היתה החלטה?

"ג'ון קרי שיגר מסר לחמאס: נעודד השקעות בעזה תמורת התמתנות", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון" (פזית רבינא). "ישראל מקדמת גל בנייה בשטחים; האיחוד-האירופי מאיים בסנקציות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בתגובה לצעד מתגרה במיוחד של הרשות הפלשתינית, עשתה ממשלת נתניהו מה שהיא אמורה לעשות ללא שום קשר למצב מדיני ובטחוני כזה או אחר: לשווק או להפשיר תכנון של אלפי יחידות דיור בירושלים וביו"ש", כותב חגי סגל בטור המתפרסם בשער "מקור ראשון", ולפיו "היתרי הבנייה שפורסמו אתמול שמים קץ לתקופת הקפאה בלתי רשמית".

"בנייה על הנייר" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לניגוח ההצהרה של ממשלת ישראל והעומד בראשה, אחד בנימין נתניהו. "בלוף המכרזים בשטחים", נכתב בסטמפה צהובה מעל לכותרת המשנה: "השר אורי אריאל מיהר לשלוף 'תגובה ציונית הולמת' לאיחוד הפלסטיני: 1,500 דירות בהתנחלויות. הוא שכח לספר שרוב המכרזים בשטחים לא יצאו אל הפועל". הכותרת מסתיימת בהערה כי יש, בכל זאת, מבוגר אחראי בממשלה – בעל טור לשעבר באחד העיתונים. "אתמול התברר", נכתב שם, כי "לפיד הורה להעביר לרשות את כספי המסים, ובכך מנע סנקציות כלכליות" (דני רובינשטיין, הכותב ב"כלכליסט" טור על הכלכלה הפלסטינית, תיאר לפחות פעם אחת כיצד האיומים הישראליים הנשנים בסנקציות כלכליות על הרשות הם איומים ריקים).

הכותרת הראשית ב"ישראל היום" עוסקת בטרגדיה אישית של שתי משפחות אנונימיות, שילדותיהן נהרגו בתאונה במהלך בילוי בבריכה. אף לא כותרת אחת בשער העיתון עוסקת בנושא הטעון של מכרזי הבנייה, הקולע את נתניהו בין הפטיש הימני לסדן האמריקאי ומקים עליו תלונות מכל כיוון פוליטי. "הגיע הזמן להפסיק להתנצל" היא כותרת טור של דרור אידר המודפס בכפולת העמודים 4–5, מתחת לדיווח על יחסי ישראל-ארה"ב, ובתוכו כמה מלים על הבנייה ביישובים. "מתי הפכה בנייה בירושלים ובגושי התיישבות עניין 'שנוי במחלוקת'?", תוהה פובליציסט הבית של העיתון שבוחר להחביא היום את הספין התורני של ממשלת נתניהו בנושאי הבנייה בירושלים ובגושי התיישבות.

הנשיא הבא

המוספים המדיניים של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מגישים שער עם תוכן זהה: הפניה לכתבות שבמסגרתן עונים ששת המועמדים לנשיאות המדינה על שאלון זהה. אותו רעיון מנחה גם טקסט המתפרסם ב"מקור ראשון". כל הכבוד לעיתונים שמתעסקים גם בתוכן ולא רק בצורה, חבל רק שלפי התדמית הציבורית העכשווית של לפחות כמה מהמועמדים, אפשר היה להחליף את הפרויקט העיתונאי הזה במשאל קצר שיכוון לציבור הקוראים כולו, ולא רק לשישה מתוכו: מאילו מבין המועמדים לנשיאות מדינת ישראל הייתם קונים מכונית משומשת.

תחקירים

קלמן ליבסקינד עוסק ב"מעריב השבוע" בהתנהלותו של מנכ"ל הליכוד לשעבר, אריק ברמי, כראש עיריית טייבה הלא נבחר. "כיצד הצליח יו"ר הוועדה הממונה בטייבה, אריק ברמי, לאשר בתוך פחות משבע דקות ובלי מסמכים הקצאת 11 דונם לפרויקט בנייה של עמותה בראשות ח"כ אחמד טיבי", שואלת כותרת המשנה לתחקיר, "ואיך קורה שעו"ד גלית לוי ובני משפחתה מככבים בתפקידים בכירים בכל רשות מקומית שברמי מגיע אליה?".

