***
על-פי הסטטיסטיקה, חולי סרטן בלוטות הלימפה שורדים בממוצע שבע שנים לאחר האבחון. למרבה האירוניה, דווקא את הלימפומה האגרסיבית מסוג הודג'קין ניתן לרפא, ואת זו האטית שלי לא. לא עם כימותרפיה ולא עם הקרנות. כל אלה רק ישיגו דחייה. האופציה היחידה שמבטיחה חיים חדשים היא השתלת מח עצם, אבל סכנה בצדה. אפשר למות תוך כדי.
השיטוטים ברשת עושים את חולה הסרטן מיודע ומטופש כאחד. חיפשתי חולי נון-הודג'קין עמיתים, ומצאתי לי את ג'קי אונסיס, השאה האיראני והמלך חוסיין, כלומר חולים (ומתים) מפורסמים. הקשתי את גילי ומוות מסרטן, וקיבלתי את איש השב"כ לשעבר יוסי גנוסר, המשורר עלי מוהר, העיתונאי אריה כספי, הסופרת בתיה גור, כולם מתו בני 58, גילי בעת גילוי המחלה.
עם כספי היה לי קשר מקצועי. עבדנו מספר שנים באותו עיתון. בשלב כלשהו הוא נזקק לתרופה שטרם היתה אז בסל, ודיבר על כך בראיון עיתונאי. רק אז נודע לי על מחלתו, ממנה סבל שנים ארוכות. כספי היה עיתונאי אמיץ ולוחם ואדם מקורי, וכזה היה גם במחלתו. הוא טבע בראיון את הביטוי "לנהל את המחלה", שמאוד הרשים אותי. כעת, כשאני חולה באותו סוג של סרטן, חזרתי וקראתי את הראיון בתשומת לב.
גם את עלי מוהר הכרתי, אם כי באופן שטחי. רצה הגורל ושבתי ופגשתי בו בתקופה שבה מחלתו, סרטן הלבלב, סוג מהיר וקטלני במיוחד, היתה כבר בשלביה הסופיים. מחלתי זה עתה אובחנה, ועל מצבו הקשה נודע לי משמועות. הפגישה היתה במסדרונות סניף קופת החולים. החלפנו מבט ומיהרנו להסב ראשינו. ראיינתי אותו כשלוש שנים קודם לכן, שנינו אז חפים ממחלה, וכעת הפעלנו אותו מנגנון של הסטת מבטים, כמעט אינסטינקט, שאין לו דבר עם הנימוס, אלא עם החשש לפגוע ולהיפגע. זאת היתה גם התוודעות ראשונה שלי לאווירת הסוד וההסתרה הסובבת אותנו, חולי הסרטן.
מדוע הייתי זקוק לרשימת מתים מסרטן בני 58? זה נשמע לא טוב, אבל רציתי למדוד ולמתוח את שבע השנים שנותרו לי מהמתים בני גילי. הרגשתי כמו בסיפורים שקראתי בילדותי, על לוחמים שגררו את גופות חבריהם הקפואות בשלג ועשו מהן בריקדות. הייתי זקוק לערימת מתים שתגן עלי. קיוויתי שהם מתו במקומי.
***
חדלתי לחפש את הרגע שבו עוד יכולתי לשנות את גורלי. אבל בלי אשמים הרי אי אפשר. נזכרתי בצנתור הווירטואלי שעברתי בחודש מאי 2005. הבדיקה היקרה ההיא ניתנה לי חינם אין כסף, ובלבד שאדווח עליה לקוראי עיתון העסקים "גלובס", אנשים בעלי אמצעים כספיים, שבוודאי ירצו לקרוא על נפלאות המכשיר החדיש, המאפשר לעבור צנתור בלי שתידחף צינורית לתוך גופם, ואף להתבשר, בחסדי המצלמה המשוכללת, שהם בריאים ואינם זקוקים כלל לצנתור.
