"הארץ", עמוד השער, 23.10.12
לפעמים השפה מהתלת בנו. היִדעוֹני הקדמון – בעל האוב, מגיד העתידות – לא נעלם, אלא התגלגל בדמות שנוכחת לא פחות בחיינו: הידוּען. למרות ההבדל הקטן ביניהם, היִדעוֹני והידוען הם מרכיבים מובילים בתעשיית המידע. ידוען הוא זה שידוע לכל, ואילו ידעוני הוא זה שיודע הכל. הנה, אמרנו הכל על העיתונות ועל תקשורת ההמונים. מי שעלול להישכח בין שני קטבים אלה הוא איש היֶדע, זה שנותן למידע משמעות וערך. הידען.
דוד בן-גוריון כינה את העיתונאים "אצטגניני הרגע". במפגש השנתי של ראש הממשלה עם עורכי העיתונים בכ"ט בנובמבר 1951, התריס כלפיהם: "ואולי תצאו גם אתם, העיתונאים, מגדרכם ומאִצטגנינוּת הרגע שלכם ותיתנו יד לחינוך העם ולהכשרתו לקראת הבאות". על כך אני לומד מספרו של חברנו ד"ר רפי מן, "המנהיג והתקשורת", שרואה אור בימים אלה.
"אצטגנינות הרגע" היא הברקה שראוי לנער ממנה את האבק ולהניחה כתזכורת על שולחן העבודה שלנו. אצטגנין הוא אותו חוזה בכוכבים, אסטרולוג, שהתשובות לשאלה מה יקרה עכשיו נמצאות תמיד בפיו. הוא מתנבא באולפן שישי ובתוכנית הבוקר, בקו המומחים ברדיו ובניתוח סקרים בעיתון, ותמיד יודע לאן כל זה הולך. נכון, הוא לא נותן תעודות אחריות ובדרך כלל מפספס את מהפכי הענק שמתחוללים מתחת לאפו, אבל אין לו סיבה לדאגה. כשלונותיו כיִדעוני רק יעצימו את ידוּענוּתו.
קשה להתאפק מלהביא כאן קטע נוסף מדברי בן-גוריון, אשר הועיד לעיתונאים תפקיד מרכזי בבניין החברה הישראלית, אך גם ביטא כלפיהם אותו זלזול המאפיין את איש החזון והמעש שעל דרכו ניצב איש המלה. מעניין לגלות כי למרות כל השינויים שעבר העיסוק העיתונאי ועל אף ההתרפקות המיופייפת על הימים הגדולים ההם, העיתון – מודפס, משודר או מרושת – הוא אותו עיתון גם היום, והעיתונאי אותו עיתונאי.
"אני מבין לנפש העיתונאים, נציגי העיתונות היומית", אומר בן-גוריון באותו מעמד חגיגי (ומצוטט בספרו של רפי מן). "העיתונאי חייב להיענות למאורע השעה, וכל הזריז הרי זה משובח [...] כל זה הוא בטבע הדברים, כי לכך נוצר העיתון. העיתון נוצר לחדשות. אונייה המפליגה כסדרה, מורים המלמדים תורה לתינוקות, מתיישבים שמרחיבים עבודת האדמה, פועלים המפעילים המכונות בבתי-החרושת, סוללים הכובשים דרכים חדשים במדבר ובנגב, ועובדי המדינה העושים מלאכתם באמונה וביושר – כל אלה אינן חדשות. מעשי פשע של שודד, אנס, רוצח, מעילה של אחד הפקידים, הפגנה פוליטית, שערורייה ציבורית – אלה הן החדשות [...] זה טבע העיתונות. עִסקה – הרגע, והרגע היוצא דופן, הצעקני, המסעיר, המגרה, בקיצור – השערורייה.
"ואין לבוא אליכם [עורכי העיתונים] בטרוניה ובקובלנות [...] אבל מסופקני אם המדינה היתה קיימת עדיין אילו עושי דברה היו חיים אך ורק במימד של ההווה והיו רואים אך ורק הקצף העליון של המתהווה, ונטפלים אך ורק לצרכים ולתביעות הרגעיים".