אריק ברמי (צילום מסך)

"סיפורים מהסוג הזה לא תמצאו, על פי רוב, בתל-אביב או בחיפה. הם שמורים כמעט תמיד לרשויות קטנות יותר, רחוקות מן העין הציבורית, כאלה שאפשר לעשות בהן מה שרוצים ושהסיכוי שמישהו ישאל שאלות נמוך למדי", פותח ליבסקינד. "הרשויות המקומיות הערביות, חייבים להודות, נופלות כמעט תמיד בתוך ההגדרות הללו. זה נכון כשבראשן עומד נציג חמולה מקומית, זה נכון לא פחות כשיהודי מבחוץ נשלח ללמד את המקומיים איך צריך לעבוד" .

"כשההתנהלות החלה להדיף ריח לא טוב, הלך אחד מחברי המועצה לחפש ברשם העמותות את העמותה המדוברת של טיבי, זו שהמועצה אישרה להעביר לה את הקרקע, וגילה לתדהמתו שאין שום עמותה כזו", נכתב באחד הקטעים בתחקיר המודגשים על-ידי העורך. "'גלית לוי מעולם לא היתה בת-זוג שלי', טען ברמי. 'זו טענה שקרית', הגיבה גם לוי. ברמי נשבע שלוי הגישה תצהיר לבית-המשפט שבו העידה כי מעולם לא היתה בת-זוגו. כשביקשתי לראות את התצהיר, הודה ברמי כי אינו קיים", נכתב בקטע אחר.

כתבת השער במוסף "צדק" של "מקור ראשון" נפתחת בהודעה כי התחקיר שהיה אמור להתפרסם במקומה נגנז בשל צו איסור פרסום שהוצא "בעקבות דרישה בהולה של השב"כ". "אבל פטור בלא כלום אי-אפשר", כותב חור אוריאל נזרי, "ולכן פנינו לעסוק בפרשה שלנו מזווית אחרת, רחבה יותר. כל שמותר לספר הוא שמדובר על זכויות בסיסיות ביותר שנשללות מחשודים בביצוע עבירה. מסירת פרטים מעבר לכך כבר תסבך אותנו בדין הפלילי, אבל מסתבר שגם בנושא הכללי הזה יש לא מעט מה לספר".

לצד התחקיר של "צדק" שלא התפרסם, התחקיר של ליבסקינד הוא היחיד המתפרסם היום בעיתונות הישראלית הכללית.

החברה האזרחית

סבר פלוצקר עושה אתנחתא מדברור בנקאים ואנשי עסקים ומראיין את אחד מעורכי-הדין שייצגו את המדינה בבוררות מול חברת כיל (כימיקלים-לישראל, משפחת עופר) בנוגע לדרישת המדינה לקבל תמלוגים על מחצבים שכרתה החברה מים המלח. "הבוררים לא רק קיבלו את דרישות המדינה, אלא גם דחו בכעס את כל הטענות של כיל, המהותיות והטכניות כאחת, בזכות עבודת השכנוע יוצאת הדופן של השניים", כותב פלוצקר ומצטט מכתב הבוררות: "הטענות של מפעלי ים-המלח אינן עולות בקנה אחד עם השכל הישר, ההיגיון המשפטי, ההיגיון הכלכלי, לשון הזיכיון ותכלית הזיכיון".

"לנגד עיני הבוררים", אומר לפלוצקר עו"ד ד"ר גיל אוריון, "עמדה גם תמצית הדו"חות הכספיים שערכו לבקשתנו הפרופסורים בן-שחר ובלס: מ-2000 [אז הופרטה החברה במלואה] עד 2010 משכו בעלי המניות הפרטיים מכיל דיבידנדים בסך 3.8 מיליארד דולר. באותו פרק זמן שילמה החברה למדינה תמלוגים בסכום כולל של 390 מיליון דולר, וניתנו לה גם הטבות שונות מתוקף החוק לעידוד השקעות. מותר להניח שהניגוד הזה צרם לחבר הבוררים כפי שצרם לנו". ליתר ביטחון, וכדי להוציא מכלל ספק, שואל פלוצקר: "ראיתם את עצמכם כמגויסים למלחמה בטייקונים?", כדי לקבל תשובה שלילית ("כל השיח הפופוליסטי הזה רחוק מתפיסותינו").