הגעתי לבדיקה האמורה באחד מבתי החולים בעיר, לא בלי שמחת-השוטה שהרוויח בדיקה בחינם, ובוודאי גם ייצא ממנה בריא וטוב לב. נשכבתי תחת המכשיר דמוי המנהרה. זה נע סביבי ברחש אטי שהלך וגבר, ולפתע חשתי גל חום אדיר שהציף את גופי מהאשכים ומעלה, עד החזה.
כעבור שבוע התקבלו התוצאות: הֲצָרָה של עורק מרכזי בלב. במשרד הפרסום שתיווך בין בית החולים לעיתון חשו שלא בנוח. קיבלו עיתונאי פגום, ומי יודע כיצד תצא כעת הכתבה הפרסומית. הרופא, שרק ביקש להראות לעיתונאי את נפלאות המכשיר המשפד במהירות ובאופן וירטואלי ולהמשיך בענייניו, היה תקוע כעת עם פציינט מהשורה. בטיפשותו, משך אותי הרופא אל חדר היציאה, אולי ביקש להיפטר ממני, ושם, תחת קרני השמש, העמיד מולי את תצלום הלב שלי, אולי גם כדי שאיטיב להבחין בפרטים. אבל כל מה שהצלחתי לראות היה גוש אדום, לבי, איבר שגם את תצלומו היה עדיף להציג לי בתאורה רכה ובחדר סגור. הרי לך, חשבתי לעצמי, עוד רופא חסר רגישות.
ייאמר לשבחו של אותו רופא כי מיד חש בטעותו, ואף נתן לי עצה מהסוג שהרפואה הפרטית זוללת הכספים אינה נוהגת לחלק עם לקוחותיה. "אם היית אבא שלי, לא הייתי ממליץ לך על ניתוח מעקפים".
רק הקרדיולוג הלא-מתלהב, בחדר הלא-זוהר שבסניף קופת החולים, אליו הופניתי עם תוצאות הבדיקה, לא התרשם כלל מהמכשור החדיש. "לאורך השנים מצא גופך דרכים לעקוף את העורק הראשי ולהסתדר לבדו. חבל על כמות הקרינה המסוכנת שספגת בצנתור". כמובן שחסכתי מקוראי העיתון את מסע התלאות שלי. סיפקתי להם את הנתונים הטכניים היבשים של המכשיר, כמו כתב צבאי משָרֵת-השיטה, המדווח על נפלאות נשק חדש שקיבלו כוחותינו.
עכשיו, כשהסרטן היה ממוקם בנוחות בגופי, חזרתי ובדקתי את התאריכים. המחלה כנראה כבר היתה שם בעת הצנתור הווירטואלי, אבל המטס הלוהט של הקרינה בוודאי לא היטיב את מצבי. נותרה תחושת עלבון על ששיתפתי פעולה בניסוי רפואי מיותר בגופי.
***
3.4.2011. לעבור השתלת מח עצם ולהוציא ספר במקביל היה רעיון אידיוטי. אין לי אנרגיה לדחוף את הספר, בוודאי לא בתוכניות תרבות שמתפקדות כמו לוח מודעות ומקציבות לי חמש דקות ראיון מול צעירה נאה שמודאגת בעיקר מהברק על שפתיה ומקריאת הטלפרומפטר כראוי. ואני נראה זוועה במוניטור.
התחלתי לגדל שפם, יותר נכון הנחתי לו לצמוח פרא. את הקרחת אני מסתיר תחת כובע מצחייה. בתוכנית טלוויזיה אחת, שצולמה בקולנוע כוכב ברמת השרון, האריכו המנחים בדברי הקדמה, בעוד אני דחוק בתוך תא הקופאי, אליו הורחקתי כדי שלא אראה בפריים עד שיגיע תורי. חרקתי שיניים, מוכן להיעלם משם, ולעזאזל יחסי הציבור. עד כדי כך אני בהילוך נמוך, לא מעוניין, לא מתעניין, מאט את מהלך חיי לקצב צב. בכל הראיונות, אף מלה על המחלה שלי.
