אולמרט

"המשטרה: הקלטות זקן מצדיקות כתב אישום נגד אולמרט ופרקליטו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הפרקליטות תכריע אם להאשים את ראש הממשלה לשעבר ואת עו"ד תל-צור בשיבוש הליכים והדחת עד", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לדיווח של יניב קובוביץ ורויטל חובל. "מהחקירה עולה כי בעת חקירות אולמרט וזקן והעמדתם לדין בפרשיות טלנסקי, ראשונטורס והולילנד, ניסה אולמרט לכאורה להשפיע על זקן כך שלא תמסור עדות מפלילה נגדו", כותבים השניים. "עוד עולה מהחקירה כי ראש הממשלה וסניגורו ניסו להניא את זקן מלחתום על הסדר טיעון בפרשת הולילנד, וכי במשך תקופה זו היא קיבלה טובות הנאה מאנשים שונים לבקשת אולמרט, בכסף ובשווה כסף".

המלצת המשטרה מגיעה לכותרת הראשית גם ב"ישראל היום" (כמובן), "מעריב" וגם ב"ידיעות אחרונות", ששינה זה מכבר את טעמו ביחס לאולמרט אחרי שהורשע במשפט הולילנד. "התיק החדש נגד אולמרט" היא הכותרת של "ידיעות". גם ב"ישראל היום" וגם ב"ידיעות אחרונות" מופיע לקראת סופה של כותרת המשנה הציטוט (המיוחס ל"מקורבי אולמרט" ב"ידיעות" ול"פרקליטי אולמרט" ב"ישראל היום"): "ראוי שהנסיונות לפגוע בו ייפסקו". אף עיתון אינו מצטט בכותרת המשנה שלו את חוסנה המוסרי ועתידה של מדינת ישראל, המבקשים כי הנסיונות לפגוע בהם ייפסקו. אולי משום שבאופן חריג, לאחרונה לא הם הנמצאים על ספסל המורשעים בדין.

במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מצטטת יעל פרידסון דברים שאמר פרקליט המדינה שי ניצן על משפט הולילנד (שחשף "מרבץ שחיתות בסיסי ועמוק"): "רק ביום שבו מי שהורשע בעבירות אלה יסבול מגינוי חברתי כללי, ולא מיחס 'סלחני', 'מתחשב', 'מבין' וכדומה, נדע שיש סיכוי ממש להדברת התופעה. כתבי אישום ופסקי דין אינם מספיקים בהקשר זה. לא ייתכן שמי שהורשע בשוחד יהיה 'גיבור תרבות' או 'סלב'. שינוי כזה של אווירה חברתית התחולל כמדומני בעשור או בשני העשורים האחרונים ביחס לעבירות מין, שהיו נחשבות זוטות, ושינוי דומה חייב להתחולל ביחס לעבירות השחיתות".

נתניהו

"בהתנהלותו התזזיתית בשבועות האחרונים הצליח בנימין נתניהו לבזות כהוגן שני מוסדות ממלכתיים – הנשיאות וראשות הממשלה", כותב יוסי ורטר בפתח טורו שעל שער "הארץ", מתחת לקריקטורה של עמוס בידרמן שבה נראה נתניהו פוער את לועו כדי לקבל לתוכו בקפיצה צפרדע בדמותו של רובי ריבלין. "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מקדיש את שערו לציטוט של חתן פרס נובל אלי ויזל, המגחיך גם הוא את נסיונותיו הקדחתניים של נתניהו למצוא מועמד חלופי לנשיאות המדינה על פני ריבלין.

