"זה יקר מכל דבר, התיק הזה", אומר העיתונאי שלמה נקדימון כשהוא מחווה אל קלסר שהוא נושא בידיו, המכיל עשרות פתקאות קטנות, מסודרות יפה-יפה מאחורי מעטפות ניילון, מצהיבות לאטן.

בביתו שבצפון בתל-אביב שומר נקדימון ארכיון בן כמה קלסרים ובהם מסמכים שאסף במשך שנותיו כעיתונאי. באחד אפשר למצוא ברכות אישיות ששיגרו לו בכירי הפוליטיקאים של התקופה, באחר שמורים פרוטוקולים מישיבות מפלגתיות שבהן שמו הוזכר כמי שמקבל הדלפות דרך קבע, בשלישי שומר נקדימון פתקאות שהחליף עם השר משה דיין או ראש הממשלה מנחם בגין.

בקלסר היקר מכל שמורים מסמכים מסוג אחד בלבד. מקור כל הפתקאות בקלסר זה בפנקס בודד, שעל כל אחד מדפיו הודפס בפינה השמאלית העליונה "פנימי" ובפינה הימנית העליונה "דב יודקובסקי"

"חבל שלא היית אמש בוועידת מפ"ם", כתב פעם לדיין, "היתה זו טרגדיה בהתגלמותה המחרידה". "אני לא טוב בטרגדיות", השיב לו דיין, "אינני מתכווץ ואינני נהנה". "הכנתי בנגרייה שלי מתנה לראש הממשלה, נתתי לו אותה אמש", כתב לו רפאל איתן. "תזכיר לו להציץ בה, היתה בנייר עטיפה כחול". אבא אבן בירך אותו על אחד מספריו, מזכיר מפא"י העיר הערות, עו"ד שמואל תמיר התלונן עליו בעיתון. מרדכי נמיר, גולדה מאיר, יצחק שמיר, מאיר יערי, פנחס ספיר, אלי ויזל, עובדיה פורת, שמואל סולר, רבקה גובר. "היום זה נראה לך כדבר חולף", אומר נקדימון, "אבל פעם אלה היו עניינים מרכזיים. בכך עסקנו, מה לעשות".

אבל בקלסר היקר מכל שמורים מסמכים מסוג אחד בלבד. מקור כל הפתקאות בקלסר זה בפנקס בודד, שעל כל אחד מדפיו הודפס בפינה השמאלית העליונה "פנימי" ובפינה הימנית העליונה "דב יודקובסקי".

"נקדימון, הידיעה על צ'ירץ' – סקופ רציני", כתב יודקובסקי לנקדימון באפריל 1966. "לנקדי, תודה על הסקופ בעניין הפעילות המפלגתית בצבא", כתב לו בינואר 1969. "לנקדי, פגישת גולדה-האפיפיור – סקופ עולמי, כל הכבוד", כתב בינואר 1973. בהמשך אותה שנה, תוך שהוא מחמיא לנקדימון על עוד "סדרת סקופים" שהביא לקראת יום העצמאות, הוסיף יודקובסקי בכתב ידו הודעה על בונוס – 500 לירות. כך, פתקה ועוד פתקה, מלא קלסר זה בתודות ומחמאות.

די במבט זריז בפתקאות הללו כדי להבין מה היה תפקידו של נקדימון בחבורת יודקובסקי, אותה קבוצה של כשני תריסר עיתונאים אשר תחת הובלתו של מרכז המערכת הנערץ, הפכו את "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה. תפקידו של הכתב הפוליטי נקדימון היה פשוט – להביא סקופים.

בשנת 1966, כשנקדימון הגיע ל"ידיעות אחרונות", היה המאבק עם "מעריב" בעיצומו. "על הפלת 'מעריב' עמד עתידו של 'ידיעות אחרונות'", נזכר נקדימון באווירה של אותם הימים. "זו היתה החדרת מוטיבציה, ולא היו כמו נח מוזס ובעיקר דב יודקובסקי להחדרת מוטיבציה. כשהופיע 'מעריב' עם כותרות דרמטיות מול החיוורות שלנו, חריקת השיניים נשמעה עד השמים. כולנו ידענו שהשגת המשימה מוטלת עלינו. זו אמנם היתה פרנסתנו, אבל גם יעד שחובה להשיג. והיעד הושג. בהדרגתיות, אבל הושג".