כוחם ועוצם לשונם

"משרד החינוך הודיע על מכסה מגבילה המבקשת למנוע מ-4,000 תלמידות ללמוד הוראה בסמינרים של בית-יעקב", נכתב בכותרת הראשית של עיתון "המודיע", בטאון פלגים באגודת-ישראל, ששניים מחברי-הכנסת שלה (יעקב ליצמן ומשה גפני) השתתפו ב"כנס החירום" נגד "הגזירה הקשה והחמורה". "מסתבר שאין גבול לעוינות וליצר ההרס בהם נתון משרד החינוך בממשלת נתניהו", נכתב בפתח מאמר המערכת. "המודיע", יש מקום לציין, נחשב לסולידי מבין העיתונים החרדיים.

"היהודי הנודד", שמואל הירשנברג, 1900

מאמר המערכת של "הפלס", עיתון הפלג החרדי הקנאי (שאינו אנטי-ציוני במובהק), מוקדש ל"חששות המקננים בקרב כל זרועות המודיעין מפני התלקחות בלתי חזויה ובלתי מבוקרת, העלולה להיות תוצאה של אי-היציבות הכללית באזור", כפי שנחשף ב"כתבה שהתפרסמה השבוע בעיתונות". כותב המאמר, שעיתונו הוקם על רקע המאבק בנסיונות עכשוויים לגיוס צעירים חרדים, מצטט עוד מ"המגזין הצבאי 'מערכות'" וכותב: "יהודים מאמינים בני מאמינים יודעים כי בכל עת צרה וצוקה אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, אך קברניטי המדינה סבורים שהפתרון למצוקה הקיומית של עם ישראל יימצא אך ורק בהשתדלות בטחונית ומדינית גרידא, וזו, כידוע, אינה מניבה את התוצאות המיוחלות.

"אכן", מסכם המאמר, "באם היו אותם פורקי עול מבינים כי ישועתו של עם ישראל תלויה אך ורק במישור הרוחני ובקיום התורה, היו חוסכים מיושבי ארץ הקודש את סאת הצרות והשכול המלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה". הכותב האנונימי אינו מתייחס לסאת הצרות והשכול שפקדו את עם ישראל לפני שהקים מדינה ופרק עול תורה ומצוות.

כסף

נטע אלכסנדר מראיינת במוסף "הארץ" את נועם יורן לרגל צאת ספרו החדש (באנגלית) "מה הכסף רוצה: כלכלה של תשוקה". "ספרו של יורן מיטיב לאתר ולמפות את 'נקודות העיוורון' של הכלכלה המודרנית", כותבת אלכסנדר. "איך ייתכן, למשל, שתיק פנדי מזויף שווה פחות מתיק פנדי 'אמיתי' (שמחירו עומד על כ-3,000 דולר) על אף שמבחינה חומרית מדובר באובייקטים זהים? איך ניתן להסביר את העובדה שאנו נוטים להתייחס בסלחנות לעובד שגנב פריטים משרדיים כמו עפרונות או דיו למדפסת ממקום עבודתו, אבל נתקשה מאוד לסלוח לעובד שגנב כסף מזומן באותו ערך? מדוע גם מיליארדרים כמו ביל גייטס עדיין מעוניינים להמשיך ולצבור כסף, על אף שאין להם שום צורך בכסף נוסף למימוש כל צרכיהם החומריים? מדוע צבירת נעליים או פריטי לבוש – כמו במקרה של האוסף השערורייתי של אימלדה מרקוס הפיליפינית – נתפסת כמחלה נפשית או כפתולוגיה, בעוד שצבירה אינסופית של כסף נתפסת כהתנהגות הגיונית ומובנת מאליה?".

