הסיקור הענף של משפט הולילנד סיפק הזדמנויות לא מעטות לבחון את הגבולות שבין סיקור משפטי לגיטימי להתערבות בהליך השיפוטי. סופו של המשפט היה מצע לדיון בחציית גבולות של העוסקים בהליך אל תוך הזירה הציבורית הפומבית. התבטאויותיו של השופט דוד רוזן בפאנל שנערך במסגרת הכנס השנתי של לשכת עורכי-הדין באילת, שאליהן התייחס בבלוג החדש שלו גם העיתונאי יובל יועז,  גררו ביקורת על החופש שנטל לו רוזן להוסיף הסברים והתייחסויות לפסק הדין שנתן רק לאחרונה.

ביום שני כבר פירסמה טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" – עיתון שסיקור ענייני אולמרט בו התברר לא פעם כמוטה – כי נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס זימן את רוזן לשיחת נזיפה בעקבות הדברים. מאוחר יותר פורסם גם כי גרוניס שלח לשופטים מכתב שבו דרש מהם שלא להזכיר את פסקי הדין שלהם במסגרות פומביות וכן להימנע מלהתייחס לנושאים שבמחלוקת ציבורית. על-פי הפרסום ב-ynet, גרוניס כתב:

הגם שלדעתי הדברים מובנים מאליהם, אשוב ואבהיר כי שופט אמור לדבר בפסק דינו ולא על פסק דינו".

הגישה המסורתית של שופטים ושל הנהלת בתי-המשפט דגלה במיעוט בקשרים שלא לצורך עם התקשורת, ובכל מקרה תגובות שהתבקשו משופטים הועברו דרך מנגנון הדוברות של ההנהלה. גם כללי האתיקה מבטאים גישה דומה. כלל 39 לכללי האתיקה של השופטים קובע שלושה עקרונות להתנהלות שופט מול אמצעי התקשורת, ובראשם כלל מנחה: "שופט אומר דברו בפסקי דין ובהחלטות. על דרך הכלל אין שופט מתראיין ואין הוא מוסר מידע לתקשורת". כך קובע סעיף 39(א) לכללי האתיקה וממשיך בכך ש"שופט לא יעביר פסקי דין והחלטות לתקשורת אלא באמצעות דוברות בתי-המשפט", כדי לסמן את דרך המלך להעברת מסרים שיפוטיים לתקשורת.

סעיף 39(ג) גם מבהיר כי "שופט יימנע מהופעה או מראיון באמצעי התקשורת. הופעה או ראיון של שופט באמצעי תקשורת – לרבות בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט, במסיבת עיתונאים ובכל דרך אחרת – תהיה רק באישור מראש מאת נשיא בית-המשפט העליון". נשיא בית-המשפט העליון, כפי שכולנו כבר מבינים, לא ייתן מן הסתם אישור כזה.

ככל שאנחנו מתייחסים להופעתו המתוקשרת של רוזן כאל מסיבת עיתונאים או ראיון, הרי שכללי האתיקה לא נשמרו כאן. מצד שני נדגיש ונאמר כי שופטים רבים משתתפים באירועים דומים, בין השאר גם בפאנלים אחרים בכנס לשכת עורכי-הדין. כך גם הנשיא גרוניס עצמו, המתייחס לא פעם לסוגיות שעל סדר היום השיפוטי, וכך גם קודמיו ואפילו ביתר שאת. הנוהג הזה כשלעצמו מקים אישור מסוג מסוים לעצם ההופעה.

כתבי המשפט יוכלו לספר לכם גם שמאחורי הקלעים הם נמצאים בקשר ישיר עם לא מעט שופטים המספקים להם ידיעות, הערכות ופרשנויות על תיקים שלהם ועל תיקים של עמיתיהם. הממלכתיות הקיימת אולי כלפי חוץ מחליפה עצמה בזמזום הומה לא לציטוט ולא לייחוס.

