ב-3 ביוני 1944, בשעה 16:39, בעיצומו של שידור חי ממירוץ סוסים, הופסקו שידוריה של רשת הרדיו האמריקאית CBS לצורך מבזק דחוף. הקריין בישר למאזינים בקול דרמטי: הפלישה לאירופה החלה, כוחות בעלות-הברית נחתו בחופי אירופה. זה נשמע כמו הרגע שכולם חיכו לו כבר שנים: פתיחתה של "החזית השנייה", שנועדה להלום בגרמניה הנאצית גם ממערב, במקביל למתקפה הסובייטית ממזרח.
"זו היתה, ללא ספק, אזעקת השווא המוזרה ביותר בהיסטוריה"
יותר מ-500 תחנות רדיו בארצות-הברית שידרו את המבזק שהעבירה סוכנות הידיעות AP. במגרשי ספורט הידהדה הידיעה מהרמקולים, והקהל הריע. הישארו איתנו לעדכונים, ביקש השדר, וחזר לתוכנית הרגילה. אזרחים נרגשים נצמדו למקלטים בהמתנה למידע נוסף, אבל לאכזבתם, שום עדכון לא הגיע. דקות אחדות אחר-כך שוב הופסק השידור הרגיל והשדר מסר: הידיעה ששודרה היתה שגויה.
"זו היתה, ללא ספק, אזעקת השווא המוזרה ביותר בהיסטוריה", כתב תת-אדמירל ג'ורג' תומפסון, הצנזור הראשי של בריטניה במלחמת העולם השנייה. העולם כולו נדרש לחכות עוד שלושה ימים עד שהידיעה תתאמת. רק ב-6 ביוני, השבוע לפני 70 שנה, החלה הפלישה, בנחיתה של מאות אלפי לוחמי בעלות-הברית בצדה הצרפתי של תעלת למאנש.
שעות אחדות לאחר השידור השגוי קיבל תומפסון דיווח ממנהל משרד AP בלונדון על האופן שבו התרחשה הטעות. התברר כי עם התקרב מועד הפלישה, תודרך צוות הקלדניות במשרד סוכנות הידיעות בבירה הבריטית לעשות הכל כדי להבטיח את העברת ההודעה על הנחיתה ללא דיחוי, כאשר זו תגיע. גם באמצע המלחמה, ואולי דווקא אז, שררה תחרות עזה בין סוכנויות הידיעות מי תהיה הראשונה לדווח לעולם על המתרחש בחזיתות השונות. ב-AP רצו להבטיח שכל העובדים יהיו מודעים לכך שברגע הגורלי שבו תתחיל הפלישה לא יהיה שום עיכוב, כדי להקדים אפילו בחצי דקה את רויטרס וסוכנויות ידיעות אחרות.
"העפרון הכחול - סודות מחדר הצנזורה של העיתונות", תת-אדמירל ג'ורג' פ. תומפסון
"אחת מהנערות הללו, בהיותה מלאת התלהבות, וללא ספק מלאת תקווה כי יגרום לה מזלה הטוב למסור הלאה אותה חדשה גדולה, אימנה אפוא את ידיה בהפעלת המכשיר שלה", כתב תומפסון בספרו "העיפרון הכחול". באותם ימים הועברו ידיעות באמצעות הקלדה על מקשי מכשיר הטלפרינטר, שניקבו את התוכן על סרט נייר. הסרט המנוקב הושחל אחר-כך למכשיר אחר – וכך הועבר למנויי סוכנות הידיעות.
התרגול של הקלדנית כלל משפט אחד: "בהול, אסושיאייטד-פרס, סנסציה, מטה אייזנהאואר מודיע – בעלות-הברית נחתו". היא לא התכוונה לשגר את הידיעה, אבל בדיוק באותו רגע הגיש לה מישהו ידיעה דחופה אמיתית, על התקדמות הצבא הסובייטי באזור העיר יאסי. היא תיקתקה את ההודעה הזו על אותו הסרט שעליו תירגלה את רגע הפלישה והעבירה את הסרט המנוקב למכשיר האחר, המשדר. בתוך שניות הועבר המידע לניו-יורק – ושודר.
על-פי תומפסון, בתוך חצי דקה הבינו בניו-יורק כי משהו אינו כשורה, כיוון שהידיעה לא כללה את הסימון הנדרש "אושר על-ידי הצנזורה", שהיה נהוג בימי המלחמה. כיוון שכך הועברה מיד ללקוחות AP הודעה להשמיד את הידיעה השגויה.
