בסוף-השבוע האחרון, במדורו "המלה" ב"מוסף 'הארץ'", הציג אלון עידן ניתוח חד ומעניין של השתלשלות פרשת "האשה מקריית-גת". בתמצית טען עידן (במלותי שלי) כי סימון האשה המבוגרת כמחוללת העוול בסיפור נועד לאפשר לנקז אליה את כל רגשות האשמה והדחייה, וכך לטהר את מצפון ההורים. במובן רחב יותר, כך עידן, המהלך מסייע לבורגנות כולה להמשיך לישון טוב, תוך שהיא מדחיקה את פיסת האמת שחשפה הפרשה: "ש'הילדים' הם בעצם גברים צעירים שחושבים על סקס, ורוצים סקס, ובכל פעם שייפתח מולם חלון פנטסטי של סקס – הם ינסו להיכנס דרכו".
על תפקודה של התקשורת בפרשה כתב: "לשם כך [סימון האשה באות קין] מזומנת 'התקשורת'. התקשורת היא האופן שבו התרבות מבקשת להביט בעצמה, בעיקר להתרשם מעצמה; היא מתופעלת על-ידי סוכני הגמוניה שהתמחותם המרכזית היא לתת סימנים מוסכמים לסנטימנט ההמוני".
השאלה אם התקשורת מעניקה סימנים מוסכמים לסנטימנט הקיים ממילא או יוצרת אותו בעצמה, ספק אם תיענה אי-פעם באופן מלא, בין השאר בשל מבנה הביצה והתרנגולת שלה. ואולם, בסיפור של "האשה מקריית-גת" השאלה הזאת נראית חשובה במיוחד, משום שמהרגע הראשון מרחף מעליו הצל של יצירה תקשורתית מתחילתה ועד סופה.
"ראיה" ראשונה לכך שהסיפור הוא יצירה של התקשורת – כלומר שבשונה ממה שעידן כתב, התקשורת לא "זומנה" לזירה במטרה להשיב את הסדר הבורגני על כנו, אלא יצרה את הפגיעה בעצמה – היא האופן שבו "נחשף": מקור הסיפור בדיווח היסטרי של כתב ערוץ 2 יואב אבן על זונה, ככל הנראה נשאית HIV, שיש חשש שהדביקה עשרות ילדים בנגיף. דיווח שהתגלה במהרה כשגוי כמעט בכל פרטיו.
ואולם, הכאה על חטא מעולם לא הגיעה. תחת זאת, בשישי האחרון, באותו יום שבו התפרסם הטור של עידן ב"הארץ", החליטה חברת החדשות של ערוץ 2 לחזור לזירת הפשע. יגאל מוסקו נשלח להביא את כתבת "היום שאחרי", המונעת ממוטיבציה "להחיות" את הסיפור – פן נוסף של יצירתו יש מאין. מה מוסקו "מצא"? באופן לא מאוד מפתיע, הוא מצא סיפור. אבל שימו לב איזה סיפור.
כתב חדשות ערוץ 2 יגאל מוסקו (צילום: "העין השביעית")
הכתבה של מוסקו נקראה "על השתיקה" והמסגור שנבחר עבורה הוא של כתב אשמה כלפי "עיירה שלמה שידעה – ולא דיברה". במלים אחרות: בעיני חברת החדשות, החריג כעת בסיפור אינו המקרה הטרגי, הבלתי ייאמן ממש, של "האשה" (שהרי כפי שעידן היטיב לנתח, היא הוגלתה זה מכבר לקטיגוריית ה"משוגעת" משם היא אינה מאיימת יותר על הסדר); ואפילו לא בהתנהגות הנערים והילדים, משום שכמה מהם אינם בתחום גיל האחריות הפלילית ואחרים לא ביצעו עבירה (האשה שעימה קיימו יחסי מין טוענת אחרת). החריג החדש, מבחינת המהדורה, הוא עיירה שלמה ש"ידעה ושתקה".
אבל מה בכלל פירוש הביטוי הזה, "עיירה שידעה ושתקה"? אם "כולם יודעים", כדברי מוסקו, למי עוד אפשר לומר? ההורים, מעידה הכתבה, "ידעו" ("ההורים ידעו, בדוק אני אומר לך. אין אחד שלא ידע", אומר אחד המרואיינים), וכך גם רשויות הרווחה. אפשרות אחת היא שהכוונה למשטרה. אולם כפי שמוסקו עצמו מציין, הסבירות ש-75 שוטרי תחנת קריית-גת לא שמעו את מה שידעה עיירה שלמה אינה גדולה, ויתרה מכך, מלכתחילה אין מדובר כנראה בעניין מהתחום הפלילי ("מה בדיוק אתם חוקרים עכשיו?", שאל מוסקו את מפקד התחנה, ובצדק).