נקדימון החל לעבוד ב"ידיעות אחרונות" ככתב לענייני ההסתדרות, משרה שנחשבה לנחשקת באותם הימים, וכעבור כמה חודשים מונה לכתב הפוליטי, במקומו של שייקה בן-פורת. בתפקיד זה היה נקדימון לאחד הסקופיסטים הראשיים בעיתון, והרים תרומה נאה להכנעת "מעריב".

"אחרי שצורפתי לחבורה המצומצמת של בכירי 'ידיעות אחרונות', הוזמנתי לישיבות המצומצמות שזימן יודקובסקי", הוא מספר. "הוא היה מראה לנו סקרי דעת קהל סודיים מאוד, שהצביעו על סגירת הפער בתפוצה, ובד בבד השביע אותנו לא לחשוף אותם. הוא אמר, 'ש'מעריב' ימשיך לרוץ עם הכותרת 'העיתון הנפוץ ביותר במדינה', ויגיע רגע ההתפכחות'. אבל ההישג לא היה מושג בלעדינו, האנשים שעשו במלאכה, החבורה שעשתה את המהפך היתה מתנת אלוהים לדב ולנח. אני חושב שהם הזוג הכי ראוי לקבוצה הזו של האנשים, ולהפך".

היה יום שבו הבנתם שאתם כבר במקום הראשון?

"כן, כן. אני כבר לא זוכר לאפיין אותו, אבל היה יום שהיתה תחושה ש... זהו".

פתקה אחת מעוררת בנקדימון גאווה מיוחדת. הוא קיבל אותה מיודקובסקי באוקטובר 1967, בעקבות סדרת פרסומים שהכין על כינון ממשלת הליכוד הלאומי, ערב פרוץ מלחמת ששת-הימים. ייחודה של הסדרה היה טמון במקור המידע שעליה התבססה ובאופן הצגתו לקוראים.

יודקובסקי, מספר נקדימון, ביקש ממנו לחבר סדרת מאמרים על אחורי הקלעים של הקמת ממשלת האחדות הראשונה בתולדות מדינת ישראל. "כשהעורך אומר לך, 'בוא נעשה סדרה'", מסביר נקדימון, "יש לך מצאי של שישה, שבעה, שמונה אנשים מעורבים עד כלות, אמינים, שאתה יכול לדובב אותם". נקדימון החל במלאכה וניגש לאחד המעורבים בהקמת הממשלה כדי לשאול אם יסכים לדבר איתו, שלא לציטוט ישיר, על התהליך. תשובתו, נזכר נקדימון, היתה מפתיעה. "כאן, במגירה הזו, נמצאים כל הפרוטוקולים של הדיונים", אמר לו המקור והוסיף: "קח לך אותם".

"אני השתדלתי שלא לסמוך על מנהיגים כמקור. ברחתי מחברות איתם, מיחסים אישיים איתם, מלבוא אליהם הביתה. תמיד חיפשתי אנשי אמצע, שנמצאים ליד המנהיגים ובקיאים בכל"

להצעה כזו לא מסרבים. לילה שלם עיין בפרוטוקולים שקיבל, ולמחרת בבוקר הגיע נרגש לעיתון. "ניגשתי לדב ואמרתי לו שיש לי רעיון", הוא נזכר. "במקום לכתוב סדרה מורכבת מטלאי שיחות עם א', ב', ג' וכו', נפרוש אותה בדרך אחרת, נביא לקוראים את הפרוטוקולים. כמובן, יהיה צורך בעריכה, אבל הדברים יודפסו בלשון שלהם, כפי שהם משתמשים בדיונים הפנימיים, כי יש שפה אחת פנימה לחברים ואחרת כלפי חוץ". אחרי שעיין בחומרי הגלם, נתן יודקובסקי את ברכתו והסדרה יצאה לדרך. במשך כמה שבועות רצופים, לאורך חגי תשרי בשנת תשכ"ח, התפרסמו הרשימות שהכין נקדימון על סמך הפרוטוקולים שקיבל. שבת, חג, שבת, חג, שבת וחג. 3–4 עמודים בכל כתבה, כולה פרוטוקולים עם דברי פרשנות והסברים. התהודה היתה רבה.

