רק מוח פרוע
כדאי לקרוא את הכתבה הקצרצרה של אבי בר-אלי, "בדרך לראשות הממשלה, קופצים לחסן בנמל", המתפרסמת היום בדף הפותח של "דה-מרקר".
יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד בדיון בהארכת מעצרו בבית-המשפט המחוזי בכפר-סבא, 2.6.14 (צילום: פלאש 90)
אירופה, אירופה
הכותרות הראשיות של העיתונים עוסקות בתפיסתו של מהדי נמוש, צעיר מוסלמי בעל אזרחות צרפתית, החשוד ברצח ארבעה במוזיאון היהודי בבריסל בשבוע שעבר. בתיקו של נמוש נמצא הנשק שבאמצעותו התבצע הרצח וקלטות שבהן הוא מתפאר בביצועו, מדווחים העיתונים על-פי סוכנויות הידיעות הזרות. בכמה מהעיתונים מרחיבים מעט בנוגע לדמותו של הרוצח לכאורה, בן 29, עבריין מורשע ואלים ובן ל"משפחה לא מתפקדת".
בשבוע שעבר ציינתי כאן כי על אף שהרקע לרצח אינו ברור ומוחלט, רוב העיתונים בחרו לקבוע כי מדובר בפיגוע טרור אסלאמי. כעת מתברר כי הצדק היה עימם, וכי האפשרות שהעלה אמיר אורן ב"הארץ", ולפיה מדובר בחיסול על רקע מאבקי ביון, כנראה אינה נכונה. "חרושת שמועות [...] ללא כל מידע נוסף שתמך באפשרות זאת", מכנה היום ב"הארץ" אנשיל פפר את הפרסום בעיתונו בשבוע שעבר. גם עמוס הראל חובט בעדינות באורן ובעורכים של שניהם. "לא היה בסיס להשערות", קובע יוסי מלמן ב"מעריב".
נמוש "עבר תהליך של רדיקליזציה אסלאמיסטית לפני כשנה, בעת שהותו בסוריה, שאליה הגיע כדי להילחם בשורות ארגון מורדים ג'יהאדיסטי", כותב מלמן. "המקרה שלו מדאיג את ממשלות המערב ומצטרף לדיווח לפני כמה ימים על צעיר אמריקאי שהיה למחבל מתאבד בסוריה". לא רק את ממשלות המערב – גם את עיתונאי ישראל. בכל העיתונים, למעט "הארץ", נצבעים הדיווחים על מעצרו של המחבל המוסלמי בקביעות קודרות כלליות על אירופה האנטישמית והמוסלמים שונאי היהודים שמתגוררים בה.
דוגמה אופיינית למגמה זו היא הטור "הסוס הטרויאני שמכה את אירופה מבפנים" של בועז ביסמוט בכפולה הפותחת של "ישראל היום", המספק את הסחורה הרגילה של ניתוח החלטי ודטרמיניסטי, נטול היסוסים או הסתייגויות.
"החיים עדיין נוחים בבועה, עוד לא ממש מפחיד לדבר עברית ברחוב ומפתה לחשוב ש'שוב זה לא יקרה'. אבל העננים השחורים כבר מרחפים מעל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ובה ארבעה קטעים של עיתונאים ישראלים המתגוררים באירופה. לעומת הפסימיות ההחלטית של הכותרת, עדי פורת כותבת מבודפשט כי בהונגריה מפחיד להיות צועני – לא יהודי, יניב חלילי טוען כי בבריטניה אין שנאת זרים אלא משבר זהות, וליאור זילברשטיין כותבת כי התמורות הפוליטיות בצרפת באות על רקע המשבר הכלכלי ולא גזענות או אנטישמיות. רק אלדד בק הכותב מגרמניה טוען כי "האידיאולוגיה הנאצית נפוצה לא רק בקרב קבוצות שוליים בחברה הגרמנית. היא חדרה לזרם המרכזי".
הכתבים ב"הארץ" אינם היסטוריונים, סוציולוגים ופסיכולוגים מדופלמים כמו פרופ' בועז ביסמוט, וגם אינם מומחים בחיבור כותרות כמו העורכים ב"ידיעות אחרונות", ולכן מתמקדים רק בדיווח על ההקשר הברור של הרצח הגזעני – הנסיונות של ממשלות אירופה להתמודד עם צעירים מוסלמים החוזרים משדה הקרב בסוריה חמושים בניסיון צבאי ואידיאולוגיה פנאטית (עמוס הראל).