***
11.4.2011. יום של פגישות בתל אביב. אני מרותק למראה גברים חשופי זרועות ושוקיים, מהלכים בשדרות רוטשילד. כולם מכינים איבריהם לקיץ, ועלי נגזר להסתיר את עצמי מהשמש. אני תוהה עד כמה הם בריאים מתחת לזרועות ולרגליים התפוחות. ק' הגיע באיחור. בדיעבד, היה עדיף לוותר על הפגישה. הוא היה טעון ומלא בעצמו ובעיסוקיו, ואני המתנתי לשווא לרגע החיזור מצדו, שאדבר על המחלה שלי.
אבל מי אני שאשפוט אותו? הלא גם אני הייתי מרוכז בשעתו בעצמי ובתוכניותי. הופעתי פעם כמראיין בתוכנית טלוויזיה ברשת מקומית. ערב אחד עשינו חזרה בביתה של ר', במאית התוכנית, ולפתע צלצול בדלת. נכנס המשורר ל', שפוף, צנום. הוא היה בשלבים מתקדמים של מחלת האיידס. ר' ול' היו חברי ילדות. מאז חלה, הרבתה לארח אותו, כך סיפרה לי. היא תיזמנה את סיום פגישתנו עם רגע הגעתו, אבל כנראה שהקדים לבוא באותו יום.
ל' היה גם עיתונאי בעל לשון חדה, ועורר לא מעט יראה סביבו. הצלבנו מבטים ברחוב ובהקרנות עיתונאים, או לפחות אני זקפתי מבט, ממתין להכרה. כעת, ר' הציגה בינינו. ל' שלח לעברי יד רפה, יד חולה, ואני פמפמתי אותה. הוא הצטנף בפינת החדר כחיית בית. כל התכנונים והתחמונים של ראיון טלוויזיוני, שר' ואני גלגלנו בינינו, עניינו אותו כשלג דאשתקד. מן הסתם, הוא הכיר תודה על משב הרוח שבא מן החלון, על עצם החיים.
אפשר שהשינוי החריף שעבר, מהעיתונאי והמבקר המצליף לאיש השבור בגופו, השותק, המתבונן בנו לפרקים בתמיהה כילד חסר ישע, גרם לי לחוש טוב יותר עם גופי. שיחקתי את המראיין באנרגיה שוצפת, עד שר' עייפה ממני וביקשה להישאר עם חברהּ הטוב.
***
13.4.2011. במערכת "גלובס" שוב התעניינו בשלומי. הניגוד הזה. מערכת עיתון והמירוץ התזזיתי שלה אחרי חדשות, מול מישהו כמוני שמוטל בצד האירועים, חסר השפעה. אני זקוק למנוחה מהעבודה הזאת, מכל אותן "כתבות נושא" שהטלאתי, מְרכז מדי שבוע את החשודים הרגילים ו"מחתים" אותם על טקסטים. עבודה בתפקיד שרת-מלים, שאותה ביצעתי בנאמנות במשך קרוב לשלושים שנה, ואשר בוודאי לא הוסיפה לי בריאות.
מחלת הסרטן היא הזדמנות למחשבות על פרישה. התחלתי לפנטז על מסיבת פרידה בעבודה. ראיתי בעיני רוחי את כל העיתונאים הצעירים יושבים מולי, מעניקים לי רגע של חסד לפני שהטלפונים המושתקים שלהם יחזרו לצלצל, תירוץ לחזור לענייניהם. "אל תכתבו טוב. בינוני ובנלי מספיק", אני זועק בדמיוני אחרי גבם המתרחק, "עיתונות לא שווה את זה ולא בנויה ליותר מזה. אתם מבזבזים את זמנכם". סוף פנטזיה.
***
6.9.2011. הלכנו, רותי ואני, להקרנת בכורה של סרט בסינמטק. בחנתי בריחוק את המוזמנים האחרים, מושכים אליהם את פלחי האבטיח וחופני הבוטנים וכוסות הפלסטיק ובהן מיץ ויין. בסרט עצמו צפיתי בחוסר סבלנות הולך וגובר. אנשים סביבי גנחו בהתפעלות. האם החרב על צווארי עושה אותי חד יותר, או רק מחדדת את נרגנותי?
