בבית-המרקחת

"המקום היחיד שאליו אני מורשה לתחוב את אפי הוא הממחטה שלי" היא האִמרה המפורסמת המיוחסת לנשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, שהתרעם על המשרה נטולת הסמכויות לצדו של ראש הממשלה הדומיננטי דוד בן-גוריון. עיתונאי מדינת ישראל מורשים לתחוב את אפם גם מחוץ לממחטה, שממילא אינה נמצאת בכיסם, ועל-פי הגדרת תפקידם, הם אף מתבקשים לעשות כך. למרות זאת, כפי שמוכיחה כמעט כל התרחשות פוליטית במדינה, הם מוותרים על זכותם וחובתם זו ומעדיפים לעסוק ברכילות, הווי, חנפנות (לאנ"ש), גדפת (למי שברשימה השחורה), משחקי מלים וחוכמה שלאחר מעשה.

היום יצביעו חברי-הכנסת בבחירות לנשיאות מדינת ישראל ויסתיים ה"מירוץ", לפי הז'רגון העיתונאי המקולקל המקובל. "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "הארץ", "מעריב" ו"מקור ראשון" מעלים כולם את האירוע על ראש שמחתם, על אף שבגלל היותם מוצרי דפוס, הם כלל אינם יכולים לסקרו. המציאות הזו, החוזרת על עצמה במדיה המודפסת כל אימת שהיא מנסה להתייחס לאירוע "חי", היא שכפול של סיקור מערכת הבחירות כולה. היום העיתונים אינם יכולים להשכיל אותנו באשר לתוצאות הבחירות, מסיבה טכנית. במהלך המערכה המגבלה הטכנית לא היתה קיימת, ובכל זאת הם דידו אחרי ההתרחשויות במקרה הטוב וסיקרו אותן באופן מוטה במקרה הרע.

סיקור הבחירות כאירוע ספורטיבי הוא רעה חולה בפני עצמה, אבל גם בהקשר הזה פעלו העיתונאים כעיתונאי ספורט ישראלים והשכילו להחמיץ כל תוכן חדשותי משמעותי – מהחשדות הפליליים שנקשרו לכמה מהמועמדים ועד להגעתו למקום השני של מאיר שטרית, שאותו מיצבו כמועמד מזדנב מאחור.

הכתבים והפרשנים הפוליטיים, ויש עדיין רבים מהם גם בעיתונות המצטמקת של ימינו, לא העלו על דעתם ליטול תפקיד אקטיבי בסיקור המערכה. כשגורמי האכיפה פעלו, לשם שינוי, העיתונאים העסיקו עצמם בהזדעזעות מעושה (איתי זיו הזכיר כאן באתר את פנייתה הנרגשת של רינה מצליח לפוליטיקאים שלא להתמודד על תפקיד ציבורי אם "יש להם שלדים בארון", וחשפה, כך זיו, "את התבוסתנות של מצליח ביחס לאפשרות שהיא ושאר הקולגות שלה הם מי שאמורים למצוא את השלד הבא בארון").

תפקיד הנשיא עצמו הוא, כאמור וכידוע, תפקיד ריק ושולי למדי. הדמויות האחרונות שישבו בכס הנשיא היו לכל הפחות בעייתיות. שמעון פרס הצליח להפוך עצמו בשנים האחרונות לסב ממלכתי (בעוד הוכחה לחולשתה הפסיבית של התקשורת הישראלית), אך לפני כן נחשב לפוליטיקאי לכל הפחות שנוי במחלוקת; עזר ויצמן נאלץ לפרוש מהתפקיד לאחר שהסתבך בפרשה דומה לזו שבגינה נחקר עכשיו פואד בן-אליעזר. ביניהם כיהן במשכן בירושלים אנס סדרתי. גם רוב המתמודדים על התפקיד הנוכחי רחוקים מלהיות דמויות מופת וספק אם הם לפחות "סתם" משרתי ציבור נאמנים.

נקודות העניין – אפילו האור – היחידות בכל המערכה הזו היו החקירות המשטרתיות בעניינם של סילבן שלום ובנימין בן-אליעזר, שהעידו כי משהו, למרות הכל, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, עדיין מתפקד. חשדות להתנהגות פלילית בת עשרות שנים לפתע הניפו את ראשם המכוער והמאובק וזכו להתייחסות. ודווקא אל כל זה התייחסו עיתונאים רבים בתיעוב ודחייה, כאילו החוקרים עשו דבר נבלה כשהעזו להפנות זרקור לנוזל העכור שבמורסת הענק שאותם עיתונאים נוהגים להתרפק על פני השטח שלה יום-יום; כאילו הפושעים הם אותם גורמים עלומים שהציפו את השחיתויות הישנות, ולא המושחתים עצמם.