"נקדימון היקר, עשית עבודה עיתונאית מצוינת", כתב לו יודקובסקי לאחר פרסום סדרת המאמרים. "הדים מגיעים מרחבי הארץ ואפילו מחו"ל (מכון להיסטוריה באנגליה ביקש עותקים מהמאמרים שלך). הסדרה הביאה כבוד רב לעיתון. תודה, דב".

על אף שחלפו קרוב ל-50 שנה, נקדימון מקפיד שלא להסגיר את מקורותיו. כל מה שהוא מוכן להגיד זה כך: "אני השתדלתי שלא לסמוך על מנהיגים כמקור שוטף אלא כמי שיש להזדקק אליהם כדי להבין את המקור. ברחתי מחברות איתם, מיחסים אישיים איתם, מלבוא אליהם הביתה. אני תמיד חיפשתי אנשי אמצע, שנמצאים ליד המנהיגים ובקיאים בכל, כמו זה שאמר לי, 'במגירה הזו נמצאים כל הפרוטוקולים'. את אלה חיפשתי".

בעקבות סדרת המאמרים על הקמת ממשלת האחדות, עשה לעצמו נקדימון נוהג חדש והשתדל להשיג עוד ועוד פרוטוקולים מישיבות פנימיות, ועיבד אותם לכתבות עבור גליונות סוף-השבוע. היתה בכך תועלת גם לעבודתו, הוא אומר. במשך השבוע פירסם על סמך הדלפות מהישיבות הפנימיות, ובסוף-השבוע עבר על הפרוטוקולים המודלפים של אותן הישיבות וראה היכן דייק והיכן, אם בכלל, הוטעה.

בתעלות האוורור

ההבנה כי בפרוטוקולים הפנימיים טמונים סיפורים רבי משמעות נבטה בו שנים רבות לפני שהגיע ל"ידיעות אחרונות", כשנכח בישיבות הפנימיות של תנועת החירות בעת ששימש הכתב הפוליטי של עיתון התנועה. התרבות הפוליטית של התקופה, מסביר נקדימון, קבעה כי גם כינוסים גדולים יחסית של חברי מרכז המפלגה התנהלו בחשאיות, ועל העיתונאים נאסר לצפות בהם. הוא אישית היה נתון במלכוד: היתה לו גישה נדירה לישיבות של מפלגת חירות, אך נאסר עליו לדווח על כך בחופשיות.

"היה טאבו בעיתון 'חירות'", מסביר נקדימון. "לא שאסור [לדווח על מה שקורה בישיבות המפלגה], אלא שזה תלוי במה שרוצים המנהיגים של המפלגה. אבל זה היה גם הטאבו ב'על המשמר' על ישיבות מפ"ם, ב'למרחב' על אחדות-העבודה וב'הצופה' על המפד"ל. ככתב לענייני מפלגות של חירות השתתפתי כצופה בדיוני מרכז חירות, הייתי עד לאירועים שהיה בהם עניין לציבור, אבל מעצבי המדיניות במפלגה חשבו שהוצאתם לאור לא תביא תועלת. היום אני חושב שהם היו אווילים שלא נתנו לי לפרסם את הדברים האלה, כי מה אכפת להראות לציבור שזו תנועה פעילה עם ויכוחים וכדומה? מצד שני, בתקופה ההיא אפילו המוסדות הרחבים יותר היו סגורים, לכן פרח עניין ההדלפות".

באין יכולת לפרסם את המידע, האמירות והוויכוחים שראה ממקור ראשון, העביר אותם נקדימון לעמיתיו. בין היתר הדליף פרטים לכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות" שייקה בן-פורת, שאת תפקידו יירש כעבור שנים אחדות. בתמורה קיבל מעיתונאים בתפקידים מקבילים מידע על הנעשה במפלגות אחרות; הן מעיתונאים מכלי תקשורת מפלגתיים, שראו בעיניהם את הנעשה בישיבות המפלגה, והן עיתונאים מכלי תקשורת מסחריים, שהיו חשופים למתרחש בכל המפלגות.

"שמרתי על אמות מידה מסוימות", מדגיש נקדימון, "כי בסך-הכל אני עובד בעיתון של התנועה, המשכורת באה מהתנועה וזו התנהגות לא אתית. ידעתי מה אני יכול להעביר ומה אני לא יכול להעביר".