הכדור עגול ובעטו בו כבר מיליון פעם

מוספי הטבלואידים מתכוננים לתחרות הכדורגל העולמית שתיפתח בקרוב בברזיל. כתבת השער של גיא אביעזר ב"מעריב המוסף" עוסקת ב"סיפורי הילדות הקשים של כוכבי נבחרת ברזיל". הכותרת מבטיחה כי הסיפורים "נחשפים" וכי הטקסט "מיוחד למוסף", אך הכתבה עצמה היא, כצפוי, אוסף אקלקטי של פכים ורכילויות שפורסמו בכלי תקשורת אחרים.

גם כתבת השער של המוסף "שישבת" של "ישראל היום" מוקדשת למונדיאל, אולם אין שום קשר בינה לבין כדורגל, ספורט או עיתונות: ניר וולף מגיש טקסט שהתואר "אוסף אקלקטי של פכים ורכילויות שפורסמו בכלי תקשורת אחרים" יכול להתאים לו רק כי אין לי סבלנות למצוא תיאור הולם ומעליב יותר. העילה האמיתית – והמוצהרת – של הכתבה היא פרסום תמונותיהן של נשים יפות מראה הנשואות לכדורגלנים. ולחשוב שב"ישראל היום" מתרגזים כשקוראים להם "חינמון".

כתבת השער המונדיאלית ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת דווקא במוסף הכלכלי "ממון", המציע לקוראיו את "המספרים הכי מעניינים במונדיאל". למשל: כוס בירה במגרש תעלה 15 שקל. נדמה לי שנמצאה הכתבה המשעממת ביותר על המונדיאל עוד לפני שזה החל. כתבת המונדיאל ב"7 ימים" מקבלת רק הפניה קטנת ממדים מתחתית עמוד השער. תוכנה – שחקן כדורגל ישראלי מנפק קביעות ואבחנות ביחס לשחקנים הטובים בעולם – הוא סיכום תמציתי יפה של תקשורת הספורט הישראלית.

ב"מקור ראשון" ו"הארץ" לא מתפרסמות כתבות לקראת המונדיאל (עדכון: עורך מוסף הצעירים של "מקור ראשון", אריאל שנבל, מוסר כי בגיליון זה, כמו בגיליון ששי שעבר, התפרסמה כתבה בקשר למונדיאל).

קמפיין "ישראל היום"

הקמפיין של "ישראל היום" נגד חוק "ישראל היום" ממשיך להראות סימני גמגום, אולי על רקע המעבר לקמפיין נכלים סמוי ברשת. במקום קמפיין נגד החוק מגיש היום העיתון המשך של הקמפיין בעד שרה נתניהו. "אב הבית לשעבר התנהג באלימות", נכתב בכותרת על השער, המתייחסת לאחד מעובדי בית ראש הממשלה שתבע את משפחת נתניהו.

מנגד, ב"ידיעות אחרונות" מראיינים את אורית גלילי-צוקר, מי שהיתה "יועצת לתקשורת פוליטית של ראש הממשלה" במשך תקופה וכעת מתישה את העורכים ב"ידיעות אחרונות" בניסיון לנקז מעט רעל מהמלל החלבי שהיא מגישה להם. "נתניהו הציב לפלסטינים תנאים מוקדמים כדי להוביל את המו"מ לשום מקום, הוא פועל משיקולים של הישרדות פוליטית" הוא הגילוי המדהים שנבחר לכותרת הראיון. "נתניהו בחר לא ללכת למהלכים היסטוריים גדולים, אלא לעסוק בתחזוקה שלטונית. לכן הוא לא בשורה אחת עם בן-גוריון ובגין מבחינת המורשת שישאיר אחריו" היא האבחנה החדשנית שנבחרה לכותרת המשנה.