למען האמת, לנוכח יצירות אמנות המוגשות לי, אני מתקנא במנכ"לים ובראשי מערכות. אלה שעל שולחנם מניחים רק תקצירים, נתונים, תזכירים, השורה התחתונה בלבד. מורמים-מֵעַם, הם ניצבים מול התמצית של התמצית. גם אני, המנהיג של חיי, הייתי רוצה להתמודד אך ורק עם תמציתם.
במקום זאת, אני קהל שבוי, מתבונן בחברים טופחים איש על שכם רעהו, מבקרי קולנוע שלא-נעים-להם, כי בקשרים עדינים של שנים אין לפגוע. כולם כלואים בין חומות יצוקות של חברויות ואינטרסים. וגם אני, רקמתי ורתמתי מלים לאורך השנים, אם לא לטובת מישהו, כי אז לפי דרישות האופנה. בימי הירחון "מוניטין", מגזין כרומו ראשון של הבורגנות הישראלית, כתבתי כאילו אני חי בארצות הברית ומתקשה לתרגם מונחים לעברית, ובתקופתי ב"חדשות" כתבתי בעברית מוקפצת, כמי שדרכו על זנבו, ובהגיעי ל"הארץ" הייתי חסר מנוח, שכן לא ידעתי איך, איך רוצים שאכתוב שם, בעיתון הצונן והיהיר ההוא, ומלים חזרו אלי אחרי עבודת עורכים כמו אחרי הכאה, וכעת ברשת, אני כבר קשיש-מלים, ושוב מנסה להיוולד מחדש.
כל דור והחבורה המצמיתה שלא נותנת למלותיך לפרוח ולשיר בקולך שלך. תמיד לקסום למישהו. ב"הארץ", אני זוכר כיצד עורך אחד תלש מידי כתבה, עליה טרחתי ומדדתי ודקדקתי במלותיה, וסינן לעברי, כמעט מתיז ארס נחשים מפיו: "זאת לא עבודה סמינריונית". אז אולי כשלתי גם בעבודת-יתר. ובעיקר אני בוחל כיום בפניות לבעלי המאה והדעה, המרואיינים האוטומטיים, ובציטוטם כסימוכין לנושא הכתבה. בקיצור, מאסתי בכל הדוברים ובכל הנושאים והנשואים והמושאים.
***
12.9.2011. הלכתי לראיין מישהי במסגרת אחת החלטורות שלי. במשך שבועות ארוכים דחיתי את העניין. נעלמתי לעורך העיתון, למרואיינת שלי. המחשבה לשבת מול מישהו ולשאול אותו שאלות נראתה לי זרה. המחלה מכילה אותי, מארחת אותי. ולמה לבזבז מחלה טובה על עבודה רעה?
***
הבשורה על המוות ודרך קבלתו הן נכס שלנו, האוהבים, השורדים, רק שלנו. השיבה אל בשורת המוות היא צורך. זהו הרגע של אובדן השליטה, הרגע שאולי אולי, אם נעצור את מהלך חיינו, נוכל להישאר בימינו הטובים. לא במקרה, ככל שאמצעי התקשורת הולכים ונעשים אכזריים ופולשניים יותר, הצופים בנו רוצים ליטול לידיהם את השליטה הזאת ולכוון אלינו את מצלמותיהם ולבשר לנו על מות יקירינו, לצפות בפנינו המתכרכמות, ההמומות, לצפות ברגע מפלתו של אדם.
לפני שנים ראיינתי סופר צעיר. הוא סיפר לי כי היה חייל בסדיר בעת שאביו נפטר, וביקשתי שיתאר כיצד קיבל את הבשורה. הוא היה בשמירה. איפה? במגדל. ואיך הודיעו? "מישהו הגיע בריצה". לא קראו לך במערכת הכריזה? "לא זוכר. זוכר רק שאני רץ למשרד הבסיס". עם הרובה? "לא, הפלתי אותו, השארתי, לא זוכר את הרובה". איזה רובה זה היה? "לא זוכר, לא זוכר, למה זה חשוב?". לא יודע, אכפת לך שאני שואל? לא, לא אכפת לו, דווקא התמסר לשאלות המרוסקות, החותרות, שקע עמוק לתוך הזיכרון, ואני חוויתי איתו פעם נוספת את רגע הבשורה. מה היה המרחק ממגדל השמירה למשרד הבסיס, מה עבר בדרך, על מה חשב. פילחתי את זכרונו בעשרות שאלות, למענו ולמעני.