באחד הימים, מוסיף נקדימון, התוודה על הדלפותיו בפני יו"ר התנועה מנחם בגין וח"כ יוחנן בדר. "אדוני, אני מבקש שתדע כי אני מקיים קשר קבוע וחילופי מידע עם ישעיהו בן-פורת ב'ידיעות אחרונות'", אמר לו. "אני נוהג להעביר לו ידיעות, וגם מקבל ממנו. אם תאמרו לי שאינכם רוצים שאשתתף בישיבות המוסדות, לא אכעס". לדברי נקדימון, בגין השיב: "אני סומך על תבונתך".

ביחס למפלגות אחרות, לעומת זאת, לא היו לנקדימון שום הגבלות, והוא עשה כל שביכולתו כדי להשיג מידע על הנעשה בישיבותיהן הפנימיות. המקרה הנודע ביותר אירע בתחילת שנת 1961, עת הסתנן אל גג אולם שבו התכנסה ישיבת מפא"י כדי לדון באחד השלבים המכריעים של פרשת לבון (במקביל אליו, אך בלי ידיעתו ובלי תיאום מראש, הסתנן לשם גם כתב "העולם הזה" אלי תבור).

"הסיקור של פרשת לבון, שהיתה כואבת מבחינת חיי אדם, היה מבצע עיתונאי קשה", מסביר נקדימון. "היתה אז צנזורה אכזרית. היום אם יש ידיעה סודית על ישראל שמתפרסמת בעיתון אמריקאי אתה יכול להעתיק אותה, אז גם לא נתנו לנו לפרסם תרגום של הידיעות מחוץ-לארץ. בימים ההם כנסי מוסדות מפא"י, מפלגת השלטון הראשית, היו סגורים לתקשורת, וכשהיו כנסים בקריה או באולם מפעל הפיס, היינו העיתונאים עומדים בחוץ וממתינים שייצאו המנהיגים כדי לחלץ משפט, אפילו סתמי. הם לא דיברו, והיית מנסה לכתוב ידיעה בהסתמך על איך שהם נראו".

בפברואר 1961 הגיע אחד משיאי הפרשה, כשראש הממשלה דוד בן-גוריון תבע את הדחתו של פנחס לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הישיבה שבה נועדה הסוגיה להיות מוכרעת, כך נודע לנקדימון, זומנה לשבת בבוקר, באולם תיאטרון אוהל שליד כיכר דיזנגוף. אף שלא הוזמן, נקדימון החליט להיות נוכח בישיבה. הוא שקל להיכנס ערב קודם לכן לאירוע שערכו במקום חברי מועדון בוסתן, חוג הצעירים של מפא"י, ובעת פינוי האולם להתחבא בשירותים, או לחלופין להגיע להצגה שהתקיימה באולם ולהתחבא בסיומה. לאחר שהתייעץ עם מכר שעבד כאיש טכני בתיאטרון, שינה את תוכניתו.

"הוא אמר לי, 'למה לך לשכב באולם כל הלילה? יש לי רעיון בשבילך'", נזכר נקדימון. על גג האולם היו תאי אוורור גדולים, מעין ארונות קטנים שבכל אחד מהם מאוורר. בימי הקיץ היו המאווררים פועלים, ותעלה הובילה את האוויר מן הגג עד לאולם. בפברואר 1961, כמו בכל חודשי החורף של השנים ההן, המאווררים לא הופעלו והתעלה יכלה לשמש להצצה והאזנה לנעשה באולם.

חברו מהתיאטרון אמר לו כי את תפאורת המחזה שיועלה בשישי בערב יפרקו אור ליום שבת. "ברגע שפורקים, תיכנס. מי יראה?", אמר לו, וכך היה. "עם שחר נכנסתי לחדר האוורור שהיה על הגג, סגרתי מאחורי את דלת הכניסה למתחם הגג ואחר-כך את דלת התא, שאיחסן גרוטאות. ישבתי עם הכריכים שאמי מנוחתה עדן הכינה לי, וכמובן בקבוק מים, כך שנערכתי לישיבה לאורך כל היום". אולם נקדימון לא ישב שם כל היום.

לפני שהחלה הישיבה עשה קצין הביטחון של מפא"י סיור על הגג. נקדימון זוכר שראה את פרצופו מציץ אל התא, אך קצין הביטחון לא ראה את נקדימון. הישיבה החלה, ונקדימון היה בעמדת מפתח לצפות על המתרחש.