הציטוט הסוגר את הכותרת, מיד לאחר שלמדנו שנתניהו אינו בן-גוריון, קובע כי שרה נתניהו אינה מישל אובמה: "היא חסרה את היכולת לבנות את עצמה כדמות עצמאית, שלא כמו מישל אובמה, קרלה ברוני או שרי בלייר". אחרי שמהפרסומים ב"ידיעות אחרונות" ובכתבי בית-דין שונים בשנים האחרונות הצטיירה נתניהו כמטורפת מתעללת, מדובר בכלל במחמאה. אגב, בתוך הכתבה שתול מה שנראה כמסר לעורכים מהמראיינת, אמירה לם: "ד"ר גלילי-צוקר (58) מתנסחת בזהירות. מתניידת בין הצורך לשפוך אור על מנהיגותו [של נתניהו], ובין הצורך שלא לפגוע במי שעבדה איתו".

ענייני תקשורת

פולמוס. את הטור השבועי של גיא רולניק המתפרסם היום ב"מרקר ויק" אפשר לקרוא כתגובה (לא ישירה, וחבל) למאמר הביקורתי של דני גוטווין ב"המקום הכי חם בגיהנום" (אולי תקצרו את השם ל"המקום"? אנחנו נשקול לקצר ל"העין"). "בחודש שעבר נפרד דיסקונט מהעובד היקר ביותר בתולדות המערכת הבנקאית הישראלית: בית-הדין לעבודה בתל-אביב אישר לבנק להיפרד סופית מ[יו"ר הוועד ריקי] בכר, לאחר 30 שנה שבהן מילא את התפקיד. כאשר הואיל בסופו של דבר לצאת לפנסיה בגיל 69, בעידודו הנמרץ של בית-הדין, הוא לקח איתו את קופת הגמל שלו, שבה הצטבר סכום נאה של 12 מיליון שקל. הוא השאיר בבנק כ-20, אולי יותר, בני משפחה קרובים ורחוקים – תופעה מקובלת בבנק שבו מאות עובדים הם בני משפחה של חברי הוועד ועובדים מקורבים לכוח", כותב רולניק.

"לבכר לא היה תפקיד בבנק. הוא שימש יו"ר הוועד במשרה מלאה בעלות שכר של כ-170 אלף שקל בחודש. לשם השוואה, שכר הבסיס (ללא בונוסים) של יו"ר דירקטוריון הבנק יוסי בכר (אין קשר משפחתי) דומה לזה של יו"ר ועד העובדים היוצא. אם הם היו שני העובדים היחידים בבנק – אפשר היה לדבר על מערכת שוויונית וסוציאליסטית.

"[...] כמו במרבית הוועדים החזקים שמהם שאב עופר עיני את כוחו, כך בוועד דיסקונט הכוח משרת בעיקר קבוצה קטנה של ותיקים ומקורבים. במקרה של דיסקונט מדובר ב-10% מעובדי הבנק, כ-450 איש, עם עלות שכר של 100–150 אלף שקל בחודש, שיחד נוגסים בכ-800 מיליון שקל בשנה – כ-28% מעלות השכר הכוללת בבנק. מתחתיו נמצאים העשירון התשיעי והשמיני בדיסקונט עם עלות שכר של 30–100 אלף שקל בחודש ועם קביעות לכל החיים – חלקם בתפקידים זוטרים. לא מדובר כמובן בחברי ההנהלה, שלהם יש חוזים אישיים ושאפשר לפטר בכל רגע, אלא בעובדים עם קביעות עד גיל פרישה.

"מול העשירון העליון בעולמם של ריקי בכר ויוסי בכר, עם עלות שכר ממוצעת של כ-130 אלף שקל בחודש, נמצאים שלושת העשירונים התחתונים של העובדים – 1,500 עובדים ללא קביעות, אלה שמקבלים את פניכם בסניפים בבוקר, בצהריים ובערב. עלות השכר הממוצעת שלהם היא כ-5,000 שקל בחודש. כאשר אנחנו יוצאים לחפש את מקורות האי-שוויון במשק כדאי לעבור דרך החצר הקדמית והאחורית של הוועדים הגדולים, שמהם שואבת ההסתדרות את כוחה ואת דמי החבר שלה. היחס בין העשירון העליון לעשירון התחתון של העובדים בדיסקונט דומה מאוד ליחס בין העשירון העליון לעשירון התחתון במשק כולו".

