוכר, שנוי במחלוקת ומעורר רגשות עזים, אלא גם כמי שהיה עד שנה קודם לכן בעל-בריתם הגדול של המתנחלים.
ה. התייחסות סטריאוטיפית לציבורים שלמים. בעיני מרבית העיתונאים, שיושבים במרכז, במערכות אמצעי התקשורת, מגזרים שלמים באוכלוסייה השייכים במובנים שונים לפריפריה מצטיירים כגושים אחידים. פרופ' אלי אברהם הציג במחקריו כיצד מתוארים באופן קבוע "תושבי עיירות הפיתוח", וכך גם "ערביי ישראל" "החרדים" ו"המתנחלים". ספרה של ד"ר רוט מציג את הקבוצות השונות בקרב מתנגדי ההתנתקות ואת חילוקי הדעות ביניהם על דרך המאבק, אך תמונה ברזולוציה כזו היא כמעט מנוגדת ל"היגיון התקשורתי".
ו. בחירת מקרי קיצון כמייצגי מגזר שלם. שני המאפיינים הקודמים מובילים לתופעה מוכרת אחרת: הצורך בהאנשה, כמו גם החיפוש אחר סמלים מובהקים לקבוצות גדולות ואף מגוונות, מביאים בשיח התקשורתי לשימוש במקרי קצה כמייצגים את הכלל. לטענת רוט, התקשורת הצניעה את המחאה השקטה של המוני המתנגדים והעניקה בולטות למעשים של מיעוט קיצוני. בהקשר רחב יותר הוזכרו לא פעם יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין ואחר-כך עדן נתן זאדה, שרצח ארבעה ערבים בשפרעם בעת ימי המאבק על ההתנתקות ונרצח על-ידי תושבים במקום. גישה כזו מאפיינת את הייצוג של ערביי ישראל בשיח התקשורתי, תוך הנפת התבטאויות ומעשים של בודדים כח"כ לשעבר פרופ' עזמי בשארה ונוכחותה של ח"כ חנין זועבי על הספינה מרמרה כמבטאי המגזר כולו.
מפגינים נגד ההתנתקות חוסמים כביש בירושלים, 16.5.2005 (צילום: נתי שוחט)
ו. כותרות מתלהמות. הכותרות הן תמצית העבודה העיתונאית: התכנים, המושגים והסטריאוטיפים שיעבירו את המסר בצורה קצרה, בהירה ומסקרנת. עיתונים פופולריים מתמחים בתחום זה יותר מהתקשורת האיכותית. בעתות משבר או באירועים חגיגיים מתחלף המידע בסיסמה, כמו בכותרת הראשית במעריב "ביד חזקה ובזרוע נטויה" בעת שצה"ל יצא למבצע חומת-מגן בפסח 2002, לאחר הפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה.
ולא רק הכותרות: גם רבים מהטקסטים הבולטים בעמודי החדשות מנוסחים ברוח דומה. שפה כזו מתקשה לטפל בניואנסים, בכל אותם פרטים שהם חלק בלתי נפרד מהמציאות. פרטים שמוצאים אחר-כך את מקומם בספרים כזה של ד"ר רוט, אבל מתקשים למצוא את דרכם לעמודי העיתון או לדיווח של דקה וחצי בחדשות בטלוויזיה. זו גם שפה שהדרמה, האמיתית או המלאכותית, ממלאת בה תפקיד מרכזי. כמעט לעולם אין בה ניסיון להרגיע, אלא להפך, להעלות את הווליום.
ז. הפער בין הכותרות הגדולות למאמרים ולפרשנויות. ב"לא בכל מחיר" יש לא מעט דוגמאות לאזהרות שפורסמו בעיתונות בדבר ההשלכות הבטחוניות של ההתנתקות, לפרסומים שעסקו בקשר האפשרי בין תוכנית ההתנתקות לחקירות הפליליות נגד שרון וגם לדיווחים על הכשלים ואוזלת היד של הממשלה בהכנת פתרונות דיור למפונים. אבל גם במקרה זה בא לידי ביטוי הפער בין טיפול עיתונאי רב-פנים ומעמיק, החבוי בדרך-כלל בעמודים פנימיים ובמוספים, לבין המסר החד-ממדי בעמודים הראשונים. תופעה דומה זיהה ד"ר דניאל דור בספרו "עיתונות תחת השפעה" על החודש הראשון של האינתיפאדה השנייה.