הישיבה ענתה על הציפיות?

"אתה רואה את הדברים הטכניים ויש לך כבר סיפור. איך שמביאים את הקלפיות של ההצבעה, ומזכיר א' אומר כך ומזכיר ב' אומר כך. אתה רואה אקשן בהתהוות, והרי אין לאף עיתונאי כניסה למקומות האלה".

כעבור שעה קלה מפתיחת הישיבה, ולקראת בואו האפשרי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ביצעה היחידה לאבטחת אישים של השב"כ סיור נוסף ברחבי האולם. אהרון אלדן, שהיה באותה תקופה המשנה לראש היחידה, שמע רשרוש מגיע מכיוון התאים. הוא פתח את הדלת ומצא את נקדימון, החרים את רשימותיו וסילק אותו, יחד עם תבור, שנתגלה גם הוא במהלך הסיור.

"חקירת שתי-וערב", נכתב למחרת היום בשער "חירות". "העיתונאי מסרב לדבר עימם, כיוון שאין הם חוקרים משטרתיים. סמל משטרה לבוש אזרחית פותח בחקירה, נוטל פרטי זיהוי. מבקש לדעת כיצד ואיך חדר העיתונאי לישיבה הסגורה והסודית, לדבריו. לאחר מכן מצטרף אליו מפקח-משנה אחד, אף הוא לבוש אזרחית. [...] מובלים לנפה הצפונית של משטרת ישראל. ראש המדור, מר וולפסון, כבר מנצח על החקירה. סמל חקירות חוקר. בשעה 2 בצהריים משחררת המשטרה בערבות עצמית בסך 50 ל"י את 2 העיתונאים".

"חקירת שתי-וערב. העיתונאי מסרב לדבר עימם, כיוון שאין הם חוקרים משטרתיים. סמל משטרה לבוש אזרחית פותח בחקירה, נוטל פרטי זיהוי. מבקש לדעת כיצד ואיך חדר העיתונאי לישיבה הסגורה והסודית, לדבריו"

"כשהורידו אותי ממחבואי והוצאתי אל מחוץ לאולם בדרכי למשטרת מחוז תל-אביב, זכיתי למטר קללות וגידופים מפי העיתונאים שהמתינו מחוץ לבניין", נזכר נקדימון. "איך העזתי להיכנס, זו היתה ישיבה סגורה. הם לא יכלו להשלים עם העובדה שניסיתי להיכנס לאירוע שאין שווה ממנו לדיווח. למעט דן מרגלית, שהיה אז סופר עיתון 'יעד', כתב-העת של מפלגת המרכז-החופשי. הוא ניגש אלי, חיבק ונישק אותי. נשיקת גבר לגבר שלעולם לא תישכח".

גם דב יודקובסקי העריך את המעשה. למחרת בבוקר, בישיבת המערכת, אמר לבכירים ב"ידיעות אחרונות": "אני רוצה שכולכם תהיו נקדימון". נקדימון זוכר כי באותו היום טילפן אליו רכז הכתבים ב"ידיעות אחרונות" יצחק שרגיל והודיע: "קיבלת היום דרגה ב'ידיעות אחרונות'".

על אף שרק נקדימון ותבור היו עדים לפתח הישיבה, בסופו של דבר כל העיתונאים יכלו לדווח בפירוט על מה שאירע באולם. כדי למנוע משני העיתונאים המסתננים הישג מקצועי, הפיצה מפא"י עוד באותו היום את תמליל הדיון, אירוע שלא היה עד אז כדוגמתו.

במקביל החלו במסע נקמה. דובר מפא"י, יוסף מגן, פנה בתלונה לוועדת האתיקה המקצועית של אגודת העיתונאים והחליט לנתק כל קשר עם נקדימון. "לשכת דובר מפא"י רואה זכות לעצמה לנתק את כל הקשרים עם כתבכם שלמה נקדימון", הודיע ל"חירות". "הלשכה תהיה מוכנה לקיים קשר עם כתב אחר של עיתונכם הנכבד רק במידה ומערכת 'חירות' תמצא לנכון להסתייג הסתייגות גמורה ממעשהו הבלתי נסבל".