בספרו, שתורגם לעברית וראה אור בהוצאת מערכות בשנת 1954, תיאר תומפסון את המאמץ העצום שנעשה כדי להסתיר את מועד הפלישה ואת מיקומה. מאות אלפי חיילים בריטים, אמריקאים וקנדים הגיעו לבריטניה והתאמנו בה לפלישה. כמו במזרח התיכון, גם בזירה האירופית היה ברור שבחורף אין יוצאים למהלך מלחמתי מסוג זה, ובהגיע אפריל 1944 גברה הדריכות בקרב עיתונאים לקראת הפלישה.
כל עורכי העיתונים בבריטניה קיבלו מכתב שסווג כסודי, ובו נדרשו לנקוט כל מאמץ כדי להבטיח שכל פרסום על פעולות צבאיות עתידיות יהיה במונחים כלליים ביותר, ללא פרטים. הם התבקשו גם להימנע מתחזיות והערכות לגבי מועד אפשרי, ממדי ההתקפה והאזור שבו סביר שהכוחות ינחתו. הבעיה היתה לא רק באשר לעיתונים הגדולים, אלא גם ביחס למקומונים. באזורים חקלאיים רחבים שבהם התאמנו הכוחות לקראת הנחיתה והלחימה הופקעו שטחים ונגרם נזק ליבולים. אזרחים שיגרו מכתבי תלונה לעיתונים המקומיים, ואלה נפסלו. הסיבה לכך היתה, לדברי תומפסון, משום שאזורי האימונים נבחרו בשל הדמיון שלהם לאזור הנחיתה המתוכנן בנורמנדי.
תת-אדמירל ג'ורג' פ' תומפסון, הצנזור הבריטי הראשי
שני מפקדיו של כוח הפלישה, הגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר וסגנו הפילדמרשל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, עברו בין יחידות הצבא והעבירו מסרים ברורים על המהלומה המתקרבת על גרמניה. תומפסון סבר שנאומי המפקדים וסגנונם הנחרץ היו יכולים לעודד את רוחם של האזרחים, אבל הפיקוד הבכיר אסר עליו לפרסמם.
לעיתונים הותר אמנם לרמוז כי "צבאות הברית עשויים לנחות במקום כלשהו בין הכף הצפונית בנורבגיה לבין בורדו בדרום צרפת", אך לא מעבר לזה. תומפסון מתאר את ייאושם של הכתבים והפרשנים, שהותר להם לדוש שוב ושוב במלחמה בחזית המזרחית, אך לא לכתוב על המהלך הגדול המתוכנן במערב. אחד הפרשנים בחר בייאושו לכתוב על נחיתתו בשנת 1066 של "ויליאם הכובש" בחופי אנגליה. הפרשן היה בטוח ששום סוד צבאי לא ידלוף לאויב באמצעות פרשנות היסטורית זו, אבל תומפסון פסל אותה. ההסבר, בלשונו של הצנזור: "מפאת צירוף מקרים מוזר ביותר, נקבעה נקודת הנחיתה שלנו בדיוק במקום שממנו הפליגו הנורמנים לנחיתה בבריטניה".
הצנזורים עקבו גם אחרי ידיעות בידור. נאסרה לפרסום ידיעה כי מועדונים צבאיים לחיילים אמריקאים בלונדון נסגרו, מחשש שהגרמנים יבינו כי בוטלו חופשות החיילים לקראת המבצע. גם פרטים על הופעות של אמנים אמריקאים שהגיעו לבדר את הכוחות המתאמנים סוננו בהקפדה. שינויים בקווי הרכבות, שכמה מהן גויסו להעביר גייסות לשטחי ההיערכות והכינוס, נפסלו לפרסום.
נאסר גם משלוח לחו"ל של עיתונים בריטיים, כולל המקומונים. הידיעות שפורסמו בהם אמנם עברו צנזורה, אבל לדברי תומפסון, אפילו עניינים תמימים לכאורה היו עלולים לשמש את המודיעין הגרמני. מכתבים לחו"ל עוכבו בדואר ולא נשלחו ליעדיהם, ובכלל זה מכתבים של חיילים אמריקאים למשפחותיהם, שמא מישהו, בשוגג או בזדון, יכלול בהם מידע על אופן ההיערכות לפלישה.
