משדרי החדשות הבלתי נגמרים במהלך סוף-השבוע, שבהם דיווחו אמצעי התקשורת האלקטרוניים כמו גם אתרי האינטרנט שאין שום מידע חדש בנוגע לחטיפתם של הנערים גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, עמדו בצלו של אדם אחד: גלעד שליט. למשדרים היו שתי מסקנות, אחת גלויה ואחת סמויה. המסקנה הגלויה היא שגלעד שליט אשם. המסקנה הסמויה היא שגלעד שליט אשם.
נתחיל בגלויה. הבעיה הקשה ביותר במשדר חדשות מתמשך היא שצריך למלא אותו בתוכן. התוכן לא הגיע ממידע קשה – משהו חדש, לא משנה מה, שקרה – כיוון שלא קרה שום דבר חדש. לכן עורכי משדרי החדשות נאלצו למלא אותם בפטפטת בלתי נגמרת של פוליטיקאים, אנשי צבא לשעבר, עיתונאים, מומחים למלחמה בטרור ושאר מרואיינים שנשלפו מתחתית מחברות התחקירנים.
כיוון שאיש אינו יודע לומר שום דבר ודאי, השיחה גולשת לספקולציות, ניתוחים וחילופי האשמות. באופן לא מפתיע, אלה התמקדו באירוע החטיפה האחרון שידעה ישראל – זה של גלעד שליט. וביתר דיוק: בסיפור עסקת שחרורו.
לא צריך הרבה דמיון בשביל להבין מה עובר על שליט עצמו, שצופה בטלוויזיה ורואה מרואיין אחר מרואיין שמסביר איזו טעות זו היתה לשחרר אותו בתמורה ליותר מאלף מחבלים. חשבו על כך: יושב אדם בבית אחרי ש"בילה" בשבי חמאס שנים ארוכות, ושומע אנשים בטלוויזיה שטוענים בתוקף ובלהט שזו היתה טעות אדירה לשחרר אותו.
הוא שומע שמפני שהוא יושב עכשיו בבית, ולא באיזה חדר בעזה; מפני שמשפחתו דחפה, לחצה והובילה קמפיין רחב ממדים לשחרר אותו – כל זה קרה. הוא רואה שלטים, שמצולמים בטלוויזיה, ובהם כתוב "שחרור מחבלים = חטיפות". מה בדיוק מצופה ממנו, לפרסם הודעת התנצלות? ומה צריך להיות כתוב בהודעת ההתנצלות: "סליחה שאני חי", "סליחה שרציתי לחזור הביתה", "סליחה שהורי רצו שאחזור הביתה"?
הממסד, וזה לא חדש, מעדיף את החטופים שלו מתים. חטופים חיים הם כאב ראש אדיר עבור מקבלי ההחלטות והטיפול בהם גובה מחיר יקר, שלא לדבר על מחיר שחרורם אם וכאשר. בכלל, גיבורים מתים עדיפים על גיבורים חיים. לפוליטיקאי קל יותר לדבר על "לקח השואה" ו"זכרון השואה" מאשר לטפל בניצולי השואה. לטפל בניצולי השואה עולה כסף, לדבר על השואה לא עולה שום דבר. זו הכלכלה, טמבל.
אבל מעבר למסקנה הגלויה, הבוטה, שלפיה לו רק היה גלעד שליט ממשיך לאכול חומוס עם כמה חמאסניקים כל זה היה נמנע, שידורי החדשות קיפלו בתוכם מסקנה נוספת, סמויה, וגם היא קובעת שגלעד שליט אשם.
במהלך סוף-השבוע התפרסמו בפייסבוק ובטוויטר אינספור טקסטים שלועגים לאופן שבו כתבי הטלוויזיה הצליחו לומר בדרכים שונות ומגוונות שבעצם אין להם מה לומר. באחד מהם נכתב כך: "חשד: שלושה נערים נחטפו. אין מידע חדש. אין מידע חדש. אין מידע חדש. אין מידע חדש. פרסומות. אין מידע חדש. אין מידע חדש. אין מידע חדש. אין מידע חדש. פרסומות", תיאור מדויק למדי של האולפנים הפתוחים בסוף-השבוע.
האם עורכי תוכניות הטלוויזיה אינם מודעים לכך? מובן שהם מודעים לכך. הם יודעים היטב שהם מושכים זמן, הם יודעים היטב שמה שהם עושים זה לא "טלוויזיה טובה". אז למה הם עושים את זה? בגלל גלעד שליט. גלעד שליט אשם.
בובות קרטון בדמותו של החייל גלעד שליט, בהפגנה לשחרורו מול בית ראש הממשלה בירושלים, 22.12.2009 (צילום: קובי גדעון)
סיפור חטיפתו של גלעד שליט התגלגל במהלך שנות שביו לאחד הסיפורים התקשורתיים הגדולים ביותר שידעה ישראל. מאות אלפים יצאו להפגנות, לצעדות, למחאות. אנשים שינו תמונות בפייסבוק, יצאו בקמפיינים ויראליים, הדביקו סטיקרים, התווכחו בלהט. סלבריטאים דחפו ונדחפו לתוך חדר חשוך כדי שיספרו איך זה מרגיש, כתבו שירים, הרימו תערוכות, גרו באוהלים, עד שלבסוף מחו דמעה מול הטלוויזיה כאשר שליט שוחרר. גלעד שליט הוא אחד הסיפורים התקשורתיים הגדולים ביותר שידעה המדינה.
כעת נחטפו שלושה נערים, ולא ברור אם הם חיים או מתים. אי-הידיעה הזו היא שהחזיקה במשך שעות כה ארוכות את שידורי החדשות באוויר. שלא יהיה ספק, להחזיק באוויר מערכת חדשות שאינה פוסקת לרגע מלייצר "תוכן" עולה הרבה מאוד כסף. אם היה ברור שהשלושה מתים, אפשר היה, בתוך זמן קצר, לחזור לשגרה. מהדורת חדשות אחת היתה מוקדשת לאירוע המזעזע, העיתונים היו מתמלאים בתמונותיהם, בציטוטי קרוביהם, וכעבור יום-יומיים היה אפשר להירגע.
נכון, זו ציניות מכוערת, ציניות טהורה, אך היא מייצגת את המציאות נאמנה: האינטרס הכלכלי הוא בגיבורים מתים.
אבל, כאמור, יש בעיה: איש אינו יודע מה מצבם של החטופים. אם הם חיים הרי שלפנינו, מבחינה תקשורתית, פוטנציאל לסיפור שעוצמתו גדולה פי כמה מסיפורו של גלעד שליט; אחרי הכל, הוא היה רק אחד, והם שלושה. מאחר שהסיפור של שליט היה כל-כך סוחף, כל-כך גדול, כל-כך משמעותי בציבוריות הישראלית, איש, באף ארגון תקשורתי, אינו יכול לקחת סיכון ולפנות את האוויר לשידורים הרגילים. אז ממשיכים: "אין מידע חדש. אין מידע חדש".
הוא שאמרנו, גלעד שליט אשם. פעמיים.