כותרות כלכליות
עיתוני הכלכלה מציעים כותרות ראשיות מעניינות – לבד מ"גלובס", המכוון, כנראה, לקהל יעד מקצועי זה או אחר עם הכותרת "היסטוריה באירופה: הבנק המרכזי צפוי לעבור השבוע לריבית שלילית", הלקוחה מה"פייננשל טיימס" ("במטרה לעודד בנקים לתת הלוואות לעסקים קטנים").
ב"כלכליסט" כותבים יניב רחימי וליאור גוטמן על "המקור הסמוי של נמל אשדוד לייצור רווחים" ומדגימים את ההישגים העיתונאיים המצפים להיקטף מתוככי דו"חות כלכליים. "דו"חות נמל אשדוד מעלים ש-54% מהרווח לפני מס בשלוש השנים האחרונות נבעו מהכנסות מימון. הנמל הפקיד לקופה ייעודית לכיסוי התחייבויות לעובדים כספים בשיעור גבוה כמעט פי 2 מההתחייבויות עצמן – ורשם את הרווחים שנוצרו כהכנסות מימון", נכתב בכותרת המשנה, המוסיפה: "12 עמודים מתוך הדו"ח הכספי האחרון הוקדשו לביאור הנושא – אך נותרו ריקים ולבנים".
כיצד קורה שדפים מתוך דו"ח כספי של חברה ממשלתית נותרים ריקים ולבנים? ב"כלכליסט" לא מסבירים – כנראה כי אין לכך הסבר. מדובר אפילו בפרקטיקה מקובלת: בדואר ישראל, כותבים רחימי וגוטמן, נוהגים פשוט להשחיר דפים ובהם מידע שאינו נוח. "הגיעה העת שרשות החברות הממשלתיות [...] תטיל את מרותה על החברות שתחת אחריותה, ותחייב אותן לפרסם את כל המידע שנמצא בדו"חות הכספיים – בלי לאפשר לאיזשהו גורם בעל אינטרס להסתיר מידע שלא נוח לו שייחשף", הם כותבים.
"הונם של 500 העשירים ביותר בישראל גדל ב-18% בתוך שנה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", שהעורך המייסד שלו חרט על דגלו בשנים האחרונות את "המלחמה בריכוזיות". "האווירה הציבורית כלפי עשירים נעשית ביקורתית יותר", נכתב אולי בקריצה עצמית בכותרת המשנה, "אבל הם ממשיכים להתעשר, ובקצב מהיר יותר מבעבר. ההון הכולל בדירוג 500 העשירים של מגזין 'דה-מרקר' יותר מהוכפל מאז 2009. האי-שוויון גדל אפילו בקרב העשירים: עלייה מהירה במיוחד בהונם של המיליארדרים ברשימה".
"העשירים בלחץ – או כך לפחות הם משדרים, מספרים, מתלוננים ומדווחים", פותח איתן אבריאל. "בארה"ב, השנה החולפת היתה שנת 'המיליארדרים הבוכים': שורה של מיליארדרים הביעו את סלידתם מהרעיונות על הטלת מסים על בעלי הון ומהביקורת החברתית כלפיהם. התלונות שלהם – והקרירות בה התקבלו בקרב חוגים גדלים והולכים – מסמנות שינוי כיוון ביחס כלפי עשירים. כיום רבים שואלים אם המצב שבו קבוצה קטנה מרכזת חלק כה גדול מהעושר הוא מחויב המציאות, ואם הוא בריא לחברה ולכלכלה".
ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", עיתון שבאופן מסורתי פונה לעשירונים התחתונים ומחובר לאלפיון העליון, מעדיף הפרשן הכלכלי של המוסף סבר פלוצקר להסיט את המבט מאי-השוויון ולהתמקד בעניים. גם אם זו עמדה עיתונאית הנגזרת מאילוצים פסולים, היא כמובן מבורכת בפני עצמה. "הוועדה תמליץ, הממשלה תתעלם", נכתב בכותרת הראשית של המוסף. "ועדת אלאלוף עובדת כבר חודשים על המלצות למלחמה בעוני, אבל כשהתברר שחבריה תומכים בהעלאת קצבאות ובהוספת תקציבים, הבהירו להם: אין שום סיכוי שההמלצות יאושרו", נכתב בכותרת המשנה המפנה לדיווח של פלוצקר.
השכלה גבוהה
"שאלות רבות עולות מהמסכת ההולכת ונחשפת של היחסים העכורים בין המרצים לבין הנהלת האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, שבראשה עומדות הנשיאה פרופ' אווה אילוז והמשנה לנשיאה לעניינים אקדמיים, ד"ר טל בן-צבי", פותחת שני ליטמן את כתבת השער של "גלריה". "האם רק חילוקי דעות אקדמיים או ניהוליים הם שעומדים בבסיס המחלוקת, שפרצה אמנם ביתר שאת בשבוע שעבר, אך היא מבעבעת מתחת לפני השטח כבר לא מעט חודשים? או שאולי גם התנהלות אישית, פערים אידיאולוגיים ואף פוליטיקה של זהויות מגדריות?".
עוד ענייני כלכלה
כותרת הכפולה הפותחת של "כלכליסט" היא "החשש לעתידה של תנובה: הגרסה הבריטית". "ברייט-פוד הסינית קנתה את יצרנית דגני הבוקר הבריטית וייטביקס לפני שנתיים, כדי להתרחב גם לשוק הסיני. אלא שהמוצרים רחוקים מחדירה לשוק בסין והחברה מתכננת קיצוצים בשכר העובדים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה, של יואב בורנשטיין.
"שנת השמיטה תעלה למדינה 100 מיליון שקל", נכתב בכותרת לכתבה של אורה קורן ב"דה-מרקר", המצטטת "בכיר במשרד החקלאות הטוען כי "זהו פתח להעברת מיליונים למקורבים" בכספי פיצויים לחקלאים.
"דחייה נוספת בסגירה של מכירת סטימצקי", נכתב בכותרת דיווח של נורית קדוש ב"כלכליסט". "בעלי כתר, קרביץ ומרקסטון שוב לא עמדו במועד שקבעו לסגירת העסקה. הערכות בסביבת הממונה על ההגבלים שהמכירה לא תאושר". "כתר וקרביץ לא ייקחו על עצמן את חובות סטימצקי", נכתב בכותרת דיווח של עדי דברת-מזריץ ב"דה-מרקר". "בין הצדדים עדיין יש מחלוקת בנוגע לסכום רכישת פעילות הרשת והבונוס שתקבל המנכ"לית איריס בראל".
יהודה שרוני, העיתונאי הכלכלי הבכיר בתקופה המושחתת של "מעריב" תחת נוחי דנקנר, כותב היום ב"מעריב" של אלי עזור נגד פיזור השליטה בחברות ציבוריות. נכון, מדובר במודל מקובל בעולם, שיש לו יתרונות ויש לו חסרונות, יש לו גם נימוקים. לקרוא ולגחך: גרעין שליטה מופרט פירושו ויתור על המבוגר האחראי (כלומר: בלי הדנקנרים והבן-דובים והחבסים והזיסרים), ויתור על נטילת סיכונים (וזה כנראה מסוכן), וכמובן – ויתור על בעל-הבית הוא "ויתור על הכיס העמוק" ש"יזרים את הכסף החסר" (כמו שעשו דנקנר, בן-דוב וכו'). וחוץ מזה, הפרטת השליטה בחברות ציבוריות תקשה על בעלי הון ויורשיהם למצוא קונה לנכסיהם (כן, הוא באמת כתב את זה), וזו צרה צרורה!
אנחנו והם
"[...] איך שלא יהיה, ואצל הפלסטינים לעולם אין לדעת מה האמת, חזר והזהיר אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו את מדינות העולם לבל יכירו [...]" (מאמר המערכת של "המבשר", עמ' 2).
"אומרים עליו על נתניהו שהוא אינו עקבי. האמת היא שהוא עקבי לחלוטין. עקבי במדיניות הזיגזג שאותה לעולם הוא לא זונח" (טור הפרשנות "מבשר ואומר" של בנימין ליפקין, "המבשר", עמ' 2).
סימנייה
"גלובליסט", מוסף "כלכליסט" לשבועות, מבטיח "סיפורים מרתקים מהעיתונים המובילים בעולם", מהמגזין "ניו-יורק", ה"ניו-סטייטמן", "מוזאייק", "ויירד" וסוכנות רויטרס.
פינת הטוקבק
קהל שבוי בדף הפייסבוק של "ישראל היום", 2.6.14
קמפיין "ישראל היום"
אתמול הצביע כאן אורן פרסיקו על הפוגה (בת יום) בקמפיין נגד חוק "ישראל היום", שבחינמון מפקיעים עבורו מדי יום את דפי העיתון, ובמקביל על מה שהיה יכול להיראות כמחוות פיוס ב"ידיעות אחרונות" כלפי עילת הקיום של החינמון, בני הזוג נתניהו. היום מספק "ישראל היום" את התשובה לשאלה אם מדובר בשביתת נשק: "לא".
"בנט, 'האח' שנלחם למען נוני מוזס" היא הכותרת השנייה בגודלה על שער החינמון. "בסוף-השבוע סיפק שר הכלכלה הסברים תמוהים לתמיכתו בחוק נגד 'ישראל היום'. בין השאר טען כי בגללנו נסגר 'מעריב' (לא נכון) ובגללנו נסגר 'מקור ראשון' (לא נכון). אז מה ההסבר? אולי צירופו למועדון ה-VIP של מו"ל 'ידיעות אחרונות', ארנון מוזס", נכתב בכותרת המשנה העילגת כרגיל, המפנה לדיווח של כתבת "ישראל היום" לענייני הקמפיין של "ישראל היום", מירי עדן.
אכן, הקביעה כי "ישראל היום" הביא לסגירתו של "מעריב" קשה להוכחה, אם זו בכלל אפשרית, אולם לחינמון שמאחוריו טייקון בעל כיסים כמעט בלתי מוגבלים היתה בהחלט השפעה הרסנית על שוק העיתונות בישראל. איתמר ב"ז עם הפרטים.
ב"ידיעות", אגב, מתפרסם היום דיווח (לגיטימי ומוצדק בפני עצמו) על עובד נוסף של בית ראש הממשלה הטוען להתעמרות מצדה של שרה נתניהו. "קיבלתי התקף לב בגלל העבודה במעון רה"מ", נכתב בכותרת הדיווח של איתמר אייכנר. "אב בית לשעבר במעון רה"מ דורש מהביטוח הלאומי להכיר בו כנכה בשל 'לחצים נפשיים' שספג בבית משפחת נתניהו". לידיעה מצורפת תמונה של בני הזוג נתניהו. תגובתה של "משפחת נתניהו": מדובר בקמפיין.
ענייני תקשורת
"הרשות השנייה נגד הג'ונגל ברדיו האזורי: תחנות ללא מכרז ייסגרו", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "רשת מכרה אייטמים – ו'רשת כלכלית' ירדה מהאוויר", נכתב בכותרת דיווח אחר. "לטענת הרשות השנייה", נכתב בכותרת המשנה, "הזכיינית התחייבה להעניק פינות לנשיא לשכת יועצי המס. בית-ההשקעות פסגות חתם על הסכם להשתתפות בתוכנית בתשלום עוד לפני שעלתה לאוויר". הציטוט המביש של מגישת התוכנית, שרון כידן, החותם את הכותרת הוא "'המערכת העיתונאית ואני עוסקים רק בתוכן'".
"החוק לסגירת רשות השידור כבר עבר בקריאה ראשונה, אבל היועצים שסייעו לגבש אותו בעלות של חצי מיליון שקל עדיין נחוצים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אופיר דור ב"כלכליסט". "משרד התקשורת ימשיך להעסיק את חברת הייעוץ של רם בלינקוב ועמוס לסקר תמורת עד 800 אלף שקל נוספים לשנה".
עובדי רשות השידור מפגינים מול משרד האוצר נגד הכוונה לסגור את הרשות, 2.6.14 (צילום: פלאש 90)
"הדובר לתקשורת ברוסית של מפלגת יש-עתיד – פרשן כלכלי בערוץ 9", נכתב בכותרת דיווח של לילך ויסמן ב"גלובס". שמו של הדובר/פרשן הוא יורי לגקוב.
העיתון החרדי "המודיע" מהדהד את מה שכתב כאן אתמול אורן פרסיקו על הסיקור הזעום של התנכלות לאתרי תפילה ותשמישי קדושה יהודיים בעיתונות הכללית: "זעזוע עמוק בעקבות שריפת בית-הכנסת ליד קיבוץ מגל והניסיון לפגוע בספרי התורה בפתח-תקווה", נכתב בכותרת על שער העיתון. "כלי התקשורת החילוניים מיעטו להתייחס למעשה הנפשע. רבנים: הדבר מלמד על התרחקות ממורשת ישראל ומערכי העם המקודשים ביותר". בעיתון לא דנים באפשרות כי ההתרחקות היא הדדית, ואף מרחיקים לכת וטוענים כי את "הניתוק ממורשת ישראל ומערכי העם המקודשים ביותר ממיט הממסד השלטוני על העם היושב בציון". לעומת זאת, הקביעה של מאמר המערכת של העיתון כי שריפת ספר תורה היא "טרגדיה כה קשה שאין מה שישווה לה" אינה נתפסת כניתוק מן המציאות הישראלית.
ב"הארץ" מהדהדים את הקריאה שפירסם כאן אתמול אליעזר יערי, כשתהה מדוע אין מדווחים בתקשורת הישראלית על שביתת הרעב ההמונית של אסירים פלסטינים. "מתרחבת מחאת העצירים המינהליים: 125 שובתים רעב יותר מחודש, 80 אושפזו", נכתב בכותרת דיווח של ג'קי חורי בראש שער העיתון. דוברות שירות בתי-הסוהר התכוננה גם היא לאפשרות שהתקשורת תחדל משתיקתה בנושא. כך למשל ב"המודיע", אחד העיתונים החרדיים, הנוחים למניפולציות של גורמים רשמיים עוד יותר מהעיתונים הכלליים, כותרת הדיווח על השביתה היא "נחשפו וסוכלו 11 מקרים בהם כלואים בטחוניים תיכננו פיגועי חטיפה". כותרת דומה מופיעה גם ב"המבשר". אבל לא רק בעיתונים החרדיים: אותו מסגור מופיע גם בדיווח של רפי ג'רבי ב"מעריב".
עוד ב"הארץ": מורן שריר כותב על "פרשת האשה שקיימה יחסי מין עם נערים בקריית-גת" כפי שסוקרה בחדשות ערוץ 2: "הידיעה של יואב אבן לא היתה סיפור חדשותי – זה היה נושא שיחה, פיתיון לטוקבקיסטים, דרך לשבור את הקרח במסיבות, משהו שיקטע את השתיקה המביכה עם נהגי מוניות. אתמול הגיעו בשורות טובות: לנערת הליווי אין איידס. מזל טוב. מה גם שמתברר שהיא בכלל לא נערת ליווי. הסיפור, שהוצג בשבוע שעבר כחשש להתפרצות מגפה בדרום ואשה שטנית שחשודה בהדבקה בזדון, התגלה כמקרה שונה לגמרי שכולל אשה אומללה וכשל של הרשויות. נגיף האיידס, מתברר, נפוץ רק בראשם הקודח של הורים מודאגים.
"כשיונית לוי הציגה אתמול את הכתבה של בראנו טגניה, היא התגאתה: 'ארבעה ימים אחרי הפרסום הראשון כאן של כתבנו יואב אבן מתברר הערב כי האשה לא נושאת את נגיף ה-HIV'. מוטב היה אם לוי היתה אומרת כך: 'ארבעה ימים אחרי הפרסום של כתבנו יואב אבן, מתברר הערב כי אותו פרסום היה רחוק מהמציאות. לא היתה סיבה ממשית לחשוש מהדבקה המונית באיידס ובטח לא לתת לפאניקה הפרטית של כמה אנשים במה מרכזית בערוץ 2. הסיפור זכה למיקום בולט במהדורה מטעמים סנסציוניים. אנחנו מצרים על כך'".
ב"גלובס" מתפרסם ראיון על פני כפולת עמודים עם ישראל איינהורן, שותף במשרד הפרסום אלנבי. המראיינת, ענת ביין-לובוביץ', מחמיצה הזדמנות ולא שואלת אותו על עבודת המשרד בפרסום עצמי סמוי עבור קמפיין "ישראל היום".
הכותרת לדיווח ב"ידיעות אחרונות" על חזרתו של חייל הצבא האמריקאי בו ברגדאל מהשבי האפגני, בעסקה מעוררת מחלוקת, היא "בו הביתה".