"הצבעה חמוצה: הרגעים הבלתי נשכחים שזיהמו את המירוץ למשכן", נכתב בהפניה על שער "הארץ" לאייטם המגזיני הראשי (כן, שוב מירוץ), המתפרסם בעמ' 2 בחתימתו של הפרשן הפוליטי יוסי ורטר. ורטר מצטט את "אחד מראשי תומכיו של ח"כ בנימין בן-אליעזר" שאומר לו: "אני מרגיש שהזדהמתי קשות". חברי-הכנסת, הוא כותב, יגיעו אל ההצבעה "בחמיצות, בעיקום אף, כמי שרוצים להסיר את המטלה הזו מסדר יומם, להתנקות מצחנתה, למחוק אותה מהזיכרון ולשוב לשגרת ימי הקטנות והקטטות לה הם מורגלים". לא רק חברי-הכנסת, גם האזרחים שמקבלים משכורת כדי לדווח על מעשיהם לציבור.

ורטר מזכיר את אלדד יניב, מי שהפנה את הזרקור לווילה של בן-אליעזר וחשף את הבית הנוסף שברשותה של דליה איציק, ומכתיר אותו כ"אחד השחקנים הפעילים והמשפיעים ביותר על הקמפיין לנשיאות", כאילו ורטר והקולגות שלו היו גם הם שחקנים, משפיעים יותר או משפיעים פחות, ולא קיביצרים בלבד.

ב"ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר מתנגד להצהרות הון וטוען כי הן אינן יעילות במלחמה בשחיתות. משל "ידיעות אחרונות" היה ארמדה של מלחמה בשחיתות המחפשת נשק יעיל ולא בימה המקדמת שחיתות שלטונית. כאילו עיתונות היא ישיבה על המדוכה בהמתנה למידע ואז החזרתו לנמען עם מכתב תלונה. אם הצהרות הון הן כלי נשק לא יעיל במלחמה בשחיתות, "ידיעות אחרונות", מדוע שלא תשלחו כתבים לחשוף את ההון של נבחרי הציבור?

"מעריב" מחזיר את לילך סיגן לעיתונות הישראלית. בטור במדור הדעות של העיתון היא קוראת לנו לשפוט אנשי ציבור לפי היתרונות שלהם ולא לפי המגרעות שלהם, וקובעת כי המלחמה הנוכחית בשחיתות רק מעודדת אותה. כפיים. בטור הראשי מסביר בן כספית מדוע המתמודדים ריבלין, איציק ושטרית ראויים לתפקיד הנשיא. ראשית, "יש להם זכויות רבות". אילו בדיוק? נו, טוב, זו לא אנציקלופדיה. שנית, הם "ישראלים מצוינים" – סופרלטיב חלול כל-כך שנדמה שרק כספית יכול לחברו. שלישית, הם "פוליטיקאים מנוסים" – מה שנכון. ויש עוד: ריבלין ואיציק הם "ירושלמים עסלים". אם כך, מדוע להסתפק בתפקיד הנשיא? מדוע לא להעניק להם את משרת הקיסר הגלקטי?

גזרו והדביקו. מתוך דף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות"

"מה יודעים חברי-הכנסת הבוחרים היום בנשיא על דן שכטמן פרט לעובדה שהוא זוכה בפרס נובל? מה ידוע להם על דליה דורנר לבד מזה שהיתה שופטת בבית-המשפט העליון?", כותב איתן הבר ב"ידיעות אחרונות", כאילו העיתונות היא לא מי שאמורה לספק את המידע הזה. כאילו היא סיפקה אותו לגבי המועמדים האחרים, הפוליטיקאים, שאיתם היא מקיימת קשרי גומלין יומיומיים.

"ב-24 השעות האחרונות אנו עדים לגל חסר תקדים של הדלפות מתוך החקירה, רובן ככולן שקריות ומגמתיות. אם מסע ההכפשה וההדלפות לא ייפסקו לאלתר, ייאלץ מר בן-אליעזר לשקול את המשך דרכו בחקירה זו", מצטטים ב"כלכליסט" את נבות תל-צור, עורך-דינו של בן-אליעזר ומי שבעצמו יעלה אולי על דוכן הנאשמים בחשד לשיבוש חקירת אהוד אולמרט ושולה זקן.