מה שקורה עכשיו
במבזקי גלי-צה"ל המירו, בהוראת המפקד הנכנס, את המושג המיושן "החדשות" במושג הרענן "מה שקורה עכשיו". מה יכול להיות עדכני יותר ממשהו שקורה עכשיו? ואולי "מה שקורה עכשיו" הוא אותו "הקצף העליון של המתהווה", כפי שנוסח להפליא בפי דוד בן-גוריון. קבלו נא מבזק עכשווי לדוגמה, מיום שישי, אחת בצהריים: אמש סמוך לחצות בעפולה, נהג שיכור בשלילת רישיון נשך שוטר.
המוטו הגל"צי החדש משקף מצב אידיאלי של הווה טהור, נטול משמעות, ריצה מתמדת על גבי הגלגל המתגלגל. במושג "חדשות" יש, לעומת זאת, רמיזה להמשכיות. החדש העכשווי יתפתח, יבשיל, יישאר איתנו לפרק זמן, בין אם ישביח וייזכר ובין אם יתפורר ויישכח. "חדשות" מבטיח שיהיו לנו "ישנות". שיהיה לנו זיכרון ושנשתמש בו לתיקון המקולקל, לשכלול הקיים ולהמצאת החדש. "החדשות" מבטיח שיהיו מאחורינו, כרשת ביטחון, אותם רבדים של יושן שיש בהם פירות ניסיון ויהלומי חוכמה.
מה שרצינו להוכיח
בעברית עיתונאית טעויות מרבות ליפול, כפי שהחלטות מרבות להתקבל. הראו לי מישהו שקיבל החלטה (בדואר?), מישהו שנפלה עליו טעות (מגג הבניין?). הרי לכל טעות יש טועה ומאחורי כל החלטה עומד (או מסתתר) המחליט. כל בני-האדם מחליטים וטועים, ובמיוחד עיתונאים. באנגלית, שהיא כנראה המקור לשיבוש המגויר, החלטות נעשות או נלקחות באופן אקטיבי, בבחירה בין אפשרויות שונות. לעברית, שפה גמישה ורזה, יש מבנה דקדוקי שמאפשר להטות את הפועל עצמו. החמקמקות הפוסטמודרנית של "קיבלתי החלטה" היא היפוכה של לקיחת אחריות לפועלך. עיתונאי, מעתה אמור: חשבתי, החלטתי, טעיתי, תיקנתי.
"הארץ" הוא עיתון שעמדותיו הרעיוניות, כפי שהן באות לביטוי במאמרי המערכת, הן לרוב בהירות ופסקניות. ההבהרה שפירסם העיתון על האופן שבו הוצג סקר האפרטהייד בכותרתו הראשית (23.10.12) בלטה בהיותה מצומצמת, עמומה ומתחמקת. ניסוח הכותרת הראשית "לא שיקף במדויק את ממצאי הסקר של חברת דיאלוג", כפי שנכתב בהבהרה, אך ניסוח זה משקף במדויק את האחראים לכשל. לא הניסוח הוא האחראי, אלא המנסחים. התחמקות העיתון מאחריות לכשל בסדר גודל של אסון עיתונאי רק הלהיטה את הכור הדולף במקום לצננו.
ניסוחי הבהרה מצומצמים הם כלי לגיטימי בידי עורכי העיתון. עמימות וחמקנות הן לפעמים נשק הגנה הכרחי מול לחצים לכפות על עיתון לחזור בו מדברים שפירסם והוא דבק בנכונותם. אבל במקרה הזה השימוש שנעשה בכלים אלה לא בא לגונן מפני בעלי עוצמה מאיימים, אלא כחיפוי על כשל רב-מערכתי.