ההנחה המובלעת בכתבה היא, אם כן, שמי שצריך היה לספר לו את הסיפור היתה התקשורת. זו אינה הנחה בלתי סבירה, והיא עולה בקנה אחד עם הצהרתה של הפרשנית הפוליטית רינה מצליח מאותה המהדורה ממש, שהתרתה במועמדים העתידיים לתפקידים ציבוריים, א-פרופו פרשת פואד בן-אליעזר, לבל יציגו את מועמדותם אם הם יודעים על אי-אילו שלדים שמונחים בארונם.
מובן שזו אמירה ריקה, משום שכל מועמד שיש לו "שלדים בארון" ניחן, ככל עבריין, במידת שכנוע עצמי בריאה שלא פשע ולא חטא, זו שמלכתחילה מאפשרת לו להתמיד בחיים הציבוריים (והוא ממילא גם לא יקנה עצות משומשות מרינה מצליח), אך היא חושפת – ובאופן די מהמם – את התבוסתנות של מצליח ביחס לאפשרות שהיא ושאר הקולגות שלה הם מי שאמורים למצוא את השלד הבא בארון. והנה, גם תושבי קריית-גת לא עשו את העבודה בשביל מצליח וחבריה בתקשורת, ודומה שהם יודעים היטב מדוע.
מתוך הכתבה
עצם המבט על קריית-גת כעל מקשה אחת, ישות אחת, שנשאלת לגביה השאלה אם "תדבר" או "לא תדבר", היא-היא האנומליה שבבסיס עמדתו של מוסקו, כמו גם של מהדורת החדשות בכללה. האם ניתן בכלל להעלות על הדעת מצב שבו המהדורה תשאל: "האם תל-אביב ידעה ושתקה?", או תדרוש מראש העיר להתפטר משום שהדבר קרה במשמרת שלו? התשובה קרוב לוודאי תהיה שלילית, משום שהתקשורת אינה תופסת את תל-אביב כישות בעלת רצון אחיד, ומסיבה טובה: היא לא.
ביחס לתל-אביב, לתקשורת קל כמובן לתפוס זאת, משום שהאנשים המועסקים בה הם במקרים רבים חלק מהפסיפס האנושי שמרכיב את העיר. אבל כשכתב מגיע מתל-אביב לקריית-גת – לא כל שכן כשקוראים לו יגאל מוסקו – טייפקאסט של מתבונן נצחי, שווה נפש כמעט להכעיס, דוגמן של "אובייקטיביות" ככל שבעל הכוח שואף תמיד להציג עצמו כאובייקטיבי – הוא נעמד במקומו וממקם את כל ההתרחשות ביחס אליו.
וכך נקראים התושבים לסנגר על קריית-גת בזה אחר זה. למה הדבר דומה? לכך שבכתבה על אירוע שהתרחש בתל-אביב, מוסקו הוא זה שייקרא לסנגר על העיר תל-אביב. כמה מהמרואיינים ממש מתחננים למוסקו שלא יכתים בעקבות המקרה את העיר כולה, כאשר האפולוגטיות הניכרת בקולם מבהירה שהם כבר מבינים לאן העסק הולך. אחד מהם אף מתרה בו: "זה יכול לקרות גם בעיר שלך ואף אחד לא יידע את זה".
מובן שזה לא יעזור להם; זו הזווית היחידה של הסיפור שנשארה "בחיים" – א-פרופו (שוב) יצירתו יש מאין (אגב, מעניין להיווכח, בהקשר הזה, שאת האמירה הרגשנית ביותר ביחס למקרה חילץ מוסקו מכתבת המקומון של העירייה, אולי משום שבניגוד לאחרים, מוקד ההזדהות שלה כפול: גם העיירה שבה היא גרה, אבל גם שוק התקשורת שבו היא עובדת).
האנומליה הזאת – שכבר מזמן הפכה למצב הנתון – היא האופן שבו חברת החדשות מייצרת את קריית-גת כאחרוּת שניתן להשליך עליה את רגשות הדחייה והסלידה; תפקיד שערב המהדורה היה, כזכור, שמור, לפי עידן, לאשה אחת בלבד. מה הפלא, אם כך, שהתושבים "לא דיווחו"? הם היטב ידעו אילו מטעמים התקשורת תעשה מזה, וכיצד תשליך מהמקרה על עיירה שלמה. "פצצת סירחון" קורא לזה מוסקו, ומשחרר את הנצרה.