הטרמינולוגיה כאן מהממת: בן-אליעזר, מי שמיליוני דולרים מתפרצים פתאום מתוך חגווי חייו, הוא מי ש"ישקול את המשך דרכו בחקירה", כאילו מדובר באירוע צדקה שהוא נקרא להשתתף בו. את המראות המביכים של כספות ודירות פאר הוא מכנה "הכפשות והדלפות". מה עובר לאנשים האלה בראש? מאיפה הגיעה התעוזה להציג מציאות הפוכה על ראשה?

מה זאת אומרת מאיפה? מהעיתונות. מהעיתונאים שבוכים לנו כשתופסים פוליטיקאי מושחת, במקום לשמוח.

לעבודה

אפשר גם אחרת. לפחות ברמת הכוונה וההצהרה. "ייתכן שלא נדע אם הנשיא שייבחר היום חבר במועדון המושחתים, ואם הצהרת ההון שלו כוללת את נכסיו האמיתיים. עכשיו יש לחשוף את החיבורים התת-קרקעיים של כל הפוליטיקאים, הטייקונים והמאכערים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", הלקוחה ממאמר של גיא רולניק. את העובדה שאיציק לא הגיעה אפילו לסיבוב השני יכול רולניק לזקוף גם לזכות התנופה שייצר נגדה "דה-מרקר".

מה הפרשנים הפוליטיים יכולים לזקוף לזכותם?

איומים

"ד"ר גארי סימור היה יועץ הגרעין של הנשיא אובמה במשך ארבע שנים ונחשף לכל המסמכים הקשורים לאטום האיראני", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות". "בראיון גלוי ל'ידיעות אחרונות' הוא מדבר על הכל: 'איראן רחוקה כמה חודשים מפצצה, אמריקה לא תתקוף ולבעיה הזאת אין באמת פתרון'". למעשה בראיון עצמו אומר סימור כי ארה"ב (או ישראל) דווקא כן תתקוף אם איראן "תייצר פצצה במתקנים המוכרים שלה".

הכותרת היומרנית עצמה היא "זאת האמת על הגרעין האיראני" – יומרנות שנדמית נבובה במיוחד כשזוכרים שהראיון הבולט הקודם שהתפרסם בעיתון בקשר לאותו גרעין הציג קביעות שונות לגמרי. בחודש שעבר ריאיין רונן ברגמן את עוזי עילם, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, שאמר לו כי לאיראנים יכול להיות נשק גרעיני מבצעי "רק בעוד 10 שנים". כותרות יומרניות בצד, הראיון שערכה ציפי שמילוביץ מעניין והמרואיין בכיר מספיק כדי לקבל שער באחד ממוספי סוף-השבוע. מדוע זכה המוסף היומי? אילוצי סגירה, תחרות על בלעדיות או מסר לא מתואם מספיק עם עמדת המערכת.

"הרמטכ"ל גנץ: 'אם לא תהיה ברירה אפשר לפעול בכוח באיראן'" היא כותרת ידיעה של אריאל כהנא המופיעה על שער "מקור ראשון", ציטוט מדברים שאמר הרמטכ"ל בכנס הרצליה.

כלכלה (מקרו)

בעמ' 10 של "כלכליסט" מדווחת עינת פז-פרנקל על סקירה של חברת דלויט ולפיה "מחירי הדירות החדשות בישראל שניים רק לאלה של בריטניה, מספר המשכורות הנדרשות לרכישת דירה הוא הגבוה ביבשת [אירופה] והמצב לא צפוי להשתנות, שכן היצע הדירות לאזרח הוא הנמוך ביותר". "טרכטנברג נגד יוזמת לפיד: הורדת המע"מ על דירות לא תפתור את בעיית הדיור", נכתב בכותרת ידיעה של אורה קורן ב"דה-מרקר". "לדבריו", כותבת קורן, "הבעיה במדינה היא שאין גוף ממשלתי שלקח על עצמו כפרויקט ארוך טווח את נושא יוקר המחיה".