כשלושה שבועות לאחר ההסתננות קיימה ועדת האתיקה דיון בתלונה. לנקדימון, כמובן, שמור עד היום הפרוטוקול המתומצת מהדיון. זאב שיף ("הארץ") הציע לא לטפל כלל בתלונה כיוון שבמקביל החל הליך פלילי. חנוך ברטוב ("למרחב") הצטרף לדעת שיף, והוסיף כי יש "פגיעה ביחסים העיתונאיים כיוון שהלשכה הפסיקה על דעת עצמה את היחסים עם הכתב. העיתון הוא הקובע מי יהיה כתבו". מאיר פרבר (שעבד בעיתונות בשפה הגרמנית בישראל) אמר כי הוא "נוטה לגנות את העיתונאי שהתגנב". ש. בן-עזר השיב לו: "התגנבות שייכת למקצוע". ראובן לויתן ("על המשמר") התנגד: "עקרונית יש לשלול את אופן השגת האינפורמציה בדרך זו", אך הוסיף: "נסיבות מקלות – אווירה של הדלפות". משה רון (מזכ"ל אגודת העיתונאים) הביע תמיכה בנקדימון. "עיתונאי צריך לחדור לכל מקום, זה תפקידו", אמר. ברוב קולות הוחלט לדחות את התלונה.

נוסף לכך נאלצו נקדימון ותבור להתמודד עם אישום פלילי בגין "כניסה לאולם תיאטרון אוהל ללא כרטיסי כניסה על מנת להרגיז את המחזיקים במקום הנ"ל". השניים טענו להגנתם כי לא היו כרטיסי כניסה לישיבה, אלא רשימת מוזמנים, וכי ממילא לא נכנסו אליו, אלא ישבו על הגג. השופטת לאה עוגן קיבלה את טענתם ודחתה את התביעה על הסף.

בכל השנים שאחרי כן, ניסית לעשות משהו דומה?

"כן, פעמיים או שלוש, במקומות קצת יותר קשים להתחבא, אבל בנושאים פחות דרמטיים, בלי להיתפס. כאשר פיתחתי את השימוש בפרוטוקולים, נזקקתי לכך פחות ופחות".

בשורות האחוריות

את החיבה לתחום הפוליטי והמשיכה לעיתונות קיבל בבית אביו, יצחק אשר קאמינקר, שהיה עסקן באגודת-ישראל ו"עיתונאי מוחמץ", כהגדרתו. לצד "דבר" ו"הבוקר" קראו בבית משפחת קאמינקר באופן קבוע גם את "ידיעות אחרונות". לדברי נקדימון, אביו נטה חסד לעיתון בין היתר בשל הנטישה של קרליבך והקמת "מעריב".

את המאמר הראשון פירסם ככל הנראה ב"הבוקר", לקראת סיום שנות העשרה שלו. את שירותו הצבאי עשה בפרקליטות הצבאית, בתפקיד של מעין דובר לא רשמי של בתי-דין צבאיים, תפקיד שהכריח אותו לשמור על מערכת יחסים קבועה עם העיתונות. עם שחרורו החל לכתוב ב"רימון", השבועון שהקים השב"כ בניסיון לפגוע ב"העולם הזה". לו עצמו לא היה מושג מי עומד מאחורי העיתון, הוא מספר, אולם כשעבר מתפקיד כתב בבתי-המשפט לכתב פוליטי, שם לב שסיפוריו עוברים בדיקה מיוחדת. "הבנתי שהעיתון הזה הוא לא עיתון פשוט", הוא אומר.

משרתו המשמעותית הראשונה בתחום היתה ב"חירות", עיתון מפלגתי צנוע בן ארבע עמודים בימי חול ושמונה בסופי-שבוע. ב"חירות" למד את המקצוע תחת העורך אייזיק רמבה ולצד עיתונאים כגון יואל מרקוס, דן מרגלית, זאב גלילי, איתן הבר ויהודית וינקלר. עד מהרה נשאב גם שם לתחום הפוליטי, והקים מדור בשם "סוד שהוא גלוי...", שהתפרסם פעמיים-שלוש בשבוע בחלק התחתון ("מרתף", כפי שכונה אז) של העמוד השני.