ארבעה כשלים היו ל"הארץ" בפרסום הזה, שלושה מהם גלויים לעין: העיתון קיבל ופירסם באופן רשלני סקר מונחה מטרה, בלי לרדת לעומקו וללא פרשנות עיתונאית המסתייגת מן ההטיות המהותיות שבו (שורה מוצנעת בגוף הידיעה מאזכרת את הערת עורכי הסקר כי ייתכן שהמושג "אפרטהייד" אינו נהיר דיו לכמה מהנשאלים; זו כשלעצמה הערה משמעותית הראויה לפיתוח, וייתכן יש בה כדי לפסול את הסקר כולו). ניסוח הכותרת הראשית שגוי ואינו מייצג נכונה את הסקר כפי שהוא. הבחירה המודעת בסקר המוטה לכותרת הראשית שגויה ועלולה לפגוע אנושות במידת האמון שהקורא אמור לרחוש לעיתון שכך מדרג את איכותן וחשיבותן של החדשות שהוא מביא לדפוס.
"הארץ", הבהרה, עמ' 5, 28.10.12
הכשל הרביעי, המתברר בהמשך, מציף היבט מדאיג בתפיסה העיתונאית העומדת מאחורי פרסום הסקר. אחד ממזמיני הסקר, ד"ר עמירם גולדבלום, ששוחח עם "הארץ" ומצוטט בידיעה (23.10.12), אומר בגילוי לב את מה שיוזמי סקרים נזהרים לרוב מלומר. גולדבלום, פעיל פוליטי מוצהר, מכריז כי הסקר הוזמן כדי לקדם פעולה שהוא מאמין בה: "צריך לפעול במהירות, לפני שסכנת האפרטהייד תתפרץ בצורה שאי-אפשר יהיה לסגת ממנה". בתגובה לטענה שהסקר הוזמן על-ידי אנשי שמאל הוא משיב: "שהימין יעשה סקר בעצמו ויזים את התוצאות".
שיטת הפעולה של גולדבלום נחלה הצלחה שאולי לא חלם עליה. "הארץ", עיתון סמכותי ומכובד, כפי שנוהגים לכנותו, בלע את הפיתיון בשלמותו ונתן לו הבלטה מקסימלית. העובדה ש"הארץ" דירג את ממצאי הסקר כידיעה הראשית עוררה תהודה מרבית, ומאות עיתונים סמכותיים ומכובדים ברחבי העולם מיהרו לצטט את כותרתו בהבלטה יתרה, כפי שמלמד גוגל-ניוז. מי בכל העולם כולו אינו בעד חיסול האפרטהייד?
ואם לא די בכל אלה, בא גדעון לוי, שבאופן חריג חתום על הידיעה הראשית המבשרת על הסקר ומשמעותו (23.10.12), וסוגר את מעגל הכשל במאמר קוצף בעמוד הדעות ("הארץ", 29.10.12). תחת הכותרת "ט.ל.ח" (טעות לעולם חוזר), מטיח לוי קיתונות תוכחה בגל הביקורת שהוטח ב"הארץ" בעקבות הפרסום הכושל. נפלו טעויות, הוא פותח, "הן לא היו צריכות ליפול, צריך להודות בהן, להתנצל עליהן ולתקנן. הן לא נפלו בכוונת זדון, אלא עקב רשלנות שנבעה מלחץ זמן [ ...]".
לחץ זמן? דחייה של יממה בפרסום, אם המערכת טרם הספיקה להתעמק בסקר, היתה מאפשרת לכל הדרגים המעורבים להפעיל את מלוא הצלילות הנדרשת להחלטה על אופן פרסום התואם את איכות המוצר שבידיהם, אם בכלל. גם אם "הארץ" היה מאבד בכך בלעדיות על הפרסום. אני מתקשה לדמיין גורם כלשהו שהיה חוטף לו אותו מבין האצבעות, ואפילו אם כן, "הארץ" תמיד נהנה מן היתרון שבלהגיש מידע מורכב באופן סמכותי, מלומד ומאיר עיניים.