"התראת האטה: האשראי לעסקים במגמת ירידה", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "כלכליסט". "יתרת האשראי שהעניקו הבנקים והגופים המוסדיים לחברות הגדולות פחתה ב-5% ברבעון הראשון. הסיבה העיקרית לכך היא הירידה בהשקעות החדשות, שעלולה להביא להאטה במשק", נכתב בכותרת המשנה לניתוח של תומר ורון. במסגרת נפרדת מודיע ורון כי "המהפך החוץ-בנקאי הושלם" וכי "רוב האשראי לעסקים הוא חוץ-בנקאי". "הופחת סכום פקדון הערבות שבו יחויבו הקרנות הזרות כתנאי לפעול בישראל", מדווחת רחלי בינדמן בהמשך העיתון.

"קרנית פלוג: התחזקות השקל התמתנה, השפעתו של הדולר נמוכה מבעבר", נכתב בכותרת דיווח של אורה קורן ב"דה-מרקר".

עבודה מאורגנת

"אקסלנס הוא בית-ההשקעות הראשון שבו העובדים הקימו ועד, ובתעשייה סבורים שזה רק עניין של זמן עד שהתופעה תתרחב", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של רחלי בינדמן ב"כלכליסט". "בצד האחד ניצבים המנהלים שמובילים תהליכי התייעלות כדי לשרוד בענף עמוס רגולציה ותחרות, ובצד השני העובדים, המואסים בקפאון שכר, בפיטורים ובמעבר לפריפריה".

"יו"ר הוועד החדש של נמל אשדוד מחליט לשנות תדמית: 'לא ניגרר יותר לעיצומים'", נכתב בכותרת על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". כותרת ההפניה היא "גמרנו עם השביתות". "לא ניגרר אחרי הפרובוקציות של הנהלת הנמל", מצטט עוד עופר פטרסבורג את היו"ר, אבינועם שושן.

חרדים

"לקראת הסכם היסטורי במערכת החינוך", נכתב מעל כתבה של מירב ארלוזורוב וליאור דטל ב"דה-מרקר". "ש"ס תסכים ללימודי ליבה בבתי-הספר שלה – ותקציב החינוך שלה לא ייפגע", נכתב בכותרות הידיעה. "לראשונה, רשת החינוך הפרטית של מפלגת ש"ס צפויה לחתום על הסכם עם המדינה, שלפיו משרד החינוך לא יתערב ב'מאפייניה התרבותיים ובלימודי הקודש והיהדות' – והיא תיהפך לרשת הרשמית של החינוך החרדי-ספרדי בישראל. עם זאת, יהיה עליה להיות כפופה כמעט לחלוטין למשרדי החינוך והאוצר ותחת פיקוחם. נוסף ללימודי הליבה התחייבה הרשת לפטר 1,200 עובדים ולסגור 400 כיתות".

"נסיון העבר, שבו שתי הרשתות [זו של ש"ס וזו של "החינוך העצמאי"] התחייבו ללמד ליבה בתמורה ל-100% תקציב שהן קיבלו אבל לא ממש עמדו בכך, מעורר הרבה מאוד חשדנות גם סביב ההסכם הזה", כותבת ארלוזורוב בטור פרשנות. "יש, לכן, מי שמציגים את ההסכם הזה כהישג לש"ס, שהצליחה לשמר את התקציב המלא לרשת שלה, כאילו מדובר ברשת ממלכתית לכל דבר. לעומת זאת, במשרד החינוך רואים בהסכם הישג היסטורי, שסוף-סוף יבטיח כי הרשת תנוהל בפיקוח מלא של המשרד, ועם תוכנית לימודים מלאה שלו, לרבות עמידה במבחנים ארציים ובינלאומיים. אם משרד החינוך צודק, הרי שעם כל ההסתייגויות והבעיות, מדובר אכן בהסכם תקדימי בעל השלכות היסטוריות.

"הבעיה היא", ממשיכה ארלוזורוב, "שמי שמסכים להשתנות כאן זה רק המזרחים. הביקורת של החשבת הכללית נעשתה רק במעיין-החינוך-התורני, רק הרשת המזרחית נתפסה עוברת על החוק, ולכן רק הרשת המזרחית נאלצה לחתום על הסכמה לתוכנית הלימודים המלאה של משרד החינוך. הרשת החזקה, הגדולה וכנראה המסודרת יותר – החינוך העצמאי האשכנזי – ממשיכה לגחך מן הצד. לא נעשתה עליה ביקורת, ממילא לא נמצאו בה ממצאים חריגים המצדיקים התערבות של המדינה בניהולה, וסעיף 3אט מגן עליה ועל זכותה להמשיך ולקבל תקציב מלא – גם אם היא אינה מלמדת לימודי ליבה".