ואולי ניתן לראות את הסיטואציה שאליה נקלע רוזן כהרצאה ולא כראיון עיתונאי? הפאנל שבו השתתף, שהנחתה תמר אלמוג, כתבת המשפט של ערוץ 1, עסק על-פי כותרתו בזכות השימוע, עניין שאינו ייחודי דווקא לפרשת הולילנד או שהתבלט בה כנושא מרכזי. השתתפו בו גם המשנה לפרקליט המדינה עו"ד אלי אברבנאל, עו"ד נוית נגב, מצוות ההגנה של אולמרט, ועו"ד ירון קוסטליץ, שייצג את יעקב אפרתי בפרשת הולילנד.

כלל 29 לכללי האתיקה של השופטים קובע כי "שופט רשאי להרצות מדי פעם במסגרת גוף שאינו מסחרי, ללא צורך בהיתר לפי סעיף 11 לחוק יסוד: השפיטה. בעשותו כן ינהג שופט במידת הזהירות הראויה המתחייבת ממעמדו, תוך שמירה על גישה מאוזנת והימנעות מנימה פולמוסית או מהבעת דעה בעניין שאינו משפטי בעיקרו והשנוי במחלוקת ציבורית".

אכן, השתתפות בפאנל או הרצאה יכולות להיתפס כנכללות בהוראות כלל זה, אך צריך לזכור כי ברוח הימים האלה, הפאנל עוצב כך שימשוך עניין ציבורי – קרי, עיסוק בפרשת הולילנד – ומי שהנחתה אותו היתה עיתונאית פעילה. מה גם שהוא היה פתוח לקהל ובכלל זה גם לשלל עיתונאי משפט שסיקרו אותו. במתכונת זו כבר אין מדובר בהרצאה או בדיון תיאורטי "נקי", אלא בהחלט במשהו שקרוב יותר לראיון עיתונאי.

השופט דוד רוזן לאחר הכרעת הדין במשפט הולילנד, בית-המשפט המחוזי תל-אביב–יפו, 31.3.14 (צילום: עידו ארז)

השופט דוד רוזן לאחר הכרעת הדין במשפט הולילנד, בית-המשפט המחוזי תל-אביב–יפו, 31.3.14 (צילום: עידו ארז)

מנקודת המבט של האתיקה השיפוטית אפשר היה לצפות מרוזן שינהג באיפוק ויימנע מהתייחסויות ישירות לעניין אולמרט ולא יוסיף דברים על מה שכבר כתב בפסק הדין. במקרה שהמארגנים ורוזן סברו שאי-אפשר להימנע מעיסוק בנושא, אם בשל המלאכותיות שבדבר או מסיבה אחרת, הרי שעדיף שרוזן לא היה משתתף בפאנל זה כלל.

מה שאולי צרם יותר מהתייחסויותיו של רוזן להיבטים פילולוגיים בפסיקתו ("בוגד" וכו') היו הסבריו באשר להיבטים טכניים של ההליך שניהל, ובהם חקירת שולה זקן במהלך הדיון הלא שגרתי שבו אישר את עסקת הטיעון בינה לבין הפרקליטות. הסבריו של רוזן בהקשר זה נשמעו בעייתיים גם במישור המהותי וגם במישור הטכני. הם התווספו לתמיהות שהועלו בזמן אמת, ולפיהן היה על רוזן לסגור לפחות חלק מהדיון כדי לא לפגוע בהליכים משפטיים אחרים המתנהלים מחוץ לאולמו, במקום לספק תחמושת תקשורתית שמשקלה הראייתי אינו ברור כלל.

נדמה שעיקר הרגישות והביקורת על התבטאויותיו של רוזן נובע, ואולי בצדק מסוים, מהעובדה שכולנו מבינים שמדובר רק בתחנה אחת במסלול של משפטי אולמרט. בית-המשפט העליון נדרש בימים אלו לדון בערעורו של ראש הממשלה לשעבר, כמו גם בערעור שהגישה המדינה על זיכויו בפרשות ראשונטורס וטלנסקי.

נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס (צילום: יואב ארי דודקביץ')

נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס (צילום: יואב ארי דודקביץ')

אי-הנוחות הנובעת מדיון ציבורי ער מדי סביב עניינים שבית-המשפט צריך להביע עליהם את דעתו היא דבר שיש לתת עליו את הדעת. אמנם, גם בית-המשפט ריסן עד לכדי ביטול כמעט מוחלט את עבירת הסוביודיצה, אך עדיין נושבת ממנו רוח המעדיפה את ניהול הדיון רק בין דלתי האולם ולא קבל עם, עולם ואולפן. צו איסור הפרסום שהוציא הנשיא גרוניס בקשר לקלטות אולמרט, שולה זקן ונבות תל-צור הוא ביטוי אקטואלי לרצון הזה.

שופטים אינם מבינים תמיד את האקלים התקשורתי העכשווי. דווקא משום כך על העיתונאים וקברניטי כלי התקשורת עצמם לנקוט משנה זהירות וריסון עצמי בנקודות מסוימות, כדי שיד חיצונית לא תרסן אותם באופן שעולה על המידה הרצויה. התחרות בין כלי התקשורת על הכותרת הצעקנית הבאה וקיומם של דיונים הבאים להחליף במידה רבה את בית-המשפט של המדינה בבית-המשפט של אולפן הטלוויזיה – מיידי, רדוד ועמוס אינטרסים מוסווים של המשתתפים בדיון – עלולים להביא בסופו של דבר למיאוס שיפוטי בתקשורת.

הדבר כבר ניכר ביחסו של בית-המשפט לתיקים המערבים כלי תקשורת, וסוגיות של חופש עיתונות נידונות על-ידיו ביותר מקורטוב חשדנות, באי-רצון להתערב ובהצהרות פומביות של ראשי המערכת – כמו אלו ששמענו מהנשיא גרוניס באותו כנס שבו דיבר רוזן. המגמה הזאת אינה רצויה לאף אחד מהצדדים.

דומיין המריבה

אחרי התרסקותו האחרונה של "מעריב", נמכר העיתון לאיש העסקים אלי עזור, בעוד שאתר העיתון, nrg, נמכר ל"ישראל היום" שבבעלות שלדון אדלסון. עם פיצול הבעלויות על העיתון והאתר, התעוררו שאלות בכל הנוגע לבעלות על נכסיו הדיגיטליים של הגוף המפוצל, כמו זכויות על חומרי הארכיון שיש ביניהם חפיפה בין שני הגופים. לפני כמה ימים פורסם גם כי ב"ישראל היום" מבקשים לקבל את הבעלות על הדומיין maariv.co.il, ששימש לצורך הפניה ל-nrg.

גם תנאי השימוש באתר ופעילות הניו-מדיה נתקלו ועדיין נתקלים בקשיים הנובעים מההתאמה ההדרגתית להפרדה ולפיצול הבעלות. במסגרת מהלכי הפיצול כבר הוסרה המלה "מעריב" מהלוגו באתר nrg, אך מאפיינים וטקסטים אחרים, כמו תנאי השימוש למשל, טרם עודכנו. ככל שאני מבין מגורמים המצויים בעבודת הנאמן, הזכויות המסחריות על הארכיון אמורות להישאר בידי "מעריב", ואילו זכויות השימוש של תוכני העבר שנמצאים באתר nrg ייוותרו בידיו גם אחרי הפיצול ולא יימחקו ממנו. עם זאת עדיין שוררת אי-בהירות בסוגיות שונות שככל הנראה לא נתנו עליהן את הדעת בעת אישור המכירה לגופים שונים. אחת מהסוגיות האלה, כאמור, היא הבעלות על הדומיינים השונים שתחתן נוהלה פעילות הדיגיטל של "מעריב".