ערוץ 2. דני קושמרו הוא "מגיש החדשות הבולט בישראל", קובע עינב שיף במוסף הבידור "7 לילות". "אופן הביטוי והטון של קושמרו, בעיקר ב'אולפן שישי', מסמלים את הלאומן הישראלי, הגבר-גבר, זה שעוטף בקלישאות את הקונסנזוס וישתדל לא רק שלא לעצבן את הרוב שקובע, אלא לחבק, לצ'פח ולחגוג אותו. [...] בסקר שנערך לאחרונה לקראת פסטיבל 'שובר מסך', 61% מהנשאלים, רק יהודים כמובן, אמרו כי 'חדשות ערוץ 2' הם אלה שקובעים את סדר היום מבין המהדורות. קושמרו הוא הפרונט האמיתי שלהם – אם לא בכמות השידורים, אז במהות, בגישה. השאלה היא מה זה אומר על הפרצוף שמשתקף מהמראה הזאת".

מגיש חדשות ערוץ 2 דני קושמרו, אפריל 2006 (צילום: משה שי)

"אני לא יודע מי העורך של חדשות ערוץ 2, וגם לא אכפת לי לצורך העניין, אני רוצה לומר לו משהו בעניין הכתבה על הילדה עדי ביטי", כותב נתן זהבי בטורו המשודר במוסף "מעריב השבוע" (חלק מתאגיד התקשורת של אלי עזור, המחזיק גם בתחנת הרדיו המשדרת את התוכנית והמונית "זהבי עצבני"), על ילדה שהוצגה כ"סמל סקס" במהדורת החדשות, "אדוני, עורך חדשות ערוץ 2, יש שלוש אפשרויות – או שאתה מטומטם, או שאתה לא מבין בחדשות, או שחס וחלילה, ואני לא מאמין כמובן שזה יכול לקרות, קיבלת כסף מהמשפחה של הילדה כדי לשדר את הכתבה המושקעת הזאת".

ערוץ 10. יהודה נוריאל מראיין ב"7 לילות" את מוטי קירשנבאום, מגיש התוכנית "לונדון וקירשנבאום" וחבר דירקטוריון ערוץ 10. השנה הבאה, כותב נוריאל, תהיה "השנה הגורלית" שבמהלכה ייקבע "האם יינתן רישיון לערוץ 10 לפעול כערוץ השני לצד ערוץ 2. מה שנדרש לצורך זה, לפי ההערכה, הוא 100 מיליון שקל פלוס, לכיסוי חובות העבר ולתכנון העונה הראשונה".

קירשנבאום משבח את גולן יוכפז, העורך הנכנס של חדשות ערוץ 10, על שהחליף את הכתבות על "מלון לוטראקי ומלון כזה ומלון אחר" בתחקירים עיתונאיים, ומנגד מודה, כשהוא מתייחס לראיון ששודר באותה מהדורה עם קורבן אונס בת 12, כי "התרומה שלנו בתקשורת לניפוח הוולגריות בחברה הישראלית היא עצומה. חלק מזה נובע מרדיפה אחרי אותו רייטינג. אנחנו נגררים לצהוב, לפעמים כבר בלי להרגיש. אנחנו בתוכו, אז בוא נחפור עוד קצת, בוא נתפלש. ואין שום ספק שאנחנו עושים את זה ואחר-כך מעמידים פני צדיקים".

קירשנבאום מתייחס גם ל"אותו רייטינג", קובע כי שיטת המדידה אינה אמינה ("אני לא מאמין לרייטינג") ואומר כי המליץ כבר לפני שנים להחליף את ועדת המדרוג בגוף ציבורי אחר.