פרשת הרפז

מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי, נחקר באזהרה בפרשת הרפז, מדווחים על שער "הארץ" עמוס הראל ויניב קובוביץ. מנדלבליט חשוד בעבירות של מרמה והפרת אמונים, והחשד נגדו "מתמקד באירועי הימים הראשונים שלאחר פרסום המסמך המזויף, באוגוסט 2011".

איכות הסביבה

בשער "הארץ" מתפרסמת ידיעה שלפיה עיריית ראשון-לציון מהתלת בתושביה: בעוד שבעיר מפוזרים פחים נפרדים לפסולת יבשה ורטובה, משאיות הזבל העירוניות משליכות את תכולת כולם לאותו מצבור (אילן ליאור).

בעמוד האחורי של העיתון מדווחת ידיעה מתורגמת מה"גרדיאן" על נפילת חלק ממעקה גשר בפריז, בשל משקל עודף שנקשר אליו. הגשר מפורסם בכך שזוגות נוהגים לתלות עליו מנעולים כסמל לאהבתם. "אזרחים רבים התלוננו על כך שהמנעולים הם מפגע סביבתי והתריעו מפני נזק לגשר", נכתב בידיעה.

עם הספר

"האם נשארנו עם הספר?", שואלת כותרת בתחתית שער "ישראל היום". אם הכוונה בשאלה היא, כמקובל, האם העם היושב בציון מוקיר ומחבב השכלה, חוכמה, תבונה ודעת, הרי שעצם העילה לשאלה – התרחשויות משבריות ושיווקיות בשוק הספרים שאין להן דבר עם תוכנם של הספרים – מלמדת מיניה וביה כי לפחות השואלים אינם "עם הספר" (למעשה עצם השימוש בביטוי "עם הספר" מלמד על בורות מסוימת של השואלים, כלומר העורכים ב"ישראל היום", שכן מקורו של הביטוי הוא בקוראן והוא דווקא ביטוי של זלזול ולעג כלפי יהודים ונוצרים).

"האם שבוע הספר שייפתח מחר הוא חגיגה אמיתית לאוהבי הספר" היא השאלה היומית במדור הפותח את "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות". כרגיל, שני כותבים מוזמנים לענות על השאלה, ותשובותיהם מסוכמות בראש הטור הקצר שכתבו. מעל לטור של רן בן-נון (מבקר הספרים של המוסף) נכתב "חגיגת שיווק חסרת תוכן". מעל לטורה של סמדר שיר נכתב "אנחנו עדיין עם הספר".

ענייני תקשורת

"בן רגע הפכה ענת קם מנערה חיננית לאויבת המדינה מספר אחת", מתאר אלמוג בן-זכרי במאמר (שנראה שלא עבר עריכה כלשהי) במדור הדעות של העיתון הלאומי-דתי "מקור ראשון". "[...] איך מתמודדים עם זה שהחייל האהוב ביותר של כולנו מואשם בסוגי האשמות שמתאימים לאחרון ה'בוגדים'? האם הקול הציבורי והתקשורתי יתעב אותו ויקרא לכליאתו? מסופקני. [...] כולי תקווה שבמידה והאשמות יתבררו כנכונות, יקבל הרמטכ"ל לשעבר עונש חמור מעונשה של קם, אם יש משהו שאני זוכר היטב מהשירות שלי זה ש'יש דרג ויש ...' – מקווה שזה עובד גם כשהמצב לרעתכם".

הידיעה על כוונתה של אייפקס להתמודד על רכישת זאפ (דפי-זהב), המתויגת כ"בלעדי ל'כלכליסט'", מופיעה גם במוסף "ממון".

ב"ממון" כותב רז שכניק כי רם לנדס סירב להצעת משרדי התקשורת והאוצר לעמוד בראש רשות השידור החדשה, וכי "המועמד המוביל" כעת הוא אלדד קובלנץ, מי שקנה את המוניטין שלו – יהיה אשר יהיה – כמנהל גלגלצ וכיום מנהל את הטלוויזיה החינוכית.

"יומיים למונדיאל", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "הכנסות רשות השידור מהשידורים הגיעו רק ל-8 מיליון שקל".