אהוד עין-גיל, שבעבר היתה לי הזכות לעבוד תחתיו כשכיהן כסגן עורך מוסף "הארץ", אמר השבוע לאתר "וואלה": "בשנה שעברה מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות – לא יכולים להיות עוד 5,000 מנויים מהם לעיתון?". משפט אחד, שאם יורשה לי להיות דרמטי לרגע, מנסח בעיני את תמצית הטרגדיה של "הארץ" (ולמעשה של העיתונות כולה) ושל המחאה החברתית, שתיהן ביחד וכל אחת לחוד.

ואולי השימוש במונח טרגדיה אינו במקומו: הרי טרגדיה סופה ידוע מראש, ואני עדיין מרשה לעצמי לקוות שסופו של "הארץ" (גילוי נאות: אני כותב שם מדי פעם טורים בענייני כדורסל) לא ידוע מראש, או לפחות לא קרוב; ובאשר למחאה החברתית – היא הרי לימדה אותנו שיש מאות אלפי ישראלים שמוכנים לצאת לרחובות כדי לשנות מציאות. רק שאנרגיות השינוי האלה, למרבה הצער, פסחו על מערכת היחסים שבין המוחים לתקשורת, ובכך נרשמה החמצה גדולה. החמצה שכאמור, עדיין לא מאוחר לתקן.

פעמים רבות נאמר במהלך השנה החולפת שהמחאה פגעה בתקשורת משום שהביאה לצמצום ההשקעה בפרסום. אבל היה למחאה פן נוסף, שלאורך זמן הוא מסוכן לתקשורת הרבה יותר: השאיפה להוזיל את עלויות המחיה בכל דרך אפשרית, להתייחס בחשדנות לכל מי שמבקש תמורה עבור המוצר שהוא מספק, איכותי ככל שיהיה.

זו כמובן שאיפה לגיטימית, אבל היא בעייתית כשהיא לא מבחינה בין במבה לעיתון, ומחמיצה את העובדה שיש דברים שעליהם שווה לשלם יותר – אחרת כולנו נשלם ביוקר. בלי קוטג' או פסק-זמן אפשר לקיים מדינה מצוינת; בלי עיתונים שיש להם מנויים, זה עלול להיות קצת יותר מסובך. אפשר לומר הרבה על הגישה הילדותית הזו, שמערבבת מוצרי צריכה לא חיוניים יחד עם שירותים חיוניים מאוד כמו חינוך ובריאות, עושה ממציאות חיינו סלט אחד גדול ובעיקר דורשת שהסלט הזה יהיה זול.

ובכל זאת, השאלה המתבקשת היא: למה מאות האלפים שתמכו במחאה צריכים לעשות מנוי לעיתון בשעה שהם יכולים לצרוך את התכנים שלו חינם באינטרנט? ובכן, מסיבה פשוטה: כי אם לא יעשו מנוי לעיתון, לא יהיה עיתון. ואם לא תהיה עיתונות בכלל, ו"הארץ" בפרט, זו כבר לא תהיה מדינה שהאנשים שצעדו בשדרות ולנו באוהלים ירצו לחיות בה. ובעיקר, זו תהיה מדינה שבה כשמאות אלפי אנשים ייצאו לרחובות למחות נגד מדיניות הממשלה, איש לא יידע על כך, כי ב"ישראל היום" – העיתון היחיד שיישאר – יחשבו שמשהו שביבי אמר על הבוקר הרבה יותר חשוב.

מערכת היחסים הבעייתית בין הציבור לתקשורת מזכירה את "הטרגדיה של נחלת הכלל" – תיאוריה שהגה ויליאם פוסטר לויד, כלכלן בריטי בן המאה ה-19. התיאוריה גורסת כי במצב שבו יש משאב מוגבל, ומנגד לציבור יש אליו גישה חופשית וביקוש בלתי מוגבל – המשאב ייפול קורבן לניצול יתר ויתכלה. התיאוריה הזו פופולרית מאוד בשיח הסביבתי, כשאת תפקיד המשאב המוגבל ממלאים אוויר נקי, מים צלולים וקרקע פורייה, שבלי פיקוח והשגחה נופלים קורבן לזיהום וביזה; אבל מתברר שגם עיתון יכול להיות משאב מתכלה שסובל מניצול יתר. כולנו משתמשים בו – וסומכים על כך שיהיה מישהו אחר שישלם עבור התענוג.

אני מוקף בחבר'ה הטובים האלה: הם צורכים חדשות באמצעות האתרים הרלבנטיים ופייסבוק, מעריכים מאוד את "הארץ" ואת המסורת העיתונאית שהוא מייצג, מדי פעם מניחים עליו יד בעבודה או אצל ההורים, וחושבים שהמאבק הנחוש של "דה-מרקר" בבעלי ההון, גם אם נעשה לעתים בווליום מוגזם, הוא מעשה עיתונאי אמיץ בתקופה שבה העיתונות הופכת יותר ויותר פחדנית. הם לא רוצים לחיות במדינה בלי "הארץ" בפרט ועיתונים בכלל. אבל לעשות מנוי? מה פתאום.

אין לי טענות אליהם, באמת. אני לא מצפה מהישראלים שיקומו בבוקר, יתעניינו בצרות של שוקן ויחשבו איך הם יכולים לחלץ אותו מהבוץ. מדובר בהרגלים דוריים: בדור שלי עדיין יש מאסה קריטית של אנשים שרגילים לדוג את העיתון בבוקר ממפתן הדלת, ולקחת אותו לסיבוב הקבוע שכולל קפה-שירותים-משהו-לאכול. אצל רוב האנשים שצעירים ממני בכמה שנים ההרגל הזה כבר לא קיים. עם הצרה הזו מתמודדת עיתונות הפרינט בכל העולם. בישראל הנסיבות מיוחדות, וההתמודדות קשה במיוחד, עד כדי סכנה לקיומה של העיתונות ולדמותה של המדינה.

בטווח הארוך, לטעמי, רק תמיכה ציבורית ממוסדת תאפשר את קיומה של תקשורת חופשית שפועלת לטובת הכלל (חלילה לא באמצעות הזרמה ישירה של תקציבים ממשלתיים, אלא דרך תמיכות עקיפות, הטבות מס וסבסודים שונים); אבל עד שזה יקרה, אם בכלל, אנחנו בתקופת חירום שבה הישרדותם של נכסים עיתונאיים חיוניים, כמו "הארץ", נתונה בידיו של הציבור.

ואני לא מדבר על הציבור שמלכתחילה מת ש"הארץ" ייסגר כי הוא שמאלני מדי, מעצבן מדי (גם אותי לפעמים) או שיש בו יותר מדי מלים. אני מתכוון לציבור שמבין את חשיבותה של עיתונות שעדיין רואה בעצמה, לפני הכל, שליחה של האינטרס הציבורי. "הארץ" רחוק מלהיות עיתון מושלם, אבל על כל חסרונותיו, הוא עדיין עיתון שעובד בשם האתוס העיתונאי ובשירות הציבור. הגיע הזמן שהציבור יפעל למענו בחזרה, ואם לא למענו – אז למען עיתון אחר שהוא רואה בו את נציגו הנאמן.

ככל שהדי הקיץ שעבר מתפוגגים, יותר ויותר אנשים שהזדהו עם המחאה שואלים את עצמם מה הם בכל זאת יכולים לעשות כדי לתרום. אז הנה משהו אחד כזה: לעשות מנוי לעיתון. ואם זה אומר שצריך לקצץ בתקציב הבמבה או הפסק-זמן, לא נורא. גם תרומה לדמוקרטיה וגם תרומה לחוסן הבריאותי בכרטיס אחד.