ספרות. מדור הספרות הקטן הנדפס בזנבו של מוסף הבידור "7 לילות" מציע היום, בכתבה היחידה המתפרסמת בו, כמה טקסטים קצרים ובהם כותבים מציינים "מה חסר להם בספרות הישראלית". כך גדי טאוב מתלונן על העדרה של עלילה, אריק גלסנר על העדרם של "גברים-גברים" ("בעשור וחצי האחרון, היחיד כמעט שחתום על יצירה גברית משמעותית הוא גדי טאוב"), העורכת הראשית של הוצאת כתר מתלוננת על חסרונו של "הומור" (איזו זכות יש לעורכת של הוצאת ספרים גדולה להתלונן על חוסר זה או אחר בספרות הישראלית?), נציג הימין מלין על העדרן של "מסות אישיות", נציגת השמאל על "התבגרות מינית במאה ה-21", בתו של אהוד אולמרט על העדרה של "התנגדות" ("זה תפקידה של הספרות, להתבונן באפלת זמנה למרות הפחד"), ונעה ידלין מזכירה את העדרם של "פקידי שומה ושמאי מקרקעין". "איזו ישראל זאת: כולם הוגים, כולן אמניות", היא כותבת.

אבולוציה. "זה אולי נשמע מפחיד, אבל אם להיות ישרים, אין בחשש הזה שום ממש", כותבת עורכת מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", אורלי גולדקלנג, בטור הפותח את הגיליון ומתייחס בין היתר לתורת האבולוציה שתתחיל להילמד, לפי החשש, בבתי-הספר הישראליים – אלא שכאמור, אין חשש, כי הרי גם בבתי-הספר החילוניים מלמדים שיעורי תורה ובכל זאת הם נשארים חילוניים. חוץ מזה, "אי-ידיעת תורת האבולוציה היא חור בהשכלה שהוא מסוכן בהרבה מלמידת החומר עצמו. בסופו של דבר התלמידים יגדלו וייאלצו לדעת קצת יותר מאשר 'נו, התיאוריה הזו שאומרת שמוצא האדם מהקוף'", מסכמת גולדקלנג, שבזמן שהיתה תלמידה לא לימדו שהתיאוריה דווקא אינה קובעת שמוצא האדם מן הקוף.

שפה. ברוך רון, עורך המוסף השבועי של "ישראל היום", בחר לכלול בכותרת השער את הסופרלטיב "מהממות" בהקשר לא אירוני ושאינו קשור למחקר של משלבים לשוניים. כנראה שככה זה כשכתבת השער שלך מוקדשת למראה החיצוני של נשים ("מהממות") שבחרו להינשא לכדורגלנים.

עיצוב. השטח שתופס הטקסט בעמוד הפותח של "גלריה" (הגיג של ניב הדס) קטן יותר מהאיור שמפנה אליו ונפרש לכל אורך ורוחב השער. "גלריה", גם במתכונתו המורחבת ביום שישי, אינו מוסף מגזיני. אין בו כמעט כתבות והוא בנוי ברובו מאוסף טורים ומדורים. הניסיון לעצב לו בכוח שער מגזיני מייצר פעם אחר פעם ניפוח תמוה של טקסט זה או אחר ברחבי המוסף, שבדרך כלל אין לו עדיפות מיוחדת על רעיו ושכניו, לפעמים הוא אפילו נופל מהם ובכל מקרה אינו בעל נפח מצטבר הנדרש ל"כתבת שער", גם כשהוא נמדד לפי קנה-המידה של המוסף עצמו. גם אם לבחירה בעיצוב שער כזה יש יתרון בדמות פיתיון לקוראים (אם בכלל), הרי ששכרו יוצא בהפסדו כשהפיתיון מתברר ככזה. ובעצם, למה לפתות אותם? הם כבר קנו את העיתון. יש אפשרויות אחרות (למשל זו שמשתמש בה המעצב של "גלריה" בימות השבוע), וחבל שלא בוחרים באחת מהן.

תיקון. בסוף טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מגיש נחום ברנע שני תיקונים: הוא בילבל בין יהושע פרץ לעמיר פרץ, וכתב כי שמו הישראלי של טנק הפאטון היה מג"ח, בעוד שהשם הוא "מגח" ללא ראשי תיבות. האמת היא שלמיטב זכרוני בז'רגון הצה"לי יש שימוש לשם מג"ח גם כראשי-תיבות, המתפענחים למלים "מוביל גופות חרוכות".