"וכך נתקע ראש הממשלה עם רובי ריבלין, ורובי ריבלין נתקע עם התמיכה של ראש הממשלה", נכתב על שער המוסף. "הוא טילפן אלי שלוש פעמים, כשלא קיבל תשובה חיובית, לחץ עלי דרך ידידים משותפים. הלחץ היה כבד, אין לך מושג כמה כבד, אבל אני יודע לעמוד מול לחצים", מספר ויזל לנחום ברנע. "אחד הלוחצים אמר לי, אבא שלך בשמים יראה אותך נבחר לנשיא מדינת ישראל. אתה לא רוצה שהוא יתגאה בך?". "עד לשם זה הגיע, אמרתי", ממשיך ברנע, "'עד לשם', אמר. צחקנו".

"הניצחון לא בכיסו של אף מועמד", נכתב בכותרת טור הפרשנות של מתי טוכפלד ב"ישראל השבוע" של "ישראל היום". "הועלו כמה שמות חדשים, נדונה, שוב, מועמדותו של דוד לוי, ואפילו שמו של אלי ויזל עלה, אולם בסופו של דבר הוחלט שלא להיכנס להרפתקה מיותרת נוספת", הוא מסכם.

תקציב הביטחון

נחום ברנע קובע בטורו כי משרד האוצר ומשרד הביטחון הכריזו על "הפסקת אש" בקרב על תקציב הביטחון, וכעת ינסו "לסלול יחד את הדרך לפתרון" בלא מלחמות פומביות.

אשכנזי

"הרמטכ"ל שהכריז מלחמה נגד ההדלפות מצא את עצמו בצד הנחקר", נכתב בכותרת ידיעה של עמוס הראל במרכז שער "הארץ".

"גניש הסתבך ב-2009 בקטטה ברעננה, שבה נדקר החייל לואיס מסקוטה. בתחילה הואשם גניש בדקירה, אולם לאחר שהתברר כי מסקוטה הוא שגנב את כרטיס האשראי של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, הפרקליטות היססה. לבסוף הואשם גניש בקטטה בלבד ונידון לשלושה חודשי מאסר" (מתוך כתבה של טל אריאל אמיר ב"סופהשבוע" על פרטי רצח במועדון).

עוד כותרת ראשית

"השב"כ חושף: שיתוף פעולה בין התנועה-האסלאמית לחמאס", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "פעיל בכיר בחמאס חו"ל, שנעצר בגשר אלנבי, העיד בחקירתו כי ארגונו מזרים כספים לתנועה של ראאד סלאח כדי לממן את פעילות ההתססה בהר-הבית", נכתב בכותרת המשנה. "ממצאי החקירה יסייעו לבסס את יוזמת נתניהו להוצאת הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית אל מחוץ לחוק".

באופן מעניין, הידיעה הזו, שלא הצליחה לעניין אף אחד מעורכי השער של העיתונים הכלליים ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מעריב"), תופסת מקום של כבוד בשערי העיתונים החרדיים ומביאה רגעי תהילה ל"סופרנו הצבאי".

כותרת אין ברירה

שלושת הטבלואידים הישראליים, "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", מקדישים מקום נכבד בשעריהם לפרשת מין – "פרשת עבירות המין בקטינים בקריית-גת", כפי שהיא מכונה ב"ישראל היום". "פאניקה בדרום", מגזימים על שער "מעריב". "ההורים בדרום בהיסטריה", נכנסים להיסטריה בשער "ישראל היום". לפי "ידיעות אחרונות", עד כה הוגשו תלונות של 17 נערים, והחשד הוא כי האשה שכבה עם "יותר מ-100 ילדים" (לשון הכותרת על השער). מאחר ש"הדרום" הוא טריטוריה רחוקה ולא מוכרת עבור עורכי העיתונים בישראל, אפשר לקבל בהבנה את סברתם כי 100 משפחות הן חלק מכריע ומשפיע מאוכלוסייתו.

"אז קראתי כעת את הפרוטוקול החסוי מהדיון בהארכת מעצרה של ה'פרוצה' (מלה מחרידה) מקריית-גת, בפרשה ש'מטלטלת' בימים אלה את העיתונות הישראלית", כתבה אתמול נעה לנדאו, ראש מערכת החדשות של "הארץ", בדף הפייסבוק שלה. "ראשית, היא בכלל לא זונה. היא לא קיבלה תשלום. שנית, היא מוכרת היטב לרשויות הרווחה, ועולה חשד מובהק שהיא לוקה בנפשה. לעניין 'בהלת האיידס': החשד נולד בעקבות שמועה שהפיץ אחד ההורים. הא ותו לא. הוא פשוט הניח שהיא נשאית כיוון שהיא 'שוכבת עם כולם'. היא נבדקה הלילה לראשונה, בתום מסכת לחצים, ועדיין לא התקבלה תוצאה.

"במלים אחרות: אשה מוחלשת, שמידת איזונה הנפשי בספק, שוכבת במשך שנים עם מאות נערי תיכון שמפיצים ביניהם שיש 'אחת שנותנת'. חצי עיר יודעת על זה, אבל אף אחד לא טורח להפסיק את החגיגה. בסוף, אחד ההורים נבהל שמא יש לה איידס, לנותנת הזו, ולפתע הסוד המקומי נחשף. נכון, מין עם קטינים זו עבירה חמורה, מאוד, בקרב נשים וגברים כאחד, אבל יש פה חשד יותר מסביר שהסיפור הזה הוא לא בדיוק כפי שמתואר לנו כרגע מנקודת מבטם של ההורים ('היא ניצלה אותם', 'הם לא יודעים מה זה מין', 'לא היתה להם ברירה')".

"הורים יקרים, הענן השחור המרחף מעל ראשיכם אינו צלה של אשה אומללה שאינה יודעת דרך אחרת לקבל אהבה ויחס אנושי", כותבת מרב בטיטו ב"ידיעות אחרונות". "[...] הרוח שהסיעה את הענן הזה אליכם היא רוח רעה של שנאת החלש, כזו שאינה מצליחה להפיג את הבושה או להקל על כאב הכישלון ההורי".

סימנייה

המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מגיש תחקיר על השלטון המקומי (שכרגיל, נדחק ולא זוכה לקידום בשער העיתון). "כחצי שנה חלפה מאז הבחירות לרשויות המקומיות ברחבי הארץ, ותעשיית הג'ובים הפוליטיים עובדת שעות נוספות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה, של גיא ליברמן ושחר גינוסר. "מכרזים נתפרים, אנשים מפוטרים – והמקורבים? הם חוגגים. בעפולה לא פחות משבעה חברי סיעת ראש העירייה הנכנס כבר זכו בג'ובים עירוניים; בגבעתיים הקומיקאי שהתייצב לצד ראש העירייה מטפל בחובות התיאטרון העירוני; ובבית-שאן מעצב שיער, שהסתבך כלכלית אבל תרם למהפך הפוליטי, ינהל עמותת קשישים בתקציב של מיליונים. והכל מתחת לאפם של  האחראים במשרד הפנים".

פלוצקר

טורו השבועי של סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר (והיחיד) של "ידיעות אחרונות", מחולק היום לשלושה חלקים המכילים את עיקרי משנתו האקטואלית: הכחשה של העלייה ביוקר המחיה וההרעה במצבו של מעמד הביניים בישראל, התנגדות לפיקוח של המדינה על בעלי ההון ומצג של דאגה לחלשים.

כך בחלק האחרון הוא מלין על שהחקיקה התאגידית אינה מתייחסת לעובדים. בחלק השני הוא מראיין בכיר בחברת תקשורת אמריקאית המסביר לו כי הסיבה ל"שקיעתה של אירופה" היא הרגולציה, שאנשיה "רוצים רק להוזיל את השירות למשתמש", ולכן לחברות אין "משאבים להשקיע בפיתוח תשתיות". החלק השלישי מוקדש לסקירת רשימת הקריאה של פלוצקר וקביעה כי בישראל אין בעיית חוב של משקי בית:

אין בסיס לטענה המופיעה מפעם לפעם בתקשורת הישראלית כאילו המשפחות הישראליות שוקעות בהלוואות ומצבן הפיננסי מידרדר. מימי המשבר ב-2008 ועד השנה גדלו החובות המשפחתיים שאינם משכנתאות בקצב קצת יותר אטי מהגידול בתוצר המקומי השוטף, ויתרת המשכנתאות גדלה בקצב קצת יותר מהיר – ועדיין רחוק מאוד מהמספרים מעוררי הסיכון המובאים במחקרם של מיאן וסופי [שהדגישו את החוב הפרטי כגורם המרכזי במשבר 2008 בארה"ב]".

המספרים שפלוצקר מסתמך עליהם לקוחים מדו"ח בנק ישראל האחרון על התפתחות החוב במשק ב-2013. הנה מה שכתב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט" על אותו דו"ח:

החוב הממוצע של משק בית בישראל זינק ב-45% מאז 2005; כל משפחה חייבת היום כ-178 אלף שקל בממוצע; מגדל החובות של הישראלים חצה לראשונה את רף 400 מיליארד השקלים; החוב לחברות האשראי צמח ב-10%; ההלוואות על חשבון הפנסיה ב-18%; ולאף אחד בבנק ישראל אין יכולת להסביר מיהי בדיוק האוכלוסייה שלוקחת על עצמה יותר מדי".

וסיון איזסקו ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "לא רק משכנתא: 70% מהלווים מהבנקים משתכרים עד 9,000 שקל":

נתון נוסף שבנק ישראל מפרסם ובו הוא מראה את שיעור המינוף הנמוך של משקי הבית הוא היחס בין החוב של משקי הבית לתוצר. גם מדד זה מראה כי המינוף של משקי הבית בישראל נמוך ביחס למדינות OECD. יחס זה הוא חשוב, שכן מנסיון העבר, מדינות שבהן יחס החוב טיפס במהירות נקלעו בסופו של דבר למשברים פיננסיים, בעוד שבישראל מגמת הגידול בחוב של משקי הבית נותרה יציבה לאורך השנים האחרונות. [...] הבעיה המרכזית עם סטטיסטיקות אלה היא שהנתונים שמפרסם בנק ישראל הם ממוצעים גסים שאמנם יכולים לספק כלל אצבע ראשוני לאומדן היקף החוב של משקי הבית, אך זהו נתון שלא אומר דבר על זהותם ומצבם של הלווים, האחראים לצריכת חוב בהיקף המהווה 13% מהאשראי במערכת הבנקאות בישראל".

חודש אחר-כך כתב אמסטרדסקי:

בנק ישראל טוען שהציבור יכול לעמוד בהחזרי החובות שלו, אבל קיזוז הכנסות של חברות מסחריות מנוסחת החישוב מציג תמונה הפוכה. הלמ"ס מצדה טוענת שההכנסה הפנויה שלכם זינקה ב-12% בשנה שעברה, אבל זה בעיקר מפני שהיא שינתה את שיטת החישוב".

והנה מה שכתב אמנון אטד ב"כלכליסט" בשנה שעברה תחת הכותרת "החוב של משקי הבית עבר את ההכנסה הפנויה, הוא גבוה מדי". ואם "כלכליסט" ו"דה-מרקר" חשודים בעיניכם בשמאלנות, הנה מה שכתב באותו החודש ב"גלובס" גיא קטוביץ', תחת הכותרת "בועת הנדל"ן אינה בועה של מחירים, אלא של חובות. משקי הבית חייבים 341 מיליארד שקל לבנקים – פי 2.5 מאשר ב-1999. השכר הממוצע רחוק מלהדביק את הפער".

והנה מה שנכתב השנה ב"פורבס":

לפי בנק ישראל, סך חוב המשכנתאות של משקי הבית עלה ב-78%, מ-136 מיליארד שקל בסוף שנת 2007, ל-242 מיליארד שקל בסוף 2012. הבנקים המקומיים חשופים גם הם לבועת הנדל"ן בשל אותן משכנתאות וההלוואות שלקחו עסקים בתחום הנדל"ן. עובדה מדאיגה אף יותר היא שכ-90% מהמשכנתאות החדשות, שניתנו בשיאה של הבועה, הן בריבית משתנה, מה שמעיד על כך שישראל למעשה חוזרת על הטעות הקריטית ביותר של ארה"ב במהלך משבר הנדל"ן האחרון. כאשר שיעורי הריבית המלאכותיים בישראל יעלו לבסוף, התשלומים החודשיים, בעקבות הריבית המשתנה של המשכנתאות, יעלו דרמטית, ובעלי הבתים והבנקים יימצאו בסכנה. למעשה, כלל הכלכלה הישראלית חשופה לבועת הנדל"ן והמשכנתאות, מכיוון שהבנקים בישראל הם אחת מתעשיות המפתח במדינה. הבנקים וחברות נדל"ן מהוות שליש מהחברות במדד ת"א 25, ובועת הנדל"ן הצומחת בישראל סייעה לבנקים ולחברות הללו לדחוף לשילוש של המדד בעשור האחרון".

וב"הארץ":

[...] ואולם, לצד נתוני החשש והיגון קיימים נתונים נוספים: ל-75% מהנשאלים בסקר דירה בבעלותם (בעלות מלאה, או משכנתה), ל-79% לפחות כלי רכב אחד, וכ–44% יוצאים לחופשה פעמיים בשנה לפחות. איך זה מתיישב עם אותו שכר חציוני נמוך? איך זה מתיישב עם אותה תחושת רדיפה כלכלית, שעליה מדווחים הנשאלים? התשובה נעוצה ברובה באשראי תופח, המממן רמת חיים שאינה תואמת את רמת ההכנסה. על-פי נתוני בנק ישראל, היקף החוב של משקי הבית עלה מ-2010 ל-2013 מ-339.5 מיליארד שקל ל-409.7 מיליארד שקל – עלייה של כ-20%. כל זאת בשעה שהשכר הממוצע עלה בשנים אלו מ-8,015 שקל ל-8,828 (נתוני הביטוח הלאומי), כלומר כ-10%. מצב זה, המגלם בחלקו הגדול גם את בעיית הדיור והמשכנתאות הנלוות לה, מזין תמונת מאקרו מסולפת של נתוני צמיחה טובים יחסית, שבעצם מכסים על מתכון בטוח לחוסר ביטחון כלכלי".

פלוצקר מתייחס גם ל"הידוק החגורה" שהעיתונות הכלכלית דיווחה עליו לאחרונה, כפי שהשתקף בנתוני הצריכה המשקית. הנה דיווח של אמנון אטד שהתפרסם שלשום ב"כלכליסט", תחת הכותרת "התחדשה העלייה ביתרת המשכנתאות של משקי הבית".

אגב, את הראיון עם המנהל האמריקאי מסיים פלוצקר במלים "נעים מאוד לשמוע מחמאות".

עושים לביתם

ל"ידיעות אחרונות" מצורף היום "שבועות", "מוסף חגיגי לכל המשפחה". בעמוד הראשון ניתן קרדיט לעורך, יהודה שוחט, סגן עורך המוסף היומי, למעצבת (עדי פאר) ול"הפקה", עליה אמון ורון אדלר. אדלר הוא לא רק מפיק, אלא גם עיתונאי מגוון, החתום על שניים מהטקסטים המתפרסמים במוסף: "קוצרים הצלחה" ("דברים שתוכלו להכין לבד בבית עם הילדים במהלך החופש הקצרצר"), טקסט בתיה-עוזיאלי המקדם חנות פרחים, מחלבה ותזונאית; וכתבה אוהדת המייחצנת ללא עכבות מכון לימודי תורה המיועד לקהל חילוני שמפעילה חב"ד. גם שתיים משלוש הפרסומות היחידות במוסף הן מטעם חב"ד, כשבאחת מהן נוסף לפרסום הסמוי גם צלע שלישית, בדמות הוצאת ידיעות-ספרים של "ידיעות אחרונות", המקדמת ספר על-פי הרבי מלובביץ'.

מנגד, נחום ברנע ממשיך גם היום, בטורו השבועי, לכתוב באופן ביקורתי על הקרן הקיימת לישראל, מידידות ההפקה של העיתון.

פינת הטוקבק

ענייני תקשורת

"מקור ראשון". במוסף "צדק" של "מקור ראשון" כותב יהודה יפרח על העורך הראשי של העיתון שנפטר לאחרונה, אורי אליצור. יפרח נזכר במאמר "המניפסט האילם של נוער הגבעות", ששלח לאליצור לפני 12 כדי שיפרסמו בירחון "נקודה" שערך. "גרוע, מנוסח רע, לא מדויק, ארכאי וטרחני", כהגדרתו. "למה פירסמת אותו?", הוא מספר ששאל את אליצור כעבור שנים. "ראה, זה אמנם לא היה מאמר של פרס פוליצר, אבל פירסמתי אותו משתי סיבות: הראשונה, שהיתה בו נקודה של אמת, גם אם הניסוח לא היה הכי מלוטש. והשנייה, כי כעורך יש הבדל בין מאמר שאתה מקבל מכותבים ותיקים למאמר שאתה מקבל מכותב צעיר. כותבים ותיקים נבחנים לפי הרלבנטיות של התוכן. אבל כשכותב בראשית דרכו שולח לך מאמר, אתה צריך לראות לא רק את מה שהוא כתב, אלא גם את מה שהוא יכול לכתוב בעתיד".

"אין מלים לתאר את מה שהיה אורי עבורנו כאן במערכת", מוסיף יפרח.

באותו מוסף כותבת יעל פרידסון, כאמור, מכנס לשכת עורכי-הדין באילת. "נוכחותם של עיתונאים וכתבי משפט בלטה בכנס, ולא פחות משלושה פאנלים עסקו ביחסי הגומלין בין מערכת המשפט לתקשורת, ובייחוד בהקשר של סיקור פרשת הולילנד. [...] גרוניס הודה כי השופטים קוראים את מה שנכתב עליהם, אך לדעתו אין בכך פסול כל עוד הם קוראים את הדברים בביקורתיות. 'השופטים לא חיים במגדל שן, הם קוראים עיתונים. מקצועיותם נבחנת ביכולת שלהם לקרוא את המידע באופן ביקורתי וליצור איים של שקט כדי ליצור הליך הוגן וצודק'".

על משפט הולילנד אמר גרוניס, לפי פרידסון: "בעלי דין שוכרים לוביסטים ויועצי תקשורת שמטרתם להשפיע על דעת הקהל. עוד לא יבשה הדיו על פסק הדין וכבר מתנהלת חגיגה תקשורתית. מגיבים שונים ממהרים להביע את עמדתם בסוגיה, בחלק מהמקרים הם מודים שהם לא קראו את ההחלטה ופסק הדין. כל זה תורם להלך רוח לא נגד ההחלטה, אלא נגד הרשות השופטת. מצער מאוד שלעתים מוצאים בדוברים שופטים בדימוס [...] 'השלב הבא'", מצטטת עוד פרידסון את השופט מנחם פינקלשטיין, "'הוא שכל כלי תקשורת יתחיל לראיין שופטים בדימוס ויחל עימות בין שופטים על סוג הענישה וחומרתו. גם לכלי התקשורת יש לפעמים אג'נדה, ובסוף תמצא כל מערכת את השופטים שלה'".

"7 לילות". במוסף "7 לילות" מהלל רענן שקד את תוכנית המערכונים "היהודים באים", שהופקה על-ידי ערוץ 1. "בתולדות רשות השידור הישראלית יישמר לסאגת 'היהודים באים' מקום של כבוד. זה לא מפני שהסדרה הצליחה במיוחד או כשלה, או שבהפקתה היתה מעורבת התנהלות לא ניאותה או דבר מה דומה אחר. הצלחה או כישלון הם עניינים שכלל לא הספיקו לקרות במקרה הזה", כתבה על הסדרה גילי איזיקוביץ ב"הארץ" בשבוע שעבר. "'היהודים באים', תוכנית מערכונים וסאטירה שעוסקת בהיסטוריה היהודית מימי התנ"ך ועד ימינו, תיזכר כתוכנית גנוזה. נסיבות גניזתה המפוקפקות נראות כיום, יותר מחצי שנה מאז יועדה לשידור, כסמל לתחתית שאליה הגיע השידור הציבורי. וחמור מכך, אפשר שהן מבשרות על גבולות חדשים לסאטירה ולחופש הבידור".

"החלום שלי הוא ללמוד לעבוד עם זה באופן מעודן, לא להשתמש ככלי", אומרת הזמרת מרינה מקסימיליאן-בלומין ליהודה נוריאל, השואל אותה על השימוש ב"מיניות או אינטימיות", בראיון השער של "7 לילות", "לא כמו מה שאני רואה  עכשיו ב-MTV. זה ממש מביך אותי".
נוריאל: "מה, מיילי סיירוס?".
בלומין: "לא בא לי ללכלך".
נוריאל: "אני אדאג שהיא לא תקרא השבוע '7 לילות'".

"אפשר לדבר שעות על מעגלי הייחוס של עמליה רוזנבלום בלי לעצור", כותב רז שכניק בפתח ראיון עם רוזנבלום, המתפרסם גם הוא ב"7 לילות". "על אבא אדם ברוך ז"ל, בן הזוג יובל בנאי, אביו יוסי ז"ל, האח עידו רוזנבלום, הגיסה יונית לוי. דמויות בולטות מאוד בתרבות הישראלית. אבל עמליה רוזנבלום היא היחידה במשפחה שיכולה להתגאות בתואר דוקטור".

שרה. במדור הרכילות "ליאורה" ב"סופהשבוע" כותבת ליאורה גולדנברג-שטרן כי מני נפתלי, לשעבר אב-הבית בבית ראש הממשלה ומי שתבע את שרה נתניהו בבית-הדין לעבודה, עומד להוציא ספר שייקרא, כך לפי המדור, "חיי עם שרה נתניהו".

ימין-שמאל. במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר המציג זווית מעט מגוונת של משחק הזהויות הפוליטי המקובל בישראל: ראובן נמדר, "סופר ומתרגם המתגורר בניו-יורק ומלמד יהדות וספרות עברית", המודאג מהחרם הבינלאומי המאיים על ישראל, מותח ביקורת חריפה על הסופר הוותיק א"ב יהושע, משום שהלה תוקף בעוינות את מארחיו-מראייניו היהודים-אמריקאים בשמה של תפיסת עולם ציונית קשיחה, ובכך דוחף אותם לזרועות המחרימים. זוז קצת שמאלה, עוד קצת – עכשיו קצת ימינה – זהו.

זכויות וזכויות יוצרים. ב"מעריב" מדפיסים היום תמונה של גיבורת "פרשת הקטינים מקריית-גת" שנלקחה מדף הפייסבוק שלה. אני משער שב"מעריב" לא קיבלו את רשותה של האשה להשתמש בתצלום, ונשאלת השאלה באיזו זכות העורכים בעיתון – ועורכים בעיתונים אחרים שנהגו כך בהזדמנות זו ובהזדמנויות אחרות – נוטלים ומפרסמים תמונות שאינן שייכות לעיתון ולא צולמו על-ידי צלמיו, ושהמצולמים בהן אינם אנשי ציבור או מי שיש עניין מיוחד לחשוף את דמותם (המפוקסלת!).