"מכאן החלה ההתגוללות הקבועה", לוי משיב אש. "המראה מציגה תמונה קשה? ננתצה; השליח מועד בטעותו? עליהום ולעזאזל עם כל מה שיעלה מכתבתו גם אלמלא טעותו. כך נוהגים התועמלנים תמיד".
את מאמרו מסיים לוי בהתנערות מן הסקר שעליו הסתמך – בעצם מן הסקרים בכלל – והוא מציע מתודה חדשה למבקשים למדוד את המצב על-פי מצב הרוח; מתודה זהה למעשה לזו שהציע גולדבלום. המציאות, לשיטת גולדבלום ולוי, מוגדרת מראש על-פי השקפת הבוחן אותה, כך שלא חשוב מה אומרים כלי המדידה ובוודאי לא חשוב כיצד כוילו. זה שמבקש לחלוק על תפיסת המציאות של לוי, כך מתברר ממאמרו, עליו מוטלת חובת ההוכחה. "הנה מונח אתגר לפתחם של מי שלא מוטרדים מתוצאות הסקר ומוטרדים עד אימה מכמה טעויות שנפלו בסיקורו", הוא מסכם. "הָביאו לנו סקר אמין אחד שיוכיח שהחברה בישראל אינה כזאת".
כמו עמירם גולדבלום, גדעון לוי מציג במאמרו את תפיסת "אל תבלבלו אותי עם מידע". מידע נכון, שגוי, מוטה, מנותק מהקשר? מה שחשוב הוא שהסקר ינוסח כך שהתשובות המתקבלות יקלעו לכוונת המזמינים ויאפשרו ניסוח כותרת מהדהדת. גולדבלום, כפעיל פוליטי, יכול להיות מרוצה מן היחס בין ההשקעה לתהודה. אבל עיתונאי שנאחז במידע פגום ומכריז שהוא רואה נכוחה את התמונה הכללית ומזמין את מבקריו להוכיח אחרת – אינו עיתונאי עוד.
לא מעט עיתונאים שוקלים בימים אלה לרוץ לכנסת. חבל שגדעון לוי, אדם השש לכל אתגר, איננו ביניהם. הוא יכול להיות פרלמנטר מצוין, מבחינת הלהט והדבקות במטרה. קל לדמיין אותו מטיח מעל במת המליאה דברים כדורבנות על אודות תופעות מגונות המאיימות על החברה הישראלית. כמי שמוטרד "עד אימה" מקריסתו הצפויה של ארגון העיתונות הגדול, אני רואה בדמיוני את ח"כ גדעון לוי חורש את הארץ ונאבק, עם סקרים ובלעדיהם, בפירות הבאושים של הכיבוש – מעשה ראוי ביותר. צר לי, עם זאת, שגדעון לוי נפרד במאמרו מתעודת העיתונאי שלו.
מה שיקרה מעכשיו
מהשבוע אשמש העורך הראשי של "העין השביעית". אני לא מביא אתי דבר, למעט כוונה טובה ומטענים של חדשות שהתיישנו, ומוכן, כמיילדת ותיקה, לקבל את פני החדשות שיבואו. ועד שידעך זכרוני, אני מקווה שאצליח להעביר משהו ממנו אל קוראינו.
קודמי, מקים "העין השביעית" ועורכו ב-16 שנותיו, היה עיתונאי ותיק ומנוסה כשהחל את המסע. לא ידעוני, לא ידוען – עוזי בנזימן הוא ידען, ואנו זקוקים לחוכמתו. לצוות המיומן שגיבש – ולו עצמו – נכון היום תפקיד חיוני ורב אחריות: לשמש מגדלור בחשכה, לסמן כיוונים ולהתוות דרכים שבהן יבואו לידי ביטוי ערכי העיתונות במרחב התקשורתי הפתוח, בכל טכנולוגיה שתהיה זמינה בשוק ובכל מבנה ארגוני שיאפשר זאת.
עוזי ימשיך לכתוב ב"העין השביעית" את טורו השבועי, שיתפרסם בכל יום שלישי, החל ב-13 בנובמבר.