(צילום: Joostje, רשיון cc-by-nd)

(צילום: Joostje, רשיון cc-by-nd)

הימים ימי קריסת המודל העסקי של העיתונות, ובה מטבע הדברים מתמקדת תשומת הלב, אולם היא מלווה וכרוכה – שלא במקרה – בקריסה אתית. בעיות של אתיקה ויושרה עיתונאיות היו כמובן מאז ומעולם, אולם נראה שאנו בשלב חדש של הזניית המקצוע: השלב שבו עיתונאים בכירים וכלי תקשורת מרכזיים לא רק רומסים את האתיקה המקצועית, אלא גם סבורים (או לפחות מצהירים כך) כי הם פועלים באופן אתי וראוי.

כך, למשל, כאשר נחשף כי פובליציסט בולט ביצע עבודה עבור המשנה לראש הממשלה (שאותו ריאיין מאוחר יותר) תמורת תשלום וללא גילוי נאות – הוא לא התחבא מתחת לשולחן מרוב בושה, אלא פירסם באתר זה מאמר שבו טען כי התלונה נגדו היא "פגיעה בחופש העיסוק ובחירות הביטוי שלי"; עורך משנה של עיתון מכובד, חתן פרס סוקולוב, לא הבין מה פסול בכך שהוא כותב נאומים עבור ראש הממשלה תמורת תשלום, שכן הוא עושה זאת עבור נתניהו ואחרים "כבר שנים ומגיש חשבונית".

כשנחשף כי מרואיינת ב"כלבוטק" שהשמיצה תחת מעטה אנונימיות את עד המדינה בפרשת הולילנד אינה אלא אשתו של נאשם מרכזי בפרשה, שעתידו תלוי במהימנות שתיוחס לעד המדינה, תגובת המערכת היתה: "אז מה?"; כמה מאנשי "מעריב" לא רק היטו, מתוך חשש מובן לפרנסתם, את עבודתם לטובת האינטרסים של נוחי דנקנר, אלא ליוו את החרפה במאמרים מלומדים המצדיקים את התנהלותם; עורך "מעריב" לשעבר אמנון דנקנר, שהודה כי שיכתב באגרסיביות כתבת פרופיל לטובת חברו אהוד אולמרט, הסביר לאחרונה ששגיאתו היחידה בעניין זה היתה "שלא העפתי את השם של הכתבת ושמתי את שמי" (למרבה המזל, ב"ידיעות אחרונות" טרם מצאו הסבר להצדקת הקידום הכוזב של שלמה ארצי בפרויקט דירוג הזמרים הישראלים של העיתון, והסתפקו בסירוב המסורתי להגיב).

קשה לדעת מה מדאיג יותר: האפשרות שהעיתונאים הללו מגינים על התנהלותם בשל הקושי האנושי להודות בטעויות והאינסטינקט להצדיק את עצמך – או שמא האפשרות שהם אכן סבורים שכך יש לנהוג: לכתוב על פוליטיקאים ובמקביל לקבל מהם כסף, להסתיר מהצופים את האינטרסים של המרואיינים, לפרגן לפוליטיקאים ובמקביל לקיים עימם חברות הדוקה, ולחסוך מהקוראים מידע חשוב במקרה שזה מתנגש עם האינטרסים של המו"ל.

היוזמה הטרייה של ארגון העיתונאים – גיבוש תוכנית עבודה שתגדיר צעדים הנדרשים כדי לייצר סביבה כלכלית שבה ניתן יהיה לקיים עיתונות איכותית עם מינימום תלות באינטרסים – היא לפיכך מהלך מתבקש וחיוני: ציבור העיתונאים מוכרח לכוונן מחדש את המצפון המקצועי שלו, להיזכר במה שהיה פעם מובן מאליו, לשוב ולהעניק את הכוח והכבוד לעקרונות היסוד שבלעדיהם אין בכלל הצדקה למקצוע. כשהסטנדרטים הראויים יהיו ברורים, אולי גם נצליח לעמוד בהם.

דווקא מי שלכאורה אמונה על הסטנדרטים הללו – מועצת העיתונות – הוכיחה לאחרונה כי לא רק שיניים חסרות לה, אלא גם מצפן ומצפון. תחילה במתן ההכשר לעיתונאים לעבוד עבור ראש הממשלה והשרים תמורת כסף, ואחר-כך במתן לגיטימציה למצב שבו בימתו המרכזית של עיתון גדול מוענקת בקביעות לפוליטיקאי (שבמקביל גם מתראיין בו). איך אמר אותו פוליטיקאי בראיון למקום עבודתו הקודם ביום שישי האחרון: "יש לי אישור מדאורייתא, מועצת העיתונות בחנה את הנושא".

כשכך נראים הדברים אצל הגוף שאמור להיות הראשון להילחם ברמיסת תקנון האתיקה שלו עצמו, ההשלכות הן ייאוש ואובדן האמון כי ראוי ואפשרי לעבוד "לפי הספר". עיתונאי חוקר מוערך העלה לאחרונה סטטוס בפייסבוק, ובו המלצה חמה על ערוץ החדשות האמריקאי MSNBC. מדוע? כי מדובר בערוץ "שלא מתבייש להיות שמאלני. כמו פוקס-ניוז – רק בדיוק להפך". כשטענתי בפניו שהתשובה לערוצים מוטים בסגנון פוקס צריכה להיות עיתונות אמיתית ולא כזו שמוטה באותה מידה, רק לכיוון הנגדי – הוא הסביר שלדעתו אין כל סיבה שערוצי תקשורת לא יתפסו צד: "ככה לפחות הדברים שקופים. בכלי תקשורת כאילו ניטרלי, לך תדע איזה אינטרסים מסתתרים". על האפשרות שערוץ תקשורת לא יחבור לאף צד ויפעל במנותק מאינטרסים סמויים וזרים נראה שכבר ויתרנו.