אחת הבעיות שהטרידו את הצנזורה נגעה לכתבים שנועדו להילוות לכוחות הפלישה
החשש הגדול ביותר מדליפת מידע נבע מכך שאזרחים רבים מאוד יכלו לצפות באימונים, ואף לזהות אילו כלי רכב, טנקים, תותחים, ספינות נחיתה וכלי לחימה אחרים מיועדים לשמש את כוחות הפלישה. הגבלות הוטלו אפוא לא רק על עיתונאים, אלא גם על אזרחים זרים, ובהם שגרירים וקונסולים, שנאסר עליהם לצאת מגבולות בריטניה.
אחת הבעיות שהטרידו את הצנזורה נגעה לכתבים שנועדו להילוות לכוחות הפלישה. היה חשש כי הוראה לעיתונאים, שהסתובבו בדרך כלל בלבוש אזרחי, להתייצב במדים עלולה גם היא לשמש איתות לאויב על קרבת הפלישה. משום כך, כותב תומפסון, התבקשו העיתונאים כמה שבועות לפני הפלישה לעלות על מדים. אלה מהם שנועדו להתלוות ליחידות לוחמות נשלחו לקורס שבו "למדו כיצד לנוע בהסתר, לחפור שוחות שועל, לקרוא מפה, להקים אוהלים".
"אל תוך מלתעות המוות". חיילים אמריקאים מהנחתת סמואל צ'ייס מסתערים על חוף אומהה. מבצע אוברלורד, הפלישה לנורמנדי, 6.6.1944 (צילום: רוברט פ' סרג'נט, משמר החופים האמריקאי, נחלת הכלל)
לא רק הדיווח השגוי של העובדת בסוכנות AP הקפיץ את הצנזורה ואת הפיקוד הצבאי. כפי שקורה לעתים בשעות משבר, שמועות עברו מפה לאוזן. ב-31 במאי דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס מבירת פורטוגל: "הבוקר פשטו בליסבון שמועות כי נפתחה החזית השנייה. השמועות נעשו תכופות יותר ויותר ומערכות העיתונים עשו הכנות להוציא גליונות מיוחדים. בערב פירסמו העיתונים בכותרות גדולות את ההודעות כי לפי מיטב ידיעתם, אין יסוד לידיעות ולשמועות".
כתב-העת האמריקאי "פורצ'ן" פירסם ימים אחדים לפני הפלישה כתבה ארוכה שכותרתה "כיצד מבצעים פלישה – תיאור משוער של יום הפלישה הראשון". בכתבה, על "פלישה היפותטית משוערת", תוארו בהרחבה מערך ההגנה של החוף ודרך ההתגוננות של המגינים, כמו גם האתגרים שיעמדו בפני כוח הפלישה מול אזור ביצורים מסובך ורחב. לרשות הפולש אמורים לעמוד יתרון ההפתעה ו"המטרת אש פגזים ופצצות שאין לה שיעור", נאמר בכתבה, שתורגמה גם לעברית ופורסמה ביומון השומר הצעיר "משמר" (לימים "על המשמר").
התיאור ההיפותטי תאם למדי את המציאות בחופי נורמנדי ב-6 ביוני. כוח האש העצום וגם ההפתעה עשו את שלהם. באותו בוקר, מספר תומפסון, בשעה שהכוחות הראשונים נחתו על חופי צרפת, זומנו "כתבי המלחמה", אלה שנותרו בלונדון, למיניסטריון המודיעין. בשש בבוקר הוכנסו לאולם הרצאות, ודלתותיו ננעלו. תחילה נמסרה להם הודעה כתובה, ואחר-כך קיבלו תדרוכי רקע של קצינים על תחילת הפלישה. הם כתבו ידיעות ופרשנויות ראשונות באולם הסגור ומסרו אותן לצנזורים שנכחו במקום. הסגר היה מוחלט: לא היו אז מכשירים ניידים לסמס באמצעותם מתוך החדר.
בשבע וחצי הגיע דיווח מהפיקוד כי "העניינים בצדה השני של התעלה התקדמו הרבה יותר מהר משציפינו", והוחלט להתיר את הפרסום. ההודעה הרשמית היתה קצרה: "בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר החלו הבוקר כוחות הצי של בעלות-הברית, בסיוע כוחות אוויר חזקים, להנחית את גייסות בעלות-הברית בחופה הצפוני של צרפת".