באין לו מקורות כלל, התחיל לחבר ידיעות על סמך חומרים גלויים. הוא היה קורא בעיון את הרשימות המפורטות של ראשי מפלגות השלטון בעיתוניהם, ומחלץ משם כותרות. במקביל גילה כי עיתונאים אינם נוהגים להגיע לאסיפות הפוליטיות הרבות שהתקיימו מדי שבוע ברחבי העיר. הוא, לעומת זאת, הקפיד להגיע למועדוני הדיון, לשבת עם פנקס קוהינור באחת השורות האחוריות ולרשום לעצמו רשימות. בסיום האירוע היה מציג את עצמו ככתב החדש לענייני מפלגות של העיתון "חירות" ומבקש לשמור על קשר. הראשונים שהסכימו לחלוק איתו מידע היו גד יעקבי (מפא"י), עדי אמוראי (אחדות-העבודה) ונפתלי פדר (מפ"ם).

איך שיכנעת אותם? מה להם ול"חירות"?

"המגמה היתה להשיג משתפי פעולה בדרגים נמוכים יותר, שהכתבים לא גילו בהם עניין, אבל גם הם ידעו על המתרחש. כך הם יכלו להגיד, 'הנה, אפילו ב'חירות' מצטטים'".

גבולות חופש הביטוי בעיתון המפלגתי לא הסתכמו בסיקור המפלגה וראשיה. פעם אחת, מספר נקדימון, הכין כתבה על הנהנתנות של אבא אבן. אבן, שחזר אז משליחותו בארה"ב, עבד במכון ויצמן, אך שמר על אורח חיים אמריקאי. תחת הכותרת "פרוליטאר על קאדילאק" תיאר נקדימון את הסתירה.

אחרי הפרסום, בעודו יושב במערכת "חירות" שבמצודת-זאב, התקבל טלפון ממזכירתו של יו"ר התנועה מנחם בגין, שישב במשרד סמוך. "אני נכנס אליו", משחזר נקדימון. "'אדוני, הזמנת אותי?'. הציע לי לשבת מולו. על שולחנו היה פרוש עיתון 'חירות' מאותו יום, ערב ראש השנה. ואז הוא פנה אלי כהאי לישנא: 'הכתבה נהדרת, הסיפור מצוין, אבל אינו עבור עיתוננו'. אני שואל, 'למה?', והוא משיב: 'כי מלחמה לנו ביריב, באידיאולוגיה שלו, אבל לא בחייו הפרטיים'. אז הבנתי מה הכוונה כאשר אומרים הדר ז'בוטינסקאי".

ב"חירות" המשיך לעבוד עד שנסגר, בשנת 1965, אז נקלט ב"ידיעות אחרונות". שם עבד עד שבשנת 1978 הוזמן על-ידי ראש הממשלה מנחם בגין לשמש יועצו לענייני תקשורת. בספר השנה של העיתונאים לשנת 1981 כתב על הנסיבות שהובילו אותו לערוק אל מעבר למתרס:

על סף הבחירות לכנסת התשיעית, הנוכחית, הגיע העיתונאי לרוויה. הוא כבר שתה מלוא חופניים מבארות הפוליטיקה. כה רווה, עד שקולותיהם של עסקנים מסוימים המטלפנים לביתו מעוררים בו חלחלה [...] כמו בזרם מים אדירים נשאבים מן העיתונאי ניכור וזרות לאהבת-האתמול שלו. רק לפני חודשיים-שלושה כה התלהב מסיפורי-מעשה שעניינם ויכוחים ומריבות. פרוטוקולים של דיונים פנימיים היו לדידו כמגילות-גנוזות יקרות ערך. עתה הם רק גודשים את סאתו. כבר אין בהם כדי להריצו אל מכונת הכתיבה, והוא שואל את עצמו: מה זה משנה, בעצם, מה אמר עסקן א' לעסקנית ב' כאשר עסקן ג' הודיע לעסקן ד' שעסקן א' התנכר לבריתו עם עסקן ד', וחוזר חלילה".

במשרד ראש הממשלה למד נקדימון לראשונה כיצד נראות ההדלפות הפוליטיות מהצד של הפוליטיקאים. כעבור כשנתיים חזר לעיתונו ופירסם טור פוליטי קבוע, אולם השהות לצד ראש הממשלה הותירה בו את חותמה.