כעבור זמן בא סופר צעיר נוסף, שכנראה קרא את הכתבה שהתפרסמה, וביקש להתראיין דווקא בעיתוננו ובמיוחד אצלי, והתייצב בביתי לשיחה מקדימה. ראיון ראשון שלו וניכר היה חששו מתקשורת. כשסיפר לי כי היה בעברו איש צבא, וידע דבר או שניים על הפצצות בריכוזי אוכלוסייה, התעניינתי פחות בבשורת מתיו שלו, אם יש כאלה, ויותר במתים שטכנולוגיית ההרג הישראלית מאפשרת. הוא סירב, כדרכם של אנשי צבא הרגילים בסודות, או כאלה שהאמת והחמלה ראויות רק למתיהם שלהם, ונפרדתי ממנו לשלום.
והיה מרואיין אחר, נסיבות השיחה כבר נשתכחו ממני, שירה בעצמו בנעוריו. הוא ישב מולי לראיון, ומצנפת משונה משוכה ממצחו כלפי מטה, מסתירה את החלק האכול שהותז מראשו לפני שנים. דיברנו ארוכות, אבל לשם, לסיפור הירי, לא התיר לשיחה להגיע. כנראה שביחסי למוות נהייתי קצת כמו ambulance chaser, כינוי גנאי לאותו עורך-דין האורב לפגועים בבתי החולים ולמשפחות המתים באבלם, כדי לייצג אותם בתביעות כספיות.
בעיתון זיהו אצלי את המשיכה לנושא, ופעם אף הטילו עלי להכין כתבה על יחידת המודיעים של צה"ל, מבשרי המוות. עם כל אהדתי, התקשיתי להשתחרר מטינה קדומה שלי לדרך שבה החברה מפלה בין מתיה. לבתיהם של פגועי הצבא מגיעים עם משלחת ומנסים לרכך את המכה האיומה, ואילו כל השאר לומדים על הפגיעה ביקיריהם מאותה מצלמה שנדחפת לפרצופם, ומן התביעה מהם לתגובה מיידית לבשורת המוות, כאן ועכשיו, לעין הציבור.
טינה קדומה זו שלי כוּונה בעצם כלפי העוצמה האיומה והנוראה שיש לצבא על נתיניו-משרתיו. בשנות ה-90 הכנתי כתבה על מאבקם של הורים שכולים להוסיף ביטוי אישי ואוהב על מצבת המוות של יקיריהם, שגם היא בבעלות הצבא. המלחמה על הזכות למלה האחרונה. וכי מה ביקשו ההורים? להחזיר את ילדיהם המתים לחיק המשפחה, ולו במלים.
ערכתי אז מסעות בבתי קברות צבאיים ובאתי עד ביתה של שולה מלט, שבנה אמיר נהרג ב"רולטת רשת", מבחן-אומץ של חיילים הנצמדים לרשת המיועדת לעצירת מטוסים. מלט הקימה מצבת ענק לִבנה המת. היא לקחה אותי לחלקת הקבר במושבה יקנעם ודיברה דברים משונים אודות בנה וגורלו, כך חשבתי אז, וכנראה הנהנתי בראשי רק כדי שלא לאבד את רצונה הטוב של המרואיינת שלי.
אני זוכר את מבטה תלוי בי. בוודאי ראתה דרכי, ולא הייתי שונה בעיניה מאותם אנשי צבא שסבבו אותה ורק רצו לוודא שתחזור לתלם כלשהו, שהשגרה תימשך, וגם אני ביקשתי לראות אותה מגודרת בסדר המלים של כתבה עיתונאית, ואת זעקת המוות הנוראה שלה, שאינה זעקתי שלי, לא שמעתי.
הקטע שלעיל לקוח מתוך "לאחר מאבק ממושך", ספרו של דוד שליט, שיצא לאור בשנת 2014 בהוצאת אינסרט