פלסטינים שורפים בית-כנסת לאחר סיום ההתנתקות. נצרים, 12.9.05 (צילום: אחמד חטיב)
אלה רק כמה מ"תסמיני התקשורת" שעולים בניתוח טקסטים שבהם עשתה רוט שימוש בספרה. בחינתם מעלה שלא נרקחה כאן מזימה שמאלנית נגד המתנחלים. העיתונות פעלה בדפוסי פעולה מוכרים ושגרתיים. ובכל זאת אי-אפשר להימנע מאזכור כמה מאפיינים ייחודים של ההתנתקות:
המאפיין האחד נוגע לניסיון המצטבר שהצדיק את ההבלטה התקשורתית מפני אלימות של ממש מצד המתנחלים ותומכיהם בימין הדתי. רצח רבין היה כמובן הכתובת העיקרית על הקיר, כמו גם הרימון שקטל את אמיל גרינצווייג, ושורה ארוכה של מעשי טרור או נסיונות טרור של יהודים. לא בחלל ריק הזהיר, למשל, נחום ברנע: "הרבנים והפוליטיקאים של הימין חייבים להביא בחשבון שבין שומעיהם עלול להיות זאדה אחד, עמיר אחד, גולדשטיין אחד".
המאפיין האחר נוגע לזהותם של מרבית אנשי התקשורת בישראל כחילונים ממרכז הארץ. רוט מצטטת את אראל סג"ל, שכתב בקיץ 2005: "תל-אביב כמושג תרבותי היתה אדישה לשבר ולחורבן". אכן, מרבית אנשי התקשורת משתייכים למדינת תל-אביב, לא לירושלים; למחנה "מדינת ישראל" ולא ל"מחנה ארץ ישראל"; ישראלים חילונים, מודרניים, שמושגים כ"קדושת הארץ" ו"קדושת המדינה" ותפיסת הממלכתיות מבית-מדרשו של הרב קוק מנותקים לחלוטין מתפיסת עולמם. אם יש פולחן שהם דבקים בו, הרי זה כהגדרתו של הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג "פולחן הדמוקרטיה", שדחק את הפולחן הדתי ואת "הפולחן הלאומי" של דור מקימי המדינה ובני העשורים הראשונים (את התיזה הזו הציג אלמוג ב"הארץ" בעקבות רצח רבין ב-1995 ואחר-כך גם בכתב-העת "פנים" ובספרו "פרידה משרוליק").
את קווי המאבק בימי ההתנתקות, כפי שהצטיירו בעיני רבים מאנשי התקשורת, הציג בן כספית באחד ממאמריו המצוטטים בספר: "אנחנו בעיצומה של התנגשות ציביליזציות [...] התפיסה הממלכתית, הדמוקרטית, החילונית [...] מול התפיסה התורנית, המשיחית, שממתינה לציווי הרבנים ומעדיפה אותו על פני כל דבר אחר". גם רוט מודה כי קשה לדעת אם הדברים הללו היו ביטוי לחרדה אמיתית או חלק מסע הדה-לגיטימציה, מתוך כוונת מכוון לפגוע בתדמית המתנחלים.
יהודים תושבי חברון וארגון נשים-בירוק בהפגנה נגד ההתנתקות, ירושלים, 14.9.2004 (צילום: פלאש 90)
הדגש הרב שמעניקה ד"ר רוט ל"מסע הדה-לגיטימציה" שניהלו הממשלה והתקשורת נגד מתנגדי ההתנתקות הוא בעייתי, בעיקר משום שגם מסע ההסברה של המתנחלים התמקד לא פחות מכן בנסיונות לדה-לגיטימציה לא רק של שרון עצמו, בעיקר בהקשר לחקירות הפליליות, אלא גם של סמכות המוסדות השלטוניים. נכון ששרון התעלם מהמשאל הפנימי בליכוד, אך ההתנתקות בוצעה רק לאחר שאושרה על-ידי כל המוסדות הממלכתיים – הממשלה, הכנסת ואף בית-המשפט העליון. כל אלה קיבלו החלטות, לעתים ברוב משמעותי, בעד הפינוי. שני הצדדים הפעילו אסטרטגיות תקשורתיות שנועדו להנדס את דעת הקהל. בדומה להבחנה בין תעמולה, שמתבצעת תמיד בידי האויב, להסברה – מה שאנחנו עושים – כך גם "דה-לגיטימציה" היא בעיני המתבונן.
פגשתי כבר מתנחלים הששים לגייס את הספר הזה למסע הסברה של מועצת-יש"ע כדי להעצים את הלגיטימציה של המתיישבים מעבר לקו הירוק ולשווקם כממלכתיים ולא כמי שמאיימים על מוסדותיה הנבחרים של המדינה בשם "קדושת ארץ ישראל". אבל תהיה זו טעות להתייחס כך אל הספר: כמו בהקשרים התקשורתיים, גם בתחומים אחרים שבהם עוסק "לא בכל מחיר", זהו מחקר חשוב ומעניין המשרטט את דיוקנו של מגזר משמעותי בחברה הישראלית ומציג את תפיסותיו בסוגיות שימשיכו לקרוע את החברה הישראלית גם בעתיד.