יום אחד, הוא מספר, לאחר שחזר לעבוד כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות", קיבל מידע כי בוושינגטון התקיימה פגישה בין דיפלומט סובייטי לישראלי. באותה תקופה, יש לזכור, היה נתק ביחסים בין ברית-המועצות לישראל. "קיבלתי דיווח מדויק", נזכר נקדימון, "אמרתי לעצמי, זה סיפור שמיקומו בכותרת ראשית. אבל בתובנה שהספקתי לרכוש תוך כדי עבודתי בלשכת ראש הממשלה, נתקלתי גם במצבים שידיעות לכאורה לא מסעירות, ובוודאי שאינן טעונות צנזורה, פוגעות במדינה. כאן למשל היה ברור לי שהפרסום יגרום לפיצוץ במערך רגיש ביותר של יחסים דיפלומטיים שהחלו נרקמים. אם אני לא הייתי עובר את המבשלת הזו [במערכת הפוליטית], ודאי הייתי כותב אותה, שם אותה על שולחנו של דב יודקובסקי ולמחרת היה ששון ושמחה".

מנגד, נקדימון לא היה יכול לסרב לחלוטין לסקופ. בסופו של דבר החליט שבמקום להעביר את המידע כידיעה לעמוד הראשון, יכלול את המידע בטורו הפוליטי הקבוע. התעלול לא עבד. שעות אחדות לאחר הפצת העיתון נודע לו כי הדיפלומט הסובייטי הודיע שלא ייפגש עוד עם הישראלי.

"זו ידיעה פוליטית ממדרגה ראשונה, אין מקום למנוע את פרסומה, אבל יש עוד מרכיב בנושא הזה של הרצון לתת כל דבר", הוא אומר, אך מוסיף: "לא הסתרתי שום דבר, היו לי ידיעות ונתתי אותן. כשאתה חוזר לעיתון אתה חוזר למלא את התפקיד שלך ותפקידך להביא סיפורים ולהביא כותרות, ותפקידך שהעיתון שלך ימשיך לשמור על הרמה שלו כעיתון הטוב ביותר. ובכל זאת יש, בעצם חייב להיות, לפעמים, הרהור שני בעניינים שיש בהם פיקוח נפש לאומי".

"הצטערתי מאוד שנח הלך לעולמו והיה לי ברור שכשנח איננו, סדרי בראשית יתהפכו. אני חושב שדב שגה ביחס שלו לנוני מוזס, יורש ללא ספק"

הנאמנות לעיתון נותרה בו גם כשבית-הגידול המקצועי שלו החל לקרוס, בשנת 1985, אחרי שנח מוזס נדרס ומת ומאבקי שליטה פרצו בין יודקובסקי לבנו של נח, ארנון (נוני) מוזס. נקדימון, יחד עם כל חבורת יודקובסקי, מצא את עצמו בעמדה לא פשוטה. בכל זאת הצליח להמשיך לעבוד בעיתון עד הגיעו לגיל פרישה.

"השתייכתי לכלל של 'ידיעות אחרונות', אך מטבע הדברים הייתי איש של דב, מורי ורבי. עם זאת, לא הייתי מעורב במלחמות היהודים הפנימיות שבאו עם מותו הטרגי והמצער של נח מוזס", הוא טוען כיום, וניכר בו כי עדיין קשה לו לדבר על התקופה. הוא מוכן להגיד רק זאת: "הצטערתי מאוד שנח הלך לעולמו והיה לי ברור שכשנח איננו, סדרי בראשית יתהפכו. אני חושב שדב שגה ביחס שלו לנוני מוזס, יורש ללא ספק. אני זוכר שיחה עם נוני בימי השבעה, אומר, גם לי, 'דב יהיה מעכשיו האבא של כולנו'".

על ההחלטה של יודקובסקי לעבור בסופו של דבר מ"ידיעות אחרונות" ולמצוא עבודה חדשה דווקא ב"מעריב" אומר נקדימון: "הוא שגה. לא ראיתי את זה בעין יפה. זה היה בניגוד לכל מה שהוא לימד אותנו". עם זאת, הוא מוסיף, כשקיבל בשנת 2000 את ההזדמנות לעמוד בראש צוות השופטים לפרס ישראל לתקשורת, דחף במלוא העוז כדי שיודקובסקי יזכה בכבוד. לו נח מוזס היה בחיים, הוא מציין, היה פועל כדי להעניק לשניהם את הפרס במשותף. בעיניו, כך היה נעשה צדק.

פתקים בכתב ידו של דב יודקובסקי, מארכיון שלמה נקדימון