5.6.14, צילום מסך מאתר nrg

5.6.14, צילום מסך מאתר nrg

אם להתנבא באשר לגורלו של הדומיין maariv.co.il, ניתן לומר כי סיכויי בקשתה של "ישראל היום" לקבלו לידיה כחלק מפעילות nrg אינם גבוהים. העובדה כי דומיין זה לא היה פעיל בזכות עצמו והיה קיים רק לצורך הפניות לפעילות nrg בעת שהמותגים היו מאוחדים, אין בה כדי להעיד על המצב הנוכחי. "מעריב" הוא מותג נפרד ונמכר ככזה. ל"מעריב" החדש, שהוא חלק מקבוצת ה"פוסט" של עזור, יש פעילות דיגיטל עצמאית שהוא משולב בה. בסיטואציה כזו, העברת הדומיין maariv.co.il לידי "ישראל היום" שקולה לאפשרות ש"מעריב" ינכס לעצמו את הדומיין הנושא את שמו של "מקור ראשון" או של כלי תקשורת מתחרה לצורך הפניות לאתר האינטרנט של קבוצת ה"פוסט".

גם אם עצם הבעלות בדומיין היא חלק מפעילות הדיגיטל של nrg, הרי שהזכות לעשות שימוש בנכס הזה מוגבלת מאוד. חטיפת שמות מתחם וסחר לא הגון או סחטני בהם הם תופעה שבתי-משפט ריסנו מאוד בשנים האחרונות. מעבר לכך, שימוש כזה בשמות מתחם של אחרים יכול להיחשב לעוולה מסחרית אחרת, הטעיה ואפילו עשיית עושר שלא במשפט. יש כאן גם שאלות מתחום סימני המסחר המקשות על הטענה של "ישראל היום" לזכויות בדומיין ואף לאפשרות של מכירתו בתמורה גדולה ל"מעריב" החדש.

הליכים שהתנהלו בבתי-משפט בישראל בעבר, בין השאר בעניינן של סלקום (רע"א 6464/99 סלקום ישראל בע"מ נ' ס.מ. אקוואנט תקשורת מחשבים בע"מ) ויאהו (ת.א. 615/98 בש"א 6529/96 Yahoo! Inc. נ' יאהו ישראל), מחזקים את הרושם שגם הפעם לא תוכל רוכשת nrg להיבנות מטענה טכנית (שגם בנוגע אליה יש מחלוקת וספק) כדי להשיג יתרונות מהותיים.

הבוקר כבר פורסם כי ב"מעריב" פנו לממונה על ההגבלים העסקיים בתלונה נגד "ישראל היום" בטענה להפרת תנאי המיזוג. "מעריב" של עזור טוען כי היה על "ישראל היום" לציין את עניין הבעלות על הדומיין בבקשת המיזוג שהוגשה, היות שמדובר בתנאי מהותי למיזוג. משלא נעשה דבר זה – הרי שהוא מעיד גם על כוונתו המקורית (או העדר הכוונה) של "ישראל היום" בקשר לדומיין. דומה כי די בעילות האחרות כדי להביא להעברת הדומיין לידיו של עזור, אך מעניין לראות מה יחשוב הממונה על ההגבלים העסקיים על סוגיה זו.

מאכילים אותנו

נדמה כי חוצפת הפרסום הסמוי עולה מדרגה שוב ושוב. כפי שצוין גם בסקירת העיתונות של אורן פרסיקו מיום חמישי הקודם (29.5.14), ל"הארץ" צורף מוסף פרסומי נטול קרדיטים לכותבים או לעורכים. מה שהיה מיוחד, מדהים ומתמיה בו בזמן היה הדמיון בין המוסף הזה (פרויקט שיווקי של מתחם שרונה בתל-אביב) לחלקיו העיתונאיים הרגילים של "הארץ". זה היה מוסף ברודשיט שעמד כמו כל אחד מחלקי העיתון האחרים ודמה להם כמו אח אובד שגם עובד לפרנסתם. חמור לא פחות היה הכיתוב שליווה את דפי המוסף, שהיה עקבי באופיו המטעה: "הארץ | צרכנות | מאי 2014".

כדאי לא להתבלבל. המחוקק חשב שמצגים כאלה הם חמורים במידה המצדיקה קביעה של סנקציה פלילית שעונשה עד שנת מאסר אחת. כך ממש נקבע בחוק הגנת הצרכן שאת הוראותיו אני חוזר ומצטט כאן מדי פעם בנודניקיות טרחנית. לזכותו של "הארץ" יש לציין באותה נשימה שגם בתוכו קיימים שומרי סף ראויים. היו מי שראו את הפרסום הזה ושאלו שאלות את קברניטי העיתון, שהביאו לפרסום מתקן. בעיתון יום השישי שלמחרת כבר פורסמה בתחתית עמ' 7 של החלק הראשי של העיתון הבהרה לקוראים בזו הלשון:

מוסף הצרכנות 'שרונה' שהופץ אתמול עם העיתון הוא מוסף פרסומי ולא היה תוצר של עבודה עיתונאית. בטעות לא צוין הדבר במוסף, כנדרש ב'הארץ'".

יש שיניחו ל"הארץ" ליהנות מן הספק ויש שיגידו שפרסום ההבהרה אינו מבטל ומרפא לגמרי את החטא הקדמון שבפרסום המקורי. כאן נוכל להבטיח שנמשיך לעקוב ונזכיר שבניגוד לכתוב בהבהרה, אין מדובר בהפרדה וגילוי נאות כנדרש רק "בהארץ", אלא בכל המרחב העיתונאי כולו ועל-פי חוק.

אגב, לא רק אנחנו פוקחים עין על הפרות כאלו. גם ב"וואלה ברנז'ה" פירסמו את נושא ההפרה השיווקית. "התוכן השיווקי בפרינט משתכלל ומשתולל, והפעם בחסות 'הארץ'", כתבו שם. ב"וואלה" גם הפנו את תשומת הלב לכך שלמרות ההבהרה ב"הארץ", ברשת פורסמה במקביל וגם לאחר ההבהרה כתבה שנשאה את הכותרת "המדריך המלא – איפה אוכלים במתחם שרונה", שנחזית להיות תוכן מערכתי, אך למעשה כוללת אלמנטים שיווקיים דומים לאלה שבמוסף המסחרי המודפס. זאת בעוד שב"הארץ" התפרסמו באחרונה גם כתבות ודעות מחמיאות פחות על מתחם המסחר והבילויים החדש.

חשוב וטוב למצוא פוקחי עין שונים ואולי מפתיעים בסוגיית התוכן השיווקי. ראוי היה רק להזכיר ל"וואלה" שגם אצלם, בעבר ובהווה, אין בוחלים בשיתופי פעולה מסחריים ובשיקולים מסחריים המשפיעים על תוכן, באופן גלוי יותר או פחות.

מתחילים מהראש

עובדי רשות השידור המוחים באופן רציף ותקיף מול מהלכי החקיקה הנמרצים של השר ארדן בעקבות המלצות ועדת לנדס החריפו את מאבקם לקראת שידור משחקי המונדיאל המתקרבים, ובהמשך לעיצומים שביצעו עד כה בשידורי הרשות איימו להשבית אותם. אחת הסיסמאות שנשמעות מצד העובדים בהקשר זה היא "לא לפיטורים סיטונאיים".

למעשה מדובר ככל הנראה במחזה שסופו ידוע מראש. כבר לפני כשבועיים פורסם כי בניגוד לכוונה המוצהרת הראשונית לסגור את הרשות, לפטר את כל עובדיה ולהשאיר לאנשי הרשות החדשה שיקול דעת מוחלט ומלא באשר לעובדים החדשים שתעסיק, כיום מדבר גם השר על מכסת עובדים מתוך הרשות הקיימת שתיקלט ברשות החדשה. כיפוף הידיים והתודעה המתנהל בין הצדדים, תכליתו לקבוע בעיקר את הכמות ולא את המהות.

העוזר הבכיר למנכ"ל רשות השידור זליג רבינוביץ' (מימין) והמנכ"ל יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")

העוזר הבכיר למנכ"ל רשות השידור זליג רבינוביץ' (מימין) והמנכ"ל יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")

ההיגיון ביצירת מנגנון שיאפשר לכוחות הטובים ברשות להיקלט באופן מוצלח ומשוחרר מלחצי עבר בגוף החדש הוא נכון. הוא גם ייצור ודאות בקרב הכוחות הטובים ברשות הקיימת ויאפשר לגייס אותם להרגעת הרוחות ומניעת נזקים מיותרים בתוכה, עד להפעלת הרשות החדשה. אך זהו חצי מהפתרון הדרוש. כפי שציינתי בעבר, יש מקום כבר היום לפעול ליצירת אווירה ניהולית עניינית ברשות הקיימת בלא תלות במהלכי החקיקה החדשים, גם אם לצורך זה יש להרחיב את סמכויות השר להחלפת הנהלת הרשות הקיימת באופן כירורגי ונקודתי.

השיתוק והבלגן ברשות השידור אינם מיטיבים איתה ובוודאי שלא איתנו כציבור. רק גורם מייצג מקצועי ובעל סמכות – כזה שיוכל להתגבר על הוואקום הניהולי הקיים היום ברשות ובמוסדותיה – יוכל לגרום לרפורמת לנדס להצליח באמת.

מעקב המדור המשפטי

אל תאמינו לקומוניקט. באחד הטורים האחרונים העליתי כאן תמיהות על הכוונה לשבץ תוכנית כלכלית בהנחייתו של שרון גל בערוץ החדש, ערוץ מורשת. עוד תהיתי על האפשרות שהתוכנית תיקרא "לילה כלכלי", כשם המותג המתחרה שהוביל גל בערוץ 10 בעבר. השבוע התפרסם כי מועצת הכבלים והלוויין מקיימת בירור מול ערוץ מורשת בכל הנוגע למידת ההתאמה של התכנים לתנאי הזיכיון של הערוץ. בד בבד פורסם כי ערוץ מורשת הודיע לערוץ 10 שהתוכנית החדשה תישא שם אחר ולא את שמה של התוכנית "לילה כלכלי". זאת, לאחר שערוץ 10 פנה, כמצופה, לערוץ מורשת בדרישה שלא לעשות שימוש בשם זהה. ככל הנראה, המציאות הממשית, שבה צריך להתמודד עם מתחרים עסקיים ועם רגולטורים בוחנים, מורכבת יותר מהמציאות המדומה שמנסים לייצר לנו באמצעות הודעות לעיתונות לצורכי שיווק עצמי.

שלם לי ואכתוב לך. בשבועות האחרונים עסקנו כאן בסוגיית הכתיבה בתשלום של ערכים באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה. אתמול בבית-הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי ערכה קרן ויקימדיה דיון בנושא הזה בדיוק, בהשתתפות דוד שי ואריה ענבר מוויקיפדיה העברית, עו"ד יהונתן קלינגר והפרסומאי און יבין.

תעודת לא-עיתונאי. בשבוע שעבר עסקתי בין היתר בתלונה של ארגון אומ"ץ נגד ג'ודי שלום-ניר-מוזס בגין התבטאויותיה בתוכניתה ברשת ב' בנוגע לבעלה, השר סילבן שלום, בהקשר של ההתמודדות על נשיאות המדינה. ניסיתי להעביר מסר שלפיו, במציאות העובדתית הנוגעת למעורבים ולנסיבות, אין מדובר בעניין נורא כל-כך. ביום שישי צייצה שלום-ניר-מוזס בטוויטר ציוץ שאולי המחיש את הנקודה יותר מכל. "בעבר העיתונאים מטעם השתדלו לטשטש את עובדת תמיכתם בפוליטיקאי מסוים, היום משתינים מהמקפצה... עצוב". אחד המשיבים לציוץ הזה ניסה להחזיר את הכותבת לתלם המציאות ונטילת הקורות מבין העיניים כשכתב: "איך קוראים לזו שמשדרת ביום שישי ברשת ב' וכל הזמן מביעה תמיכה בסילבן שלום", אך זכה לתשובה טיפוסית של "אוהבת אותך לא יעזור לך". הציוץ הזה, שלכאורה מאופיין בחוסר מודעות עצמית בולט, הוא אולי דווקא אישור של הנחתום בנוגע לעיסתו. שלום-ניר-מוזס אינה רואה בעצמה עיתונאית – לכן אין טעם שנשפוט אותה בכלים אתיים, חוקיים וציבוריים ככזו.