מביך לשלוף מהבוידעם את הסיפור השחוק על פרח העיתונות שנשלח לסקר חתונה מקומית בעיירה נידחת בארצות-הברית, וחזר למערכת בידיים ריקות. כשנשאל מדוע לא סיקר את החתונה, השיב: לא היה על מה לדווח משום שבחתונה פרצה דליקה והכלה והחתן נספו. מביך, מביך, אבל ברגע זה אין לי אסוציאציה אחרת כדי להמחיש את סימני העיוורון המתגלים בתקשורת הישראלית בבואה לסקר את הבחירות המידפקות על השער.

חברות וחברים, הסיפור הוא אנחנו. או, לפחות, גם אנחנו. בצד ההתמודדות עם האיום הגרעיני הנשקף מאיראן ו/או עם המצוקה הכלכלית – יש להעמיד על סדר היום של מערכת הבחירות את מצבה של התקשורת. מעל יכולתם של אזרחי המדינה מרחף איום ממשי להוסיף לקבל מידע מגוון על ניהול ענייניה ולגבש לעצמם, על סמך תובנות ופרשנויות עצמאיות, תמונת עולם על תפקוד קברניטיה.

האפשרות שבמהלך כהונתה של הכנסת הבאה תוסיף התקשורת המסורתית להתכווץ עד כדי חידלון כמעט מוחלט אינה הזיה פרנואידית. זו הסתברות ריאלית שמצדיקה התייחסות רצינית מצד המערכת הפוליטית וציבור הבוחרים. תקשורת חופשית ורבת פנים היא נשמת אפה של דמוקרטיה מתפקדת, והואיל והמרכיב הזה בחיים הציבוריים של ישראל נמצא בסכנת הכחדה, ראוי שהוא יהפוך לסעיף מרכזי בשיח הציבורי ובדיון המפלגתי בשלושת החודשים הבאים.

במלים אחרות, עתיד התקשורת, מעמדה, הבטחת קיומה, ראוי שיהפוך לסוגיה נכבדת בהתייחסות המפלגות ובמצעיהן לקראת הבחירות. התקשורת אינה צריכה לחוש מבוכה בבואה להציף את הנושא הזה על סדר היום הלאומי. היא אמנם בעלת עניין מובהקת והיא אכן תעשה לביתה בהעלאת הדרישה למפלגות לתת את דעתן למצבה ולנסח את גישתן להבטחת עתידה, אבל בד בבד היא תמלא בכך שליחות חברתית ומשימה ציבורית ממדרגה ראשונה.

מטבע בריאתה, העיתונות (על תצורותיה) היא מרחב ונכס ציבוריים שטבוע בהם גם אינטרס עסקי. עיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה עונים על צורך חיוני מוסכם של החברה הדמוקרטית לקבל מידע ולשמש בימה שעליה מתנהל הדיון הלאומי, ויחד עם זאת המנגנון הזה נועד להניב רווחים לבעליו. הרשות המדווחת חשובה לא פחות משלוש הרשויות האחרות לקיומו של אורח חיים דמוקרטי תקין, וכשם שהבטחת קיומן של שלוש אלו מובנת מאליה – כך יש לעגן את מחויבות המערכת הפוליטית להבטחת שרידותה של התקשורת.

עתידה של התקשורת המסורתית הוא סוגיה רחבה ומסובכת. גלומות בה שאלות מוסריות ועקרוניות עמוקות, כמו גם דילמות פוליטיות והתלבטויות מעשיות. היא מעלה שאלות יסוד על חופש הביטוי וחופש העיסוק, זכות הציבור לדעת מול זכות הקניין (גם הרוחני), מקומה של המדינה בהתנהלות כלי התקשורת מול חוקי המשחק של השוק החופשי. מעורבים בה שיקולים פוליטיים ציניים ואינטרסים עסקיים אנוכיים, בצד אמונות צרופות על טיבה של הדמוקרטיה ועל חיוניותה של התקשורת להבטחת תקפותה.

השיח הזה מתנהל כבר שנים ברחבי העולם החופשי – באקדמיה, בהגות העיתונאית, בזירות הפוליטיות ובמתחמים העסקיים. הוא נולד כתוצאה מהמשבר הפוקד את התקשורת המסורתית, במיוחד העיתונות המודפסת, בעטיה של הנגיסה האכזרית והמתמשכת שנוגסת בה הרשת, והוא נמשך ומתפתח ככל שהטכנולוגיה מציעה לה תחליפים מקוונים ודיגיטליים.

הדיון הזה נסב בין השאר על התרבות התקשורתית הנגזרת מהפיתוחים הטכנולוגיים הצצים חדשות לבקרים ומההשלכות שיש לכך על איכות הדיון הציבורי ועל מידת יכולתה של החברה לשלוט על גורלה ולעצב את עתידה. מהצד האחר, הדיון הזה מתנהל בצל ההנחה כי ייתכן שמצבה המתערער של התקשורת המסורתית הוא שלב ביניים בלבד שיסתיים, אולי, עם התייצבות פיתוחם של כלי תקשורת חלופיים שיהפכו לנחלת הכלל ושיצליחו למלא את התפקיד שממלאים כיום כלי התקשורת הנוכחיים. במישור המעשי, הדיון המתקיים כיום בעולם בסוגיה הזו חותר למצוא מרשמים להבטחת קיומם של כלי התקשורת המסורתיים, עד (ואם) להפצעתו של העידן התקשורתי החלופי.

בין אם יגיח באופק עתיד שונה ובין אם השנים הבאות יעלו על הבימה פיתוחים מודרגים של הטכנולוגיה התקשורתית הדיגיטלית המוכרת כיום, בינתיים נותנות חברות דמוקרטיות את דעתן לצורך לשמר, ככל האפשר, את יכולתה של התקשורת המסורתית להוסיף למלא את תפקידה.

להשגת התכלית הזו נדונה קשת רחבה של פתרונות – החל מהפקדת עול אחזקתם של כלי התקשורת בידיים פילנתרופיות, דרך השארת המצב הקיים בידי כוחות השוק, או, לחלופין, עירוב המדינה בהבטחת פעילותם, ועד לביטול מחייב (בכוח צווים שלטוניים), או וולונטרי, של צריכת תכנים עיתונאיים ללא תשלום. ההצעות האלו, ואחרות, רחוקות מלהיות מושלמות, סובלות מסתירות פנימיות ומתנגשות בערכים ובמוסכמות יסוד המקובלים בדמוקרטיות ומעצבים את פניהן. הן נשקלות ומיושמות כתוצאה מחיפושי דרך, בסגנון ניסוי וטעייה, שחווים בשנים האחרונות כלי התקשורת במדינות המפותחות והנהגותיהן.

בין אם תימצא נוסחה מנצחת שתאפשר לכלי התקשורת המסורתיים להוסיף למלא את תפקידם ובין אם בסופו של יום תהיה המסקנה שיש להשלים עם גוויעתם – הקריסה המאיימת עתה על עיתונים וערוצי טלוויזיה חשובים בישראל מזמינה, אם לא מחייבת, להעלות את מצוקתם לסדר היום הלאומי ולהפוך אותה לנושא מרכזי בשיח הבחירות.

כדי שהמפלגות יתייחסו לסכנה המוחשית הזו, ולהשלכות הנובעות ממנה על איכות הדמוקרטיה הישראלית, על התקשורת לנקוט צעד פשוט: לסקר את עצמה, לשתף את הציבור במצבה, ולאתגר את המערכת הפוליטית להתייחס